הפטרת השבת הראשונה של ימי בין המצרים

דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן: אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֵלָיו בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְמָלְכוֹ: וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַד תֹּם עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בֶן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַד גְּלוֹת יְרוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי: וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בְּטֶרֶם אצורך (קרי: אֶצָּרְךָ) בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ: וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי: וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר: אַל תִּירָא מִפְּנֵיהֶם כִּי אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ נְאֻם ה': וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יָדוֹ וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ: רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ: וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה: וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ: וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה: וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: כִּי הִנְנִי קֹרֵא לְכָל מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה נְאֻם ה' וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב וְעַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה: וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם עַל כָּל רָעָתָם אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם: וְאַתָּה תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ אַל תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם פֶּן אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם: וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל כָּל הָאָרֶץ לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ: וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם ה' לְהַצִּילֶךָ: וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה: קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם ה': (ירמיהו א, א – ב, ג)^[1]

 

א. הקשר בין ההפטרה לימי בין המצרים

נהגו לקרוא את שתי הנבואות הראשונות בירמיהו בשתי השבתות הראשונות של ימי בין המצרים, משום שירמיהו היה נביא החורבן בירושלים – הוא ראה את החורבן ותיאר אותו, וכתב גם את מגילת הקינות, מגילת איכה. גם הפטרת תשעה באב לקוחה מירמיהו. לשבת השלישית של ימי בין המצרים, שבת 'חזון', בחרו הפטרה מישעיהו המשתמשת במילה 'איכה', ובע"ה נדון בהפטרה זו בזמנה. נבואתנו היא הנבואה הראשונה בירמיהו, נבואת הקדשתו לנביא.

 

ב. סקירת שנות נבואתו של ירמיהו

אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֵלָיו בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְמָלְכוֹ: וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַד תֹּם עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בֶן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַד גְּלוֹת יְרוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי:

וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי: וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר:

נבואתו של ירמיהו, בדומה לנבואתם של נביאים אחרים (ישעיהו, הושע, מיכה ועוד), פותחת בהזכרת המלכים שהוא ניבא להם ובימיהם, אך ירמיהו שונה מהם בפירוט ובדיוק במספר שנות נבואתו. כאן נמנים שלושת המלכים העיקריים שבימיהם ניבא – יאשיהו, יהויקים וצדקיהו – תוך דילוג על יהואחז, שמלך בין יאשיהו ליהויקים, ועל יהויכין, שמלך בין יהויקים לצדקיהו, אף שיש נבואות מזמנם, משום שכל אחד מהם מלך שלושה חודשים בלבד. ירמיהו ניבא שמונה עשרה שנים בימי יאשיהו (מהשנה השלוש עשרה למלכותו עד מותו של יאשיהו בשנה השלושים ואחת), אחת עשרה שנות יהויקים ואחת עשרה שנות צדקיהו, ובסך הכול כארבעים שנה, עד החורבן. הר"י אברבנאל משווה אותו בכך למשה, שניבא במשך ארבעים שנה, אך יש לזכור שירמיהו ניבא גם בשנים שאחרי החורבן, ואף לאחר ירידתו עם שארית הפלטה למצרים.

ירמיהו גויס לנבואתו בידי ה' בעודו נער, וה' סירב להמתין לו עד שיגדל. היה לכך מחיר כבד, משום שהעם לא נטה להאזין לנער הצעיר הדובר בשם ה'. גם לאחר שירמיהו גדל לא שינה העם את יחסו המזלזל אליו, לאחר שכבר התרגלו שלא לשמוע אליו בעודו נער. מדוע היה כה דחוף לה' לגייסו בעודו נער? אפשר שהתשובה טמונה בפסוקינו, בעובדה שהחל את נבואתו בשנת שלוש עשרה ליאשיהו.

