'עד אנה אתם מתרפים לבוא לרשת את הארץ...'

אליהו עסיס (מחזור טו)

"ואלה אשר נחלו בני ישראל בארץ כנען אשר נחלו אותם אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי אבות המטות לבני ישראל. בגורל נחלתם כאשר צוה ה' ביד משה לתשעת המטות וחצי המטה... כאשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל ויחלקו את הארץ" (יהושע י"ד א'-ה').

אלה הם פסוקי הפתיחה המתארים את נחלות השבטים. הכתוב מתאר את גבול נחלת בני יוסף - אפרים ומנשה. אך תיאורי נחלות תשעה וחצי השבטים אינם מפורטים יחד. פרק י"ח מפסיק את התיאור ומספר על השכנת אוהל מועד בשילה ועל הפלת הגורלות, שנערכה שם לשבעת השבטים הנותרים, אשר נחלתם בעבר הירדן המערבי.

הפלת הגורלות הראשונה נערכה בגלגל לפני השכנת אוהל מועד בשילה, ובעוד המשכן בגלגל חילקו את הארץ. "ויגשו בני יהודה אל יהושע בגלגל" (י"ד ו'). לפני תיאור שטחו של שבט יהודה בפרק י"ד מתנהל דו שיח בין בני יהודה - ובראשם כלב - לבין יהושוע. כלב מבקש לנחלה את חברון, כפי שהובטח לו, ומבקש להילחם ולרשת את המקום. כל זה בגלגל במסגרת חלוקת הארץ לבני יהודה ולבני יוסף.

הפלת הגורלות השנייה, לשבעת השבטים הנותרים, נערכת בשילה אחר השכנת המשכן שם. "וישלך להם יהושוע גורל בשילה לפני ה' ויחלק שם יהושוע את הארץ..." (י"ח י').

עולה, אם כן, שחלוקת הארץ נערכת פעמיים, בזמנים שונים ובמקומות שונים:

החלוקה הראשונה בגלגל סמוך לסיום הכיבוש, שבה נחלו - יהודה, אפריים וחצי שבט המנשה; החלוקה השנייה בשילה אחר השכנת אוהל מועד שם, שבה נחלו את נחלתם שבעת השבטים הנותרים.

לאור עובדות אלה מתעוררות כמה שאלות:

1) למה חילקו את הארץ פעמיים - פעם בגלגל ופעם בשילה, ולא חילקוה בפעם אחת?

2) שתי החלוקות, לכאורה, סותרות זו את זו! פרק ט"ו מתאר את גבול נחלת יהודה, ובחלוקה השנייה נחלת שמעון לקוחה משטח שכבר ניתן ליהודה, כפי שמציין הפסוק: "ויהי נחלתם בתוך נחלת בני יהודה"(י"ט א'), "מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון כי היה חלק בני יהודה נחלת בני שמעון כי היה חלק בני יהודה רב מהם וינחלו בני שמעון בתוך יהודה" (י"ט ט').

גם בנחלת שבט דן בעיה דומה. "למטה דן... יצא הגורל... צרעה ואשתאול... ועקרון" (י"ט מ'-מ"ג). ערים אלה ניתנו בחלוקה הראשונה לשבט יהודה, ככתוב: "זאת נחלת בני יהודה...בשפלה אשתאול וצרעה... עקרון ובנותיה" (ט"ו ל"ג והלאה)!

"אשר נחלו אותם אלעזר הכהן ויהושוע בן נון וראשי האבות..." (י"ד א').

הגורלות, על פי חז"ל, נעשו באורים ותומים: "ולא נחלקה, אלא באורים ותומים. הא כיצד? אלעזר מלובש באורים ותומים, ויהושוע וכל ישראל עומדים לפניו..." (ילקוט שמעוני ח"ב כ"ט).

גם במסגרת פשט הכתובים, סביר הדבר, שאלעזר הנחיל את הארץ על פי אורים ותומים. הדבר לא נכתב במפורש, אך בכל הספר אלעזר לא מופיע, ויהושוע הוא המנהיג, חוץ מעניין החלוקה, ששם אלעזר מופיע, ושמו קודם ליהושוע! הדבר ודאי מורה, שהיה לו חלק בחלוקה. חלק, שללא ספק היה קשור לאישיותו ולתפקידו, וסביר אם כן הדבר, שהחלוקה היתה ע"פ אורים ותומים.

