הפטרה לתענית ציבור

דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב: יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ: כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם ה': כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם: כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל: כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם עָשָׂה אֶת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו: כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף: תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ תחת (קרי: וְתַחַת) הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס וְהָיָה לַה' לְשֵׁם לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת: כֹּה אָמַר ה' שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת: אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע: וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל ה' לֵאמֹר הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי ה' מֵעַל עַמּוֹ וְאַל יֹאמַר הַסָּרִיס הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ: כִּי כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי: וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת: וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם ה' לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי: וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים: נְאֻם אֲדֹנָי ה' מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו לְנִקְבָּצָיו: (ישעיהו נה, ו – נו, ח)[1]

 

א. הקשר בין ההפטרה לתענית ציבור

דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב: יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ:

הפטרה זו אינה נזכרת בתלמוד, ומצאתי אותה בתשובת רב שר שלום גאון כהפטרה לתענית ציבור.[2] הקשר שלה לתענית ציבור הוא שני פסוקיה הראשונים. הפסוק השני בהפטרה עוסק בתשובת הרשע מרשעו, וכדברי הרמב"ם על תפקידן של התעניות:

יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר 'והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'' (רמב"ם תעניות ה, א).

גם האמירה שבפסוק הראשון, המורה לדרוש את ה' "בְּהִמָּצְאוֹ" ו"בהיותו קרוב", נכונה בתעניות ציבור, כשכלל הציבור מתכנס לדרוש את ה' יחדיו.

הגמרא (ראש השנה יח ע"א) למדה מפסוק זה שגזר דין לרעה על ציבור עשוי להיקרע אם ידרשו את ה', וזוהי משמעות "דרשו ה' בהמצאו". פסוק זה טעון מאוד, על פי דברי חז"ל, בגלל המגבלה שהנביא מטיל על זמן הקריאה לה': הוא מכריז שאינה בכל זמן, אלא רק "בהמצאו" ו"בהיותו קרוב". נעסוק כאן במדרש אחד בלבד הקשור לפסוק זה:

תני, שמעון בן עזאי אומר: מצאתי מגלת יוחסין בירושלים... וכתוב בה: מנשה הרג את ישעיה. אמר רבא: מידן דייניה וקטליה (דן אותו והרגו), אמר ליה... משה רבך אמר 'מי כה' אלהינו בכל קראנו אליו', ואת אמרת 'דרשו ה' בהמצאו'! (יבמות מט ע"ב).

מנשה דן את ישעיהו (אבי אמו!) למיתה על שלוש 'נבואות שקר' כביכול, והרגו. אחת מהן היא נבואתנו, "דרשו ה' בהמצאו", שהגבילה את היכולת לדרוש את ה' למצבים שבהם הוא נמצא וקרוב (לענייננו – בתענית ציבור). זה נראה למנשה שונה מדברי משה, שאמר שבכל מצב ניתן לקרוא אליו. נבואת ישעיהו הכעיסה את מנשה, שחש שבריחוקו מה' בגלל עוונותיו הוא אינו זכאי לקרוא אל ה'. נציין שאכן, בניגוד לעולה כאן מנבואת ישעיהו, מנשה קרא אל ה' מן הכלא האשורי שהיה נתון בו בעת רשעתו, וה' ענה לו וקיבל את תפילתו:

וַיָּבֵא ה' עֲלֵיהֶם אֶת שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּלְכְּדוּ אֶת מְנַשֶּׁה בַּחֹחִים וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיּוֹלִיכֻהוּ בָּבֶלָה: וּכְהָצֵר לוֹ חִלָּה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיִּכָּנַע מְאֹד מִלִּפְנֵי אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו: וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם לְמַלְכוּתוֹ וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים: (דברי הימים ב לג, יא–יג)

