ירמיהו פרק נ"ב | סיום ספר ירמיהו

את הנבואה שחותמת את ספר ירמיהו – תיאור היסטורי של החורבן – כבר פגשנו כמעט מילה במילה בלימוד ספר מלכים. ייתכן שדמיון זה היה אחד הדברים עליהן התבססה הקביעה של חז"ל שירמיהו הוא זה שכתב את ספר מלכים. נעמוד על שתי נקודות אותן יש ללמוד מהתיאור דווקא בתוך ההקשר שלו כנבואה שחותמת את ספר ירמיהו. 

כרוניקה של חורבן ידוע מראש: לאחר שכבר קראנו על החורבן ועל מה שקרה לאחריו, הספר חוזר אחורה למעין סיכום כשאנחנו כבר יודעים מה עומד לקרות. במידה מסוימת זוהי תמצית נבואתו של ירמיהו: הוא מנסה כל ימיו להזהיר מפני החורבן שמתקרב, אך הכתובת כבר על הקיר והחורבן כבר יצא לדרך. לקרוא שוב על החורבן מנקודת מבט של מספר אובייקטיבי, כשאנחנו יודעים מה מגיע לאחר "בֶּן עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה צִדְקִיָּהוּ בְמָלְכוֹ וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ חֲמוּטַל בַּת יִרְמְיָהוּ מִלִּבְנָה" מעצים את תחושת הבלתי נמנע שבחורבן ואת הטרגדיה שבשליחותו של ירמיהו.

נשא את ראש יהויכין: הספר חותם בפסקה שהמשמעויות שלה נשמעות שוליות מאוד: אויל מרודך מלך בבל מוציא את יהויכין מהכלא ונותן לו אוכל. למרות שאין משמעות לאומית גדולה בהוצאת יהויכין מבית הכלא, הפסקה הזו מעוררת בנו תקווה – איך מיד אחרי תיאור החורבן הספר מדגיש שיש גם דברים טובים וחותם בשיפור תנאיו של יהויכין. ייתכן שהרעיון עוד יותר משמעותי מסתם רצון לחתום בדבר טוב: אחרי שקראנו על הנשארים בארץ יהודה ועל הבחירה השגויה שלהם בירידה למצרים, הנביא מדגיש שהכשלון הזה, וכל הקהל הזה, הם לא הסיפור האמיתי. זה נכון שיושבי יהודה נכשלו והדברים אינם מתנהלים כמו שהיינו רוצים, אבל התקווה של עם ישראל, והגרעין שממנו תצמח הגאולה נמצא דווקא בבבל. עם סיומת כזו אנחנו גם עוברים לספר הבא – הנביא של בבל – יחזקאל.