בשנה השתים עשרה^[2] ליאשיהו מת אשורבניפל, גדול מלכי אשור בכל הזמנים, שמלך ארבעים ושתיים שנים. יורשיו פוררו את הממלכה, וקבעו מיד אחרי מותו את הספירה לאחור לנפילתה בידי בבל כעשרים ושתיים שנה אחרי מותו של אשורבניפל. ממלכת אשור בימי אשורבניפל ובימי אסרחדון, שקדם לו, רדתה בממלכת יהודה והפכה אותה כעפר לדוש. מלך יהודה העיקרי בימיהם של שני גדולי מלכי אשור היה מנשה, והמצב הרוחני ודרישת ה' בימיו, שהיו בשפל המדרגה, נבעו מתלותה של ממלכת יהודה בממלכת אשור.

יאשיהו קיבל את הממלכה בעודו בן שמונה, לאחר שאמון אביו נרצח, ובהיותו בן שש עשרה החל לדרוש את ה'. שנת שתים עשרה למולכו, שנת מותו של אשורבניפל, נתנה לממלכת יהודה הזדמנות פז להשתחרר מן הכבלים הרוחניים והאליליים ששמה ממלכת אשור על ידיה.

במהלך ההיסטוריה מזמן לנו הקב"ה הזדמנויות פז רבות. לא הייתי מגדיר אותן כ'נס', אך אגדיר כ'נס גלוי' צירוף נדיר של שני ניסים הבאים יחדיו: הזדמנות פז פוליטית – מותו של גדול מלכי אשור, הבאה יחד עם עליית מנהיג כיאשיהו – מנהיג חזק היודע לנצל את ההזדמנות ודבק בה' בכל ליבו. היה זה שילוב מנצח, שהוליד את המהפכה הדתית של יאשיהו.

המהפכה הדתית של יאשיהו נכנסה למלוא עוצמתה בשנה השמונה עשרה למלכותו (ר' מלכים ב כב), עם מציאת ספר התורה במקדש, אך היא החלה כבר בשנה השתים עשרה, שנת מותו של מלך אשור:

וּבִשְׁמוֹנֶה שָׁנִים לְמָלְכוֹ וְהוּא עוֹדֶנּוּ נַעַר הֵחֵל לִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵי דָּוִיד אָבִיו וּבִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה הֵחֵל לְטַהֵר אֶת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם מִן הַבָּמוֹת וְהָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים וְהַמַּסֵּכוֹת: (דברי הימים ב לד, ג)

בשש השנים הראשונות התנהלה המהפכה הדתית לאט ולא ביסודיות (נעמוד על כך בע"ה בשבוע הבא). בתחילתה של המהפכה, בשלוש עשרה שנה ליאשיהו, שולח ה' בדחיפות את ירמיהו, למרות היותו נער (אולי בן גילו של יאשיהו), ומטיל אותו אל המערכה כדי ללוות את המהפכה הדתית ולהביא אותה אל העוצמה הראויה לה. זוהי תחילת נבואתו של ירמיהו בפרקנו.

 

ג. הקדשתו של ירמיהו לנביא ה'

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בְּטֶרֶם אצורך (קרי: אֶצָּרְךָ) בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ:

על פי הסברה, נביא ה' אמור להיות מי שנולד וחי בקדושה ובדבקות בה' ובתורתו. בזכות אלו יבחר בו ה' להיות שליחו ויתגלה אליו. מה ראה ה' להקדיש את ירמיהו לנביא עוד לפני שנוצר, לפני שנולד?^[3]

אפשר שתשובת שאלה זו מכוונת אותנו לאחת מנבואות המפתח של ירמיהו:

הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם ה': כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל... וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ: (ז, יא–יד)

העם והמנהיגים כעסו על ההשוואה לשילה יותר מכול, וביקשו להרוג את ירמיהו:

וַיְהִי כְּכַלּוֹת יִרְמְיָהוּ לְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' לְדַבֵּר אֶל כָּל הָעָם וַיִּתְפְּשׂוּ אֹתוֹ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר מוֹת תָּמוּת מַדּוּעַ נִבֵּיתָ בְשֵׁם ה' לֵאמֹר כְּשִׁלוֹ יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה וְהָעִיר הַזֹּאת תֶּחֱרַב מֵאֵין יוֹשֵׁב וַיִּקָּהֵל כָּל הָעָם אֶל יִרְמְיָהוּ בְּבֵית ה': (כו, ח–ט)