אמירתנו שבסופו של דבר מנשה צדק יותר מישעיהו הנביא עשויה להפתיע, ואולי אף לקומם את הקורא. נציין שבענייני תשובה מצאנו מספר פעמים שמלך עשה תשובה גם אחרי שהנביא נואש משינוי הגזירה שנגזרה בגלל החטא, והמלך צדק ולא הנביא. הדוגמה הבולטת היא תשובתו של מלך נינוה, שיונה הנביא לא האמין בה וכעס על שה' קיבל אותה למרות גזירת "נינוה נהפכת". דוגמה נוספת קשורה לאביו של מנשה, חזקיהו, ואף היא קשורה בוויכוח קשה עם ישעיהו:

...שנאמר 'בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה' צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה וגו''. מאי 'כי מת אתה ולא תחיה' – 'מת אתה' בעולם הזה, 'ולא תחיה' לעולם הבא... אמר ליה (חזקיהו לישעיהו): השתא הב לי ברתך, אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך ונפקי מנאי בנין דמעלו (=תן לי את בתך, וזכותנו המשותפת תתקן את הקלקלה). אמר ליה (ישעיהו): כבר נגזרה עליך גזרה. אמר ליה (חזקיהו): בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא – אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים (ברכות י ע"א).

להבנתי המדרש מבוסס על פשוטו של מקרא, אך לא נאריך בו. חזקיהו הורה לישעיהו לצאת מביתו בעת שהתייאש מן התיקון, ומנשה בנו הרג את ישעיהו כשהתייאש מתיקונו.

אומנם, ראוי לציין לגבי הסתירה כביכול בין נבואת משה לנבואת ישעיהו שמשה, כשאמר "בכל קראנו אליו", התייחס לעם ישראל בעת שהוא עושה את רצונו של הקב"ה:

וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה: כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו: (דברים ד, ו–ז)

ישעיהו אמר לדורו של מנשה, בעת שהיו רחוקים מאוד מלשמוע בקול ה', "דרשו ה' (רק) בהמצאו, קראוהו (רק) בהיותו קרוב".

 

ב. הישועה בעקבות דרישת ה' והתשובה

כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל: כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם עָשָׂה אֶת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו: כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף: תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ תחת (קרי: וְתַחַת) הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס וְהָיָה לַה' לְשֵׁם לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת: כֹּה אָמַר ה' שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת:

הנבואה מבטיחה לעם השב בתשובה ודורש את ה' את סליחת ה' על חטאיו, וכן ישועה וצדקה, חזרה מן הגלות ("כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון"), אדמה הנותנת ברצון את פירותיה לעם השב אליה וגשמים היורדים בעיתם.

התמורה שהנביא דורש מן העם, מלבד דרישת ה' ועזיבת דרך הרשע, היא משפט וצדקה, ובהמשך הנבואה גם שמירת ברית ה' ושמירת השבת.

מן הנבואה נראה שישעיהו מתמודד בעיקר עם חוסר האמון של העם בכך שתשובתם ושינוי מעשיהם יגיעו עד ה' ושה' יקבלם ויושיע את עמו. הוא מבטיח לעם שדבר נבואתו לא ישוב ריקם ושישועת ה' וצדקתו קרובים להתגלות אם רק ישובו אליו.

גם יחזקאל היה צריך להתמודד עם חוסר האמון של העם בתשובה:

וְאַתָּה בֶן אָדָם אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֵּן אֲמַרְתֶּם לֵאמֹר כִּי פְשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים וְאֵיךְ נִחְיֶה: אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה' אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל: (יחזקאל לג, י–יא)

כָּל חַטֹּאתָו אֲשֶׁר חָטָא לֹא תִזָּכַרְנָה לוֹ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עָשָׂה חָיוֹ יִחְיֶה: וְאָמְרוּ בְּנֵי עַמְּךָ לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי וְהֵמָּה דַּרְכָּם לֹא יִתָּכֵן: (שם, טז–יז)

שמא זוהי הסיבה לכך שהרצי"ה קוק הדפיס בתחילת ספרו של אביו הראי"ה, 'אורות התשובה', את איגרתו של הרב על הצורך הראשוני, העומד ביסוד הכול, להסביר את הביטחון בתשובה.