אם כן, הסתירה בין החלוקות תמוהה ביותר. איך ייתכן שבגורל הראשון, שהיה על פי ה', יינתן שטח מסוים ליהודה, ובחלוקה שנייה יינתן אותו שטח לשמעון ודן?

3) יש הבדל בין שתי החלוקות גם באופן החלוקה. החלוקה הראשונה היא על ידי - אלעזר, יהושוע וראשי המטות. האופן המדוייק של החלוקה הראשונה לא מפורט, אך שונה היה הוא מאופן החלוקה השנייה: "הבו לכם שלושה אנשים לשבט ואשלחם ויקומו ויתהלכו בארץ ויכתבו אותה לפי נחלתם ויבואו אלי... ויריתי לכם גורל פה לפני ה' אלוקינו" (י"ח ו'). בחלוקה השנייה - לפני שיהושוע מפיל בגורל את הארץ - עוברים "שלושה אנשים לשבט", כותבים אותה, ומחלקים אותה לנחלות. רק אחרי כן מפיל יהושוע אותן הנחלות בגורל.

ועוד, אלעזר לא מופיע כלל בחלוקה השנייה, וזאת, לעומת חלקו הפעיל בחלוקה הראשונה! ואם כן, ממה נובע ההבדל באופני החלוקה?

4) נראה, לכאורה, שחלוקת הארץ לא תאמה את ציווי ה' במלואו. "זאת הארץ הנשארת... אנוכי אורישם מפני בני ישראל רק הפילה לישראל בנחלה כאשר ציוויתיך, ועתה חלק את הארץ הזאת בנחלה לתשעת השבטים וחצי השבט המנשה" (י"ג ב'-ד').

הכיבוש עוד לא נסתיים, "הארץ הנשארת" לא נכבשה, כל אותו שטח מבעל גד[1] (צפונה מדן הצפונית) ועד לבוא חמת, וכן שטח הפלישתים עדיין לא נכבשו על ידי יהושוע (עיין מפה).

כיבושיו של יהושע היו בעיקר בהר, ורוב העמק נשאר ביד הכנעני, כפי שמעיד הכתוב: "לא ימצא לנו ההר ורכב ברזל בכל הכנעני היושב בארץ העמק" (י"ז ט"ז). כיבוש הארץ עדיין לא תם. העם היה צריך להמשיך ולהלחם - הן בארץ הנשארת והן בעמקים (במובלעות הכנעניות). אך זאת, אחר החלוקה, כפי שעולה מפרק י"ג - "אנוכי אורישם... רק הפילה לישראל בנחלה" (י"ג ו'). והארץ הנשארת תיכבש מעט מעט, כאמור - "לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה. מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ". מלחמות אלה, תערכנה מעתה במסגרת שבטית - כל שבט משלים את כיבושיו הוא. זאת רואים בבירור בספר שופטים. בתחילת שופטים מתוארים השטחים שנכבשו ושלא נכבשו אחר מות יהושוע. מהתיאור שם, נראה, שמדובר במלחמות שבטיות.

אך עיון בגבולות החלוקה, מראה, שהגבול הצפוני עובר אך במעט צפונה מבעל גד ולא כולל את הארץ הנשארת כפי שנצטוו.

מדוע, אם כן, לא תאמה החלוקה את ציווי ה'?

5) "ויאמר יהושע אל בני ישראל עד אנה אתם מתרפים לבוא לרשת את הארץ אשר נתן לכם ה' אלוקי אבותיכם" (י"ח ג').

אם טרם חילקו את הארץ, מהי תביעתו של יהושוע - "עד אנה אתם מתרפים", אדרבה, התביעה היא כלפי יהושוע, מדוע הוא לא חילק!

שתי חלוקות נחלה

אכן, הארץ נחלקה פעמיים. בחלוקת הארץ הראשונה בגלגל נחלקה הארץ לתשעת השבטים וחצי השבט (ולא לשניים וחצי שבטים כפי שעולה לכאורה מן הכתובים). בחלוקה השנייה חילקו את הארץ לשבעה שבטים, שלא באו לרשת את הארץ שנתחלקה להם.

"זאת הארץ הנשארת... אנוכי אורישם מפני בני ישראל רק הפילה לישראל בנחלה" (י"ג ב', ו')

יהושע צריך היה לחלק את כל הארץ בנחלה - לרבות הארץ הנשארת - וכך אכן עשה.

אם כן, הרי שהכיבוש טרם נסתיים. בשלב הראשון נערכו כיבושי יהושוע, כשכל העם, ברשות אחת, נלחמים יחד. בשלב השני, הבא אחרי חלוקת הארץ, כל שבט צריך להמשיך את הכיבוש במסגרת שבטית.

למה לא מסיימים את כל הכיבוש, ורק אחרי כן מחלקים את הארץ?

"ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה את החוי ואת הכנעני ואת החתי מלפניך. לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה. מעט מעט אגרשנו מפניך..." (שמות כ"ג כ"ט)

"וגם את הצרעה ישלח ה' אלוקיך בם... ונשל ה' אלוקיך את הגויים האלה מפניך מעט מעט לא תוכל כלותם מהר פן תרבה עליך חית השדה" (דברים ז' כ"ב)

ה' מבטיח להכרית את יושבי הארץ, אך ההכרתה לא תעשה בבת אחת. אין חכמה ותבונה בכיבוש הארץ מבלי יכולת ליישב אותה. יש צורך בכיבוש ראשוני, המאפשר ישיבה, ואחרי כן - עם התרבות העם - להשלים את הכיבוש, כדי שלא ייוותרו שטחים לא מיושבים, שכן אז, השממה תכבוש את הארץ.

סיבת שתי החלוקות

"עד אנה אתם מתרפים לבוא לרשת" (י"ח ג').

אכן, בחלוקה הראשונה נחלקה כל הארץ כולה - לרבות הארץ הנשארת - לכל תשעת השבטים וחצי השבט. אלא, הורשת הארץ, כאמור, היתה כרוכה בהמשך הכיבוש, אך בני ישראל לא עמדו בנטל זה. בני ישראל לא היו מוכנים להתיישב, כי דבר זה היה כרוך בהמשך המלחמה. שטחה של הארץ הנשארת היה שטח, שיהושוע לא כבש כלל, והשבטים שנחלו שם את שטחם, צריכים היו להמשיך את הכיבוש. השבטים, על כן, העדיפו להשאר באחוזת נחלתם המצומצמת ולא לעלות ולהתיישב.

ואולם, העם היה צריך לרשת את הארץ ולהתיישב בה, ולכן, נעשתה חלוקה נוספת, חלוקה שלא תדרוש כיבוש רב, חלוקה שלא תכלול בתוכה את הארץ הנשארת, המצריכה המשך מלחמות. עולה בידנו אם כן, שהחלוקה השנייה היא בבחינת התפשרות עם המציאות; עם מציאות של עם, שאינו מוכן להמשיך להילחם, החלוקה השנייה כוללת אך ורק את השטח של כיבושי יהושוע.

עתה נבין את תביעתו של יהושוע - "עד אנה אתם מתרפים לבוא לרשת...". הארץ כבר חולקה בגלגל, אלא שהעם אינו עולה לרשת את הארץ, ויהושוע מוכיח את ישראל על דבר זה - "עד אנה אתם מתרפים...".

עוד נבין, מדוע החלוקה השנייה אף אינה תואמת את ציווי ה' במלואו (עיין לעיל בשאלה הרביעית).

מה בין שני השבטים ומחצית המטה לשבעת השבטים

כל זה אמור ביחס לשבעת השבטים. השבטים - יהודה, אפריים וחצי שבט מנשה, עלו לרשת את הארץ על פי הגורל הראשון, שנערך בגלגל, ולכן מוזכרת אחוזתם לפני החלוקה בשילה (פרק י"ח). שבטים אלה לא נסוגו מפני המלחמה, ועלו לרשת את הארץ.

"ויאמרו בני יוסף לא ימצא לנו ההר ורכב ברזל בכל הכנעני היושב בארץ העמק" (י"ז ט"ז)

בני יוסף באים בתלונה ליהושוע, על ששטחם אינו גדול דיו, מכיוון שהכנעני יושב בעמק, ושבטי אפריים ומנשה יורשים את הארץ, ולוחמים בכנענים, כאמור בראש ספר שופטים - "ויעלו בית יוסף גם הם בית אל וה' עמם" (א' כ"ב).

גם שבט יהודה עומד במוטל עליו, ואחר החלוקה הראשונה הוא עולה לרשת את הארץ. ברשות כלב הם מורישים את הענקים מחברון ומדביר - "ויורש משם כלב... ויעל משם אל יושבי דביר" (ט"ו ט"ו), ומשופטים א' אנו רואים, ששבט יהודה לחם בכנעני בשטחו - "ואחר ירדו בני יהודה להלחם בכנעני יושב ההר והנגב והשפלה" (שופטים א' ט').