בפתיחה להפטרתנו נזכר שירמיהו היה "מן הכהנים אשר בענתות בארץ בנימין". הכפרים חולקו למשפחות, והמשפחות הקבועות נותרו בכפרן מאות שנים, בנחלת אבות המשפחה. אנו יודעים שענתות הייתה כפרו של אביתר בן אחימלך, הכהן הגדול:

וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן אָמַר הַמֶּלֶךְ עֲנָתֹת לֵךְ עַל שָׂדֶיךָ כִּי אִישׁ מָוֶת אָתָּה וּבַיּוֹם הַזֶּה לֹא אֲמִיתֶךָ כִּי נָשָׂאתָ אֶת אֲרוֹן אֲדֹנָי ה' לִפְנֵי דָּוִד אָבִי וְכִי הִתְעַנִּיתָ בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְעַנָּה אָבִי: וַיְגָרֶשׁ שְׁלֹמֹה אֶת אֶבְיָתָר מִהְיוֹת כֹּהֵן לַה' לְמַלֵּא אֶת דְּבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר עַל בֵּית עֵלִי בְּשִׁלֹה: (מלכים א ב, כו–כז)

יש אפוא רגליים להנחה שירמיהו הוא מזרעו של אביתר, כלומר מזרעו של בית עלי. ירמיהו נושא אפוא על מצחו אות קין של קללת חורבנם של בית עלי ושילה, ההולכת ומתקיימת בבית עלי במשך דורות רבים.^[4] כישרמיהו אומר לעם שמעשיהם הרעים יביאו גם את המקדש בירושלים למצב דומה לזה של המשכן בשילה, כשהוא עצמו נרדף, בזוי ודל, אמירתו "כְּשִׁלוֹ יהיה הבית הזה" היא בעלת משקל גבוה. ה' בחר בירמיהו עוד טרם לידתו, כיוון שהיה מבית עלי, וה' רצה שיתרה בעם "כְּשִׁלוֹ יהיה הבית הזה".

 

ד. נבואת ההקדשה

אַל תִּירָא מִפְּנֵיהֶם כִּי אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ נְאֻם ה': וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יָדוֹ וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ: רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ:

שלושה דברים למדנו מפסוקי ההקדשה:

א. ה' מודיע לירמיהו שצפויים לו קשיים רבים. יהיו מי שיתנגדו לו ואף ינסו להתנכל לו, אך ה' יצילנו מידם. אכן, כך היה! נביאי השקר והכוהנים התנכלו לירמיהו בימי יהויקים ובימי צדקיהו. נביאי השקר 'חזו' דברים שונים, בעיקר מה שיהויקים וצדקיהו רצו לשמוע ומה שחכמי הפוליטיקה האזורית צפו מבחינה מדינית ומבחינה צבאית. כל אלו לא עלו בקנה אחד עם נבואת ירמיהו מפי ה', שתלתה את ההתפתחויות במעשי המלך ובמעשי העם, בהזדהותם עם אלוהי ישראל ובעשיית הצדק והצדקה. הכוהנים לא אהבו את ביקורתו של ירמיהו כלפי עבודת ה' במקדש, הסבורה לפתור את בעיית היחסים עם ה' תוך התעלמות מוחלטת מהכשלים החברתיים ומחטאי העבודה הזרה. המלך יהויקים רדף את ירמיהו כל ימיו, כפי שרדף גם נביאי אמת אחרים ואף הרגם (ר' סיפורו של אוריהו בן שמעיהו בפרק כ"ו). שרי צדקיהו התנגדו בכל כוחם להשפעתו של ירמיהו על צדקיהו בימים שבהם היה צריך לקבל את הדין על החטא ולא למרוד בעולו של נבוכדנאצר. ירמיהו סבל מהתנכלויות לא מעטות, והן מתוארות בספר ירמיהו ובעיקר בפרק ג' במגילת הקינות, איכה.

ב. ה' מכניס את דבריו לפיו של ירמיהו. האם יש לכך גם משמעות גופנית? אפשר שכן. ירמיהו עתיד לומר:

הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע: (כג, כט)   
וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל: (כ, ט)

ה' מכניס את דבריו, שהם כאש, לפי הנביא. כך נאמר גם בישעיהו:

וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ: וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר: (ישעיהו ו, ו–ז)

וכן באגדה על משה רבנו^[5].