 

ג. השבת

שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע... כִּי כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי... כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי:

הנביאים, וישעיהו בכללם, צמצמו מאוד את דרישת המצוות, והתרכזו בעיקר בעזיבת העבודה הזרה ובהליכה בדרך החסד, הצדקה והמשפט. אך ישעיהו (נ"ו ונ"ח), ירמיהו (י"ז) ויחזקאל (כ') כאחד הרחיבו גם בדרישת שמירת השבת, וראו בה את עיקר הברית של ה' עִם עַמו, כנזכר בתורה על השבת כקדושה, כאות וכברית:

אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם... וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם: בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם (שמות לא, יג–יז).

 

ד. הגֵּר והסריס

וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל ה' לֵאמֹר הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי ה' מֵעַל עַמּוֹ וְאַל יֹאמַר הַסָּרִיס הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ: כִּי כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי: וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת: וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם ה' לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי: וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים:

ישעיהו מדבר בנבואה על גרים ועל סריסים כתופעה נפוצה. דבר זה אומר דורשני, ומחייב אותנו לעמוד על הרקע ההיסטורי לכך. נראה (ונכתוב על כך בע"ה בהפטרת 'נחמו') שנבואותיו של ישעיהו מפרק מ' ואילך עיקרן מתקופת מנשה מלך יהודה. ימי מנשה היו, על פי המתואר בספר מלכים ב' (כ"א), הימים הגרועים ביותר בכל ימי ממלכת יהודה, והם החישו את גזירת החורבן. להידרדרות בימי מנשה יש מספר סיבות, ונדון כאן באחת מהן, חשובה ביותר.

מנשה מלך חמישים וחמש שנה. חלק גדול מהן[3] בימי אסרחדון, מגדולי מלכי אשור, שהיה האימפרטור ששלט בין השאר גם על ארץ יהודה ועל מנשה ועמו. אחד ממפעליו של אסרחדון היה ניצול חלקי הארץ שהיו תחת ממלכת שומרון, שחרבה בתחילת ימי חזקיהו, אביו של מנשה, ולהגלות אליה עמים מן המזרח שארצותיהם נכבשו בידי אשור. התערבותם של גויים אלו כיהודים למחצה (ראו להלן) בעם ישראל שישב ביהודה הייתה גורם שהשפיע על הירידה הרוחנית התלולה מימי חזקיהו ועד ימי מנשה.

ספר מלכים סתם ולא פירש מיהו המלך שהביא עמים אלו לשומרון וסביבותיה, אך הדברים התפרשו בספר עזרא:

וַיִּשְׁמְעוּ צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן כִּי בְנֵי הַגּוֹלָה בּוֹנִים הֵיכָל לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּגְּשׁוּ אֶל זְרֻבָּבֶל וְאֶל רָאשֵׁי הָאָבוֹת וַיֹּאמְרוּ לָהֶם נִבְנֶה עִמָּכֶם כִּי כָכֶם נִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵיכֶם ולא (קרי: וְלוֹ) אֲנַחְנוּ זֹבְחִים מִימֵי אֵסַר חַדֹּן מֶלֶךְ אַשּׁוּר הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ פֹּה: (עזרא ד, א–ב)

מתיאור מערכת היחסים שנוצרה בין העמים שעלו לשומרון וסביבותיה ובין שבי ציון בראשות זרובבל ויהושע בן יהוצדק עולים שני דברים עיקריים:

א. העולים רצו להיות שותפים בהקמת בית המקדש השני ובהקרבת הקרבנות בו לשם ה'.

ב. האווירה בין שתי הקבוצות הנזכרות, שהייתה כרוכה גם בשאלה מיהו היורש האמתי של עם ישראל שישב בארץ, הייתה חשדנית (ובמידה רבה של צדק) עד לעוינות, והשפיעה על כתבי השטנה שנכתבו בעקבות דחיית בקשתם להצטרף לבניין המקדש.

