יחזקאל פרק ז | בא הקץ

הכותרת לדברינו, "בא הקץ" כוללת שתי מילים מנחות שחוזרות אינספור פעמים בפסוקים הראשונים של הפרק: "קֵץ בָּא הַקֵּץ עַל ארבעת אַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ: עַתָּה הַקֵּץ עָלַיִךְ... קֵץ בָּא בָּא הַקֵּץ הֵקִיץ אֵלָיִךְ הִנֵּה בָּאָה (ז, ב-ו). הנבואה מדגישה שהקץ מגיע, והוא קרוב. מאוד. כפי שמסבירה ד"ר טובה גנזל בקובץ המצורף וכפי שראינו גם בספר ירמיהו, העם מסרב להפנים את גזירת החורבן הצפויה. וגם אם הוא התרגל לשמוע דברי פורענות מנביאים, הוא לא מפנים שכעת מדובר על טווח זמן מיידי ממש. ונראה שזה מה שהפרק בא לומר – חורבן המקדש יקרה בקרוב.

בפרק שלנו יש שתי אמירות שחוזרות מספר פעמים. הראשונה בהן היא שהפורענות היא תוצאה ישירה של חטאי העם: "כִּי דְרָכַיִךְ עָלַיִךְ אֶתֵּן וְתוֹעֲבוֹתַיִךְ בְּתוֹכֵךְ תִּהְיֶיןָ" (ז, ד). כך למשל נראה לקראת סוף הפרק שישראל הם אלה שחיללו את המקדש בכך ששמו בו שיקוצים, והעונש יהיה שיבואו עמים זרים ויחללו גם הם את המקדש. האמירה השנייה היא שכעת הקב"ה לא ירחם. נשמע מן הדברים שפעמים רבות הגיע לעם ישראל להיענש אבל הקב"ה תמיד המעיט בחומרת העונש. ואילו כאן, לעונש לא יהיו מעצורים, והעם יקבל את המגיע לו במלואו: "עַתָּה מִקָּרוֹב אֶשְׁפּוֹךְ חֲמָתִי עָלַיִךְ וְכִלֵּיתִי אַפִּי בָּךְ וּשְׁפַטְתִּיךְ כִּדְרָכָיִךְ וְנָתַתִּי עָלַיִךְ אֵת כָּל  תּוֹעֲבוֹתָיִךְ: וְלֹא תָחוֹס עֵינִי וְלֹא אֶחְמוֹל" (ז, ח-ט).

המהירות הרבה של הפורענות מודגשת מאוד בתיאור הפסוקים שלקונה ולמוכר אין סיבה להתייחס בשמחה או בעצב למקחם, משום שלממכר בין כה וכה לא תהיה משמעות רבה: "כִּי הַמּוֹכֵר אֶל הַמִּמְכָּר לֹא יָשׁוּב" (ז, יג). זה מזכיר את המתואר בפרשיית הקללות שבתורה: "בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא תֵשֵׁב בּוֹ כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ" (כח, ל), ואנחנו מכירים את המוטיב הזה גם מפרשיית החוזרים מערכי המלחמה: "מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ" (דברים כ, ה). אצלנו בפרק הרעיון הזה מגיע לפסגה חדשה: אפילו ההכנות למלחמה ישארו בגדר תכניות במגירה, כי הפורענות תגיע עוד לפני שהמלחמה המתוכננת תספיק לצאת לפועל: "תָּקְעוּ בַתָּקוֹעַ וְהָכִין הַכֹּל וְאֵין הֹלֵךְ לַמִּלְחָמָה כִּי חֲרוֹנִי אֶל כָּל הֲמוֹנָהּ" (ז, יד).

לקראת סוף הפרק, כפי שהזכרנו, יחזקאל מנבא לראשונה על חורבן המקדש הצפוי – שמהווה תוצאה ישירה של חטאי ישראל, שבעצמם חיללו את המקדש. הדברים מהווים מעין הקדמה לפרקים הבאים – שבהם נראה בפועל כיצד ישראל מחללים את המקדש בשיקוציהם, ויחד עם יחזקאל נתחיל לראות את כיצד מרכבת השכינה עוזבת את המקדש – שזו כמובן תחילת החורבן.