ג. ירמיהו מופקד גם על עמים אחרים, ועליו לבשר להם נבואות פורענות וגם נבואות נחמה. רוב ספרו של ירמיהו הוא נבואות פורענות על עם ישראל, אך יש בו גם מגילת נבואות נחמה (פרקים כ"ט–ל"ג). אולם מה עניינו של ירמיהו בנבואות על הגויים, ומדוע לא יינבא רק על עמו?

מנבואתו בפרק כ"ה, נבואת כוס יין החימה שבה הוא משקה את כל הגויים, עולה שעלייתו של נבוכדנאצר מלך בבל, שהוא השוט שבאמצעותו מכה ה' את ישראל על חטאיהם, היא תהליך כלל עולמי (במושגי דורו של ירמיהו), והוא ישלוט על כל עמי האזור. הכאתו את עם ישראל תהיה חלק מתהליך גדול של שליטתו בכל המרחב, עד שיבוא גם יומו וחורבן ממלכתו מכוח יד ה'. העמים כולם יסבלו מידו, וירמיהו, המתאר את עלייתו, מתאר את פורענות כל העמים.

יש בכך גם צדק, שהרי הם אינם טובים מעם ישראל, כפי שהנביא עצמו אומר על כוס יין החימה:

וְהָיָה כִּי יְמָאֲנוּ לָקַחַת הַכּוֹס מִיָּדְךָ לִשְׁתּוֹת וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת שָׁתוֹ תִשְׁתּוּ: כִּי הִנֵּה בָעִיר אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלֶיהָ אָנֹכִי מֵחֵל לְהָרַע וְאַתֶּם הִנָּקֵה תִנָּקוּ לֹא תִנָּקוּ כִּי חֶרֶב אֲנִי קֹרֵא עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ נְאֻם ה' צְבָאוֹת: (כה, כח–כט)

יש בספרו של ירמיהו גם ספר על נבואותיו על הגויים (מ"ו–נ"א). בנבואות אלו מוזכרת גם נחמת תקומתם העתידה של הגויים, ובלשון נבואתנו – "לבנות ולנטוע".

 

ה. המראה הראשון

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה: וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ:

לא קל להבחין מאיזה עץ עשוי המקל, אך ירמיהו מבחין ומיטיב לראות שמדובר במקל שקד. חשיבות טיב המקל גדולה מן הלשון הנופל על לשון ב'שקד' ו'שוקד'.

מקל שקד היה מטהו של משה, ומסתבר שאותו ראה ירמיהו. מוצא מטהו של משה לא התפרש במקראות, אך עולה מהם שמטהו הוא גם מטה אהרון. בידו של משה הוא הפך לנחש, ובידו של אהרון הוא הפך לתנין. נביא שתי ראיות לזהות המטות. הראשונה:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים: וַיַּעֲשׂוּ כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו (שמות ז, יט–כ).

מן הפסוקים עולה שאהרון היכה במטהו את היאור, אך אחר כך אומר הקב"ה למשה לקחת את מטהו, שבו היכה את היאור, ולהכות על הסלע בחורב:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ: הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: (שם יז, ה–ו)

מדובר אפוא באותו מטה – המטה שאהרן היכה בו את היאור והמטה שמשה היכה בו בצור.

ראיה נוספת:

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ: וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם: וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם (במדבר כ, ט–יא).

המטה שהיה לפני ה' היה מטה אהרן, שהוכנס לאוהל העדות (ר' במדבר יז, כה), אך במי מריבה הוא מטהו של משה.

מטה אהרן שהוכנס לאוהל העדות היה של מקל שקד, והוא היכה שורשים ופרח באוהל העדות:

וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים: (שם יז, כג)

ירמיהו ראה אפוא את מטהו של משה, שביטא לאורך יציאת מצרים את ידו החזקה ואת זרועו הנטויה של ה'. יד זו פעלה בחיפזון ובנחרצות ושינתה את ההיסטוריה. ירמיהו רואה את המטה, אך עתה הוא עתיד לפעול, אם לא יהיה תיקון מיידי, בכיוון ההפוך. במקום ניסי יציאת מצרים והמסע ארצה יבואו חלילה היציאה מן הארץ והחזרה למצרים, כמו שקרה לשארית הפלטה בימי ירמיהו.