הרקע הרוחני לכך מתואר בספר מלכים:

וַיָּבֵא מֶלֶךְ אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ: וַיְהִי בִּתְחִלַּת שִׁבְתָּם שָׁם לֹא יָרְאוּ אֶת ה' וַיְשַׁלַּח ה' בָּהֶם אֶת הָאֲרָיוֹת וַיִּהְיוּ הֹרְגִים בָּהֶם: וַיֹּאמְרוּ לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלִיתָ וַתּוֹשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן לֹא יָדְעוּ אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ וַיְשַׁלַּח בָּם אֶת הָאֲרָיוֹת וְהִנָּם מְמִיתִים אוֹתָם כַּאֲשֶׁר אֵינָם יֹדְעִים אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ: וַיְצַו מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר הֹלִיכוּ שָׁמָּה אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלִיתֶם מִשָּׁם וְיֵלְכוּ וְיֵשְׁבוּ שָׁם וְיֹרֵם אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ: וַיָּבֹא אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלוּ מִשֹּׁמְרוֹן וַיֵּשֶׁב בְּבֵית אֵל וַיְהִי מוֹרֶה אֹתָם אֵיךְ יִירְאוּ אֶת ה': וַיִּהְיוּ עֹשִׂים גּוֹי גּוֹי אֱלֹהָיו וַיַּנִּיחוּ בְּבֵית הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ הַשֹּׁמְרֹנִים גּוֹי גּוֹי בְּעָרֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם יֹשְׁבִים שָׁם... וַיִּהְיוּ יְרֵאִים אֶת ה' וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מִקְצוֹתָם כֹּהֲנֵי בָמוֹת וַיִּהְיוּ עֹשִׂים לָהֶם בְּבֵית הַבָּמוֹת: אֶת ה' הָיוּ יְרֵאִים וְאֶת אֱלֹהֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים כְּמִשְׁפַּט הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלוּ אֹתָם מִשָּׁם: (מלכים ב יז, כד–לג)

המסקנות העיקריות העולות מן הכתובים לגבי ראשית דרכם של העמים שבאו לשומרון:

א. בני עמים אלו, שנכנה אותם להלן "הכותים", התגיירו וקיבלו עליהם את עיקרי התורה. גרות כזאת חלה אף שלא התגיירו מלכתחילה לשם שמיים אלא מפחד האריות.[4]

ב. גיורם היה שטחי, ונעשה על ידי כהן מממלכת שומרון שגלה בגלות שומרון. יש להניח שכוהני שומרון (שלא היו משבט לוי) איבדו חלק גדול ממסורת שמירת התורה כהלכתה במאות השנים שבהן נותקו מירושלים ומן המקדש.

ג. גם לאחר שהתגיירו המשיכו גויים אלו להחזיק גם באלוהיהם, וממילא עמד גיורם על גבול ההיגיון וההלכה. לפי מסורת חז"ל המשיך ספק זה במשך מאות שנים, עד שמצאו שהם עובדים לדמות יונה שהייתה להם בראש הר גריזים.[5]

נשוב להפטרתנו: אפשר שבני הנכר שישעיהו מעודד אותם להילוות אל ה' ולהיות עבדיו הם מן הכותים, 'גרי האריות' שנלוו אל עם ישראל, ושחששו בצדק מהבדלתם מקהל ישראל. ישעיהו אומר להם שה' יקבלם להיות עבדיו, הם יזכו לשמוח בבית תפילתו, במקדש, וה' יקבל ברצון את עולותיהם וזבחיהם.[6]

אפשר שרבים מן הגויים שהועלו לארץ בידי מלך אשור היו סריסים בידי אדם, כעבדי הגויים בארצות מושבם במזרח בתרבות הנהוגה אז. גם להם מבטיח ישעיהו יד ושם טוב מבנים ומבנות.

*

כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן... נְאֻם אֲדֹנָי ה' מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו לְנִקְבָּצָיו:

לפי דרכנו למדנו גם על פשר נבואת קיבוץ הגלויות של ישעיהו, שניבא שנים רבות לפני גלות בבל. הנביא מתייחס לתקווה הקרובה לקיבוץ נדחי ממלכת שומרון. זה אכן אירע זמן לא ארוך אחרי ישעיהו, בשנה השמונה עשרה ליאשיהו בן אמון, כפי שכתבנו בהרחבה בדברינו להפטרת יום טוב שני של ראש השנה.