יחזקאל פרק כג | אהלה ואהליבה
בדומה לפרקים ט"ז וכ', גם פרק כ"ג מתייחס לקורותיו של עם ישראל באריכות, החל מיציאת מצרים. ייחודי לפרק שלנו הוא משל שתי האחיות, אהלה ואהליבה, שמייצגות את שומרון וירושלים. הפרק מתאר באריכות ובלשון מאוד בוטה וקשה את הזנות והפריצות של האחיות. בתחילה אהלה (שומרון) זנתה אחרי מאהביה – אשור ומצרים, ואז גלתה בידי מאהביה עצמם, בעונש מידה כנגד מידה. ולאחר מכן אהליבה (ירושלים) זנתה אף יותר מאחותה, ומצאה מאהב חדש – הכשדים. פסוק י"ד שמתאר את הזנות לכשדים – "וַתֵּרֶא אַנְשֵׁי מְחֻקֶּה עַל הַקִּיר צַלְמֵי כַשְׂדִּים חֲקֻקִים בַּשָּׁשַׁר" מזכיר מאוד את תיאור ירושלים בידי יחזקאל בפרק ח': "וָאָבוֹא וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה כָל תַּבְנִית רֶמֶשׂ וּבְהֵמָה שֶׁקֶץ וְכָל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מְחֻקֶּה עַל הַקִּיר סָבִיב סָבִיב" (פס' י' שם).
גם אצל אהליבה המפלה תהיה ביד המאהבים עצמם, במידה כנגד מידה. ואצלה הדברים מפורטים יותר: התיאור "פַּחוֹת וּסְגָנִים קְרֹבִים לְבֻשֵׁי מִכְלוֹל פָּרָשִׁים רֹכְבֵי סוּסִים בַּחוּרֵי חֶמֶד כֻּלָּם" (כג, יב) מתאר כמה המאהבים של אהליבה מרשימים ונחשקים; לאחר מכן, מובא תיאור דומה מאוד: "בַּחוּרֵי חֶמֶד פַּחוֹת וּסְגָנִים כֻּלָּם שָׁלִשִׁים וּקְרוּאִים רֹכְבֵי סוּסִים כֻּלָּם" (כג, כג) – אלא שהפעם התיאור מתאר את עוצמתם וחוזקם, בבואם לפגוע בה.
נקודות נוספות להתייחסות בפרק:
היחס לתקופת מצרים והמדבר: קשה שלא להיזכר בנבואת ירמיהו, כאשר יחזקאל אומר: "וַתַּרְבֶּה אֶת תַּזְנוּתֶיהָ לִזְכֹּר אֶת יְמֵי נְעוּרֶיהָ אֲשֶׁר זָנְתָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (כג, יט) אלא שהאמירה הפוכה לחלוטין. ירמיהו אמר "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִך" בהתייחסות לתקופת המדבר כתקופת זכות של עם ישראל, ואילו אצל יחזקאל זכרון ימי נעוריו של העם במצרים, רק מסביר מדוע הם מרבים לזנות – הם אוחזים במנהגם העתיק עוד מימי מצרים. ראינו את ההתייחסות לתקופת השעבוד במצרים כתקופה של בגידה בקב"ה גם בפרקים ט"ז וכ'. הדברים מתחברים לדרשת חז"ל על הפסוק "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" – אחד מחמישה; ואכמ"ל.
התיאורים הקשים והבוטים: יחזקאל הוא נביא חריף, ובפרקנו החריפות עולה מדרגה. תיאורי הזנות בפרק בוטים מאוד. קריאת הפרק היא לא חוויה נעימה, וחוסר נוחות כנראה יפקוד אתכם בעת הלימוד. הרב יהודה ברנדס בסרטון הקצרצר המצורף מסביר שהפרק שלנו הוא דוגמה למקרה שבו תוכחה צריכה להיאמר בלשון חריפה וברורה. ואילו הרב יעקב מדן מקשר את החריפות והבוטות למקור החטא בזנות הכנענית: הפולחן הכנעני אכן היה מעורב במיניות בוטה, ובני ישראל למדו ממעשיהם. יחזקאל מדבר בלשון בוטה כי החטאים היו באמת בוטים וכלולים במיניות וזנות – ולשונו של הנביא באמת נועדה לזעזע.
קינות לתשעה באב: ר' שלמה אבן גבירול חיבר קינה לתשעה באב, שמבוססת על הפרק שלנו, אהלה ואהליבה. מוזמנים לקרוא, והפעם להבין מעט יותר לעומק את מלאכת הפיוט על בסיס הפרק שלנו. מוזמנים לעיין כאן.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)