הר"י אברבנאל, בהקדמתו לספר ירמיהו, מונה ארבע עשרה נקודות דמיון בין ירמיהו למשה.^[6] הדמיון בין השניים חשוב מאוד דווקא בגלל הניגוד ביניהם – בין משה נביא הגאולה ובין ירמיהו נביא החורבן. אך הר"י אברבנאל לא מנה את הדמיון הנראה לי חשוב מכולם, את המטה – מקל השקד.

 

ו. המראה השני

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה: וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: כִּי הִנְנִי קֹרֵא לְכָל מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה נְאֻם ה' וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב וְעַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה:

סיר נפוח הוא סיר רותח, שמנפחים תחתיו את האש. אדיו של הסיר שירמיהו רואה פונים מצפון לדרום, ומעידים על רוח סערה הבאה מן הצפון (השוו יחזקאל א, ד) ומרמזת על הפורענות העתידה לבוא ארצה מכוח עמי הצפון. ירמיהו עדיין אינו מזכיר את בבל, שממנה עתידה הפורענות לבוא, כי האימפריה הבבלית הגדולה עדיין לא קמה בעת אמירת נבואה זו. הוא מזכיר עמים רבים, ולא רק מעצמה אחת, וכך אכן היה במצור האחרון:

וּנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וְכָל חֵילוֹ וְכָל מַמְלְכוֹת אֶרֶץ מֶמְשֶׁלֶת יָדוֹ וְכָל הָעַמִּים נִלְחָמִים עַל יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל עָרֶיהָ (לד, א).

המצור אכן מזכיר סיר רותח העומד על האש. אין מדובר בלהבת גז כמו בימינו, המלחכת בצנעה את תחתית כלי הבישול, אלא באש הבוערת ומקיפה בלהבתה את כל הסיר, משחירה את פניו ומייבשת את המים והנוזלים שבסיר. אם היא ממשיכה לבעור התבשיל מצטמק ורע לו – מתייבש ונשרף בתוך הסיר כאנשים הנמצאים במצור (ביחזקאל כ"ד מופיע תיאור מפורט של תהליך כזה ביחס למצור שהטיל נבוכדנאצר על ירושלים). גם סופו של המצור מתואר בנבואתנו:

כִּי הִנְנִי קֹרֵא לְכָל מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה נְאֻם ה' וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב וְעַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה:

אכן, כך נראה סופו של המצור על ירושלים – שרים היושבים על כיסאותיהם פתח שער העיר:

וַיָּבֹאוּ כֹּל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וַיֵּשְׁבוּ בְּשַׁעַר הַתָּוֶךְ נֵרְגַל שַׂר אֶצֶר סַמְגַּר נְבוּ שַׂר סְכִים רַב סָרִיס נֵרְגַל שַׂר אֶצֶר רַב מָג וְכָל שְׁאֵרִית שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל: (לט, ג)

 

ז. פשר המצור

וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם עַל כָּל רָעָתָם אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם: וְאַתָּה תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ אַל תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם פֶּן אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם:

ירמיהו חוזה בנבואתנו מצור על ירושלים. הוא אינו חוזה חורבן! למצור יכולות להיות שתי תוצאות: הוא עלול להסתיים בחורבן, כפי שאכן היה במצור האחרון של נבוכדנאצר, אך הוא עשוי להסתיים גם בישועה גדולה, כפי שהיה במצור סנחריב בימי חזקיהו וישעיהו הנביא:

כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן ה' צְבָאוֹת עַל יְרוּשָׁלִָם גָּנוֹן וְהִצִּיל פָּסֹחַ וְהִמְלִיט: (ישעיהו לא, ה)      
וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי: וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּכֶּה בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה וּשְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים: (שם לז, לה–לו)

ירמיהו מדבר בנבואתנו על כך שימי המצור הקשים עתידים להיות ימי חשבון נפש לאומי על עזיבת ה' וההליכה אחרי אלוהים אחרים. הנביא עתיד להוכיח את העם על כך גם בהמשך. ימי המצור עשויים להיות ימי תיקון החטא ותשובה אל ה', וכמו שהיו בימי חזקיהו. ירמיהו עתיד לספר לנו את שאירע בימי חזקