ירמיהו פרק לד | שחרור העבדים וכיבושם מחדש

אנחנו שומעים בפרק על מעמד מרגש של כריתת ברית עם ה' בה עומדים צדקיהו וכל העם ומתחייבים לקיים את מצוות התורה על שחרור העבדים. ואכן הפסוקים מדווחים לא רק על כריתת הברית אלא גם על מימושה - גם על ידי השרים וגם על ידי העם: "וַיִּשְׁמְעוּ כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם עוֹד" (לד, י). אלא שפסוק לאחר מכן, אנחנו שומעים שהעם חוזר לשעבד את העבדים מחדש.

מה פשר הברית וחילולה? מדוע כרת העם ברית לשחרור עבדים, ומדוע לאחר מכן שבו וכבשו אותם מחדש? הרב יעקב מדן מסביר את הדברים על פי ההתרחשות המדינית המתוארת בפרק ל"ז: הבבלים צרו על ירושלים, וברחו ממנה בעקבות עלייתו של מלך מצרים למלחמה: "וְחֵיל פַּרְעֹה יָצָא מִמִּצְרָיִם וַיִּשְׁמְעוּ הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עַל יְרוּשָׁלִַם אֶת שִׁמְעָם וַיֵּעָלוּ מֵעַל יְרוּשָׁלִָם (לז, ה). ובשלב הבא, מנבא ירמיהו על חזרתו של מלך בבל לצור על ירושלים: "הִנֵּה חֵיל פַּרְעֹה הַיֹּצֵא לָכֶם לְעֶזְרָה שָׁב לְאַרְצוֹ מִצְרָיִם: וְשָׁבוּ הַכַּשְׂדִּים וְנִלְחֲמוּ עַל הָעִיר הַזֹּאת וּלְכָדֻהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ" (לז, ז-ח).

תחילת הסיפור שלנו בירושלים הנצורה תחת צבא בבל. בעת מצור, עבד הוא לא נכס אלא נטל: משק הבית מצוי במצוקת מזון אמיתית, ועבד הוא פה נוסף שיש להאכיל. משתלם לבעלי העבדים "לשחרר" אותם לנפשם בעת המצור, ולהיפרד מטרדת הדאגה להם. את המצב הזה, אם כבר הם משחררים את עבדיהם, ניצלו אנשי ירושלים כדי לייצר "ברית" פומבית בה הם כביכול משחררים את עבדיהם מתוך נאמנות לברית עם ה'.

למרות הנסיבות והמוטיבציה לברית זו, ירמיהו משבח את הברית – בה סוף כל סוף מקוימת מצוות ה' ונאמרת הצהרה על כריתת ברית: "וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי" (לד, טו). ובעקבות עשיית הישר בעיני ה', ה' מעלה את מלך מצרים וגורם לצבא בבל לעלות מעל ירושלים – המצור סר מן העיר עקב קיום צו ה'. בדיחה מפורסמת מספרת על אדם שחיפש חניה והבטיח לה' שאם יזמן לו חניה הוא יתרום סכום מכובד לצדקה. מיד כשהוא מסיים להבטיח, יוצא רכב ממקומו והבחור פונה לה': "אממ לא משנה, הסתדרתי כבר". כך גם אנשי ירושלים: לאחר שהמצור סר והסכנה חלפה, הם מרגישים בנוח לכבוש את עבדיהם מחדש. וזאת בדומה לפרעה בשעבוד מצרים – בכל מכה הבטיח פרעה למשה שישחרר את העם, אבל לאחר שהמכה סרה – הוא שב לסורו. ולאור הקבלה זו לפרעה מעניין לקרוא שוב את תוכחת ירמיהו לעם על כיבוש העבדים, תוכחה שבמסגרתה הוא מזכיר את יציאת מצרים ושחרור בני ישראל מהעבדות לפרעה, ואת מצוות שחרור עבדים והקשר שלה לשעבוד מצרים.

לאחר שהעם חוזר לכבוש את עבדיו, התגובה של ירמיהו מתבקשת: ירמיהו אומר לעם שהבבלים שסרו מירושלים, ישובו לצור עליה ויחריבו את העיר. כאן מסתיים פרקנו: "הִנְנִי מְצַוֶּה נְאֻם ה' וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ" (לד, כב). וכך גם בפרק ל"ז.