הסתירות בין החלוקות

עתה נבאר גם את הסתירות שבין החלוקות. החלוקה הראשונה הינה על בסיס של ארץ גדולה, הכוללת את הארץ הנשארת, המגיעה עד לבוא חמת. שטח החלוקה השנייה, לעומת זאת, קטן ממנו, ומגיע עד בעל גד*. בני יהודה ובני יוסף קיבלו את נחלתם על פי חלוקה של ארץ גדולה, ולכן קיבלו שטח גדול באופן יחסי.

לעומת זאת, שבעת השבטים הנותרים, שקיבלו את נחלתם על פי חלוקת ארץ קטנה יותר, חבל נחלתם קטן יחסית לשניים וחצי השבטים. לכן, כשבאים לחלק את הארץ בשנייה, יש צורך לצמצם את שטח יהודה, שכן שטחו גדול יחסית. אי לכך נחל שבט שמעון את כל נחלתו מתוך נחלת יהודה, וכך גם חלק משטחו של דן הוא שטח שניתן בגורל הראשון ליהודה. וזאת, כדי לצמצם את הפער בין שתי החלוקות.

מדוע לא העבירו גם חלק משטח בני יוסף לשבטים אחרים, והרי גם הם נחלו שטח נרחב? כפי שעולה בפרק י"ז - בתלונתם של בני יוסף ליהושוע - נראה, ששטחם היה קטן, שכן יושבי הארץ הכנעניים ישבו בעמק, וההר לא היה מספיק להם להתנחל שם. ומכיוון שהחלוקה השנייה נובעת מתוך התבססות על הנתונים הריאליים, לא הייתה אפשרות לקחת משטח בני יוסף, מפני ששטחם היה קטן.

"והתחלקו אותה לשבעה חלקים יהודה יעמוד על גבולו מנגב ובית יוסף יעמדו על גבולם מצפון" (י"ח ה')

אין כוונתו של פסוק זה, שהחלוקה הראשונה היא יציבה, ואין אפשרות לשנות ממה שעלה בגורל הראשון; כוונתו היא, שהשבטים האלה, שעשו את ציווי ה', וירשו את שטחם, אינם צריכים לשוב ולחלק עם כולם, אלא, עיקר שטחם יבוסס על החלוקה הראשונה שבגלגל.

ההבדלים באופי החלוקה

עתה נבין מדוע בחלוקה השנייה נשלחים שלושה אנשים לשבט לכתוב את הארץ, ובחלוקה הראשונה לא נשלחו. בעוד החלוקה הראשונה היא חלוקת כל הארץ - הארץ המובטחת מאת ה', שגבולותיה ידועים עוד לפני כניסתם לארץ; הרי שהחלוקה השנייה נקבעת על פי התנאים המציאותיים. חלוקה כזאת מצריכה בדיקת השטח, מבחינת איכותו ההתיישבותית לכל מרכיביה, לכל שבט ושבט. על כן נלקחים שלושה מכל שבט - כמניין בית דין- וזאת, משום שיש מעמד של שיפוט ושל הכרעה איך לחלק את השטח.

עוד נבין, מה היה מקומו של אלעזר הכוהן בחלוקה הראשונה. זוהי החלוקה האידיאלית, המבטאת את רצון ה', ואשר מובעת דרך איש חסידו - הכוהן הגדול - באוריו ותומיו. וברור מדוע נעדר במסגרת החלוקה השנייה, החלוקה המתפשרת, שיסודה בחולשה של העם, ובסיס של דיעבד לה.

מדוע בעיה זו של העם לא מודגשת בספר יהושוע, אלא מובלעת בין השיטין?

דרכו של המקרא, להימנע פעמים רבות מתיאור מעשי, הן בחלק המצוותי, והן בסיפורת ההיסטורית שבו. תפקידו הוא לתת מבט רוחני על תקופה, על מניעיה, על גורמיה ותוצאותיה.

ספר יהושוע בא להראות התגשמות של אידיאלים מסוימים. להראות את העם בפסגתו. ספר יהושוע, מבחינה מסוימת, משלים את התורה ומגשים את הכתוב בה, מגמת הספר - להראות דבר זה בשלמותו. בצורה מוכללת, מביע הספר את מטרת יציאתו של העם ממצריים - בואו לארץ זבת חלב ודבש. מטרה מרכזית, אשר אכן יוצאת אל הפועל. אך המעיין ישכיל ויבין כי ירידת הרעיון לשטח המעש הרוותה אותו קשיים ומגבלות.