ישעיהו כ"ז | יתקע בשופר גדול

המלחמה בים: בעולם האלילי העתיק נפוץ מאוד מיתוס "המלחמה בים". לאמונתם האלילית, המיתוס מתאר איך האל הראשי של הפנתיאון הביס את שר הים ואת מפלצות הים שנלחמו בו, וכך נשאר הישות החזקה ביותר בעולם. המיתוס יושב על תשתית מתבקשת בה אנשי העולם העתיק פחדו מהים ומעצמתו, והודו לאלים בהם האמינו על שהביסו את הים ויצרו את היבשה. התנ"ך במספר מקומות, כנראה מתכתב עם המיתוס הזה, עם שינויים משמעותיים. 

מוטיב הנצחון של הקב"ה על הים מופיע בפרשת הבריאה, וגם בקריעת ים סוף ומעבר הירדן, אך בכל אלו הים לא מתואר כישות חיה שנאבקת בקב"ה. בני אותה תקופה כנראה הכירו את המיתוס המקובל ולמדו מההבדלים כי ה' הוא הא—ל היחיד בעולם, שעושה בטבע הדומם כרצונו. 

בהמשך, בנביאים ובכתובים, אנחנו מוצאים התייחסות לים ולמפלצות הים כיצורים חיים. בפרק שלנו: "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם", אבל גם במקומות רבים אחרים שאזכיר רק את מקצתם: בנבואות הנחמה של ישעיהו: "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ ה' עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין: הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם מֵי תְּהוֹם רַבָּה הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים" (ישעיהו נ"א, ט-יא), בטענותיו של איוב: "הֲיָם אָנִי אִם תַּנִּין כִּי תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר" (איוב ז', יב) ובמזמורי תהלים: "אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם: אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים: (תהלים ע"ד, יג-יד). גם בפסוקים אלה אין מאבק אלא נצחון חד צדדי, שמדגיש את עליונותו של ה', וההתייחסות למפלצות הים היא אלגוריה ושימוש בסיפור המקובל כדי להדגים את כוחו של ה' ולהבטיח את התבוסה העתידית של כוחות הרשע.

משל הכרם השני: בתחילת הספר פגשנו את משל הכרם, בו הקב"ה מאוכזב מעם ישראל ומצהיר "הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס" (ישעיהו ה', ה). בפרק שלנו אנחנו שוב שומעים על משל כרם, אבל ההבדל אדיר. כעת מדובר על מערכת יחסים של הגנה והשקייה: "אֲנִי ה' נֹצְרָהּ לִרְגָעִים אַשְׁקֶנָּה פֶּן יִפְקֹד עָלֶיהָ לַיְלָה וָיוֹם אֶצֳּרֶנָּה". 

הכמכת מכהו הכהו? גם עם ישראל וגם הגויים מקבלים פורענויות. אבל הנביא מדגיש את ההבדלים, בעוד שעל "מכהו", הגויים, הקב"ה לא מרחם: "עַל־כֵּן לֹא־יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ וְיֹצְרוֹ לֹא יְחֻנֶּנּוּ", על עם ישראל המכות מגיעות באופן מדוד: "בְּסַאסְּאָה (=סאה סאה) בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה". הקב"ה תמיד משאיר לנו תקווה, והנביא מבטיח שהתקווה תתממש. בעוד שהעמים אליהם גלינו, ובעצם על כל העולם כולו, תגיע הפורענות: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה' מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד־נַחַל מִצְרָיִם", בני ישראל יזכו לגאולה: "וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃ וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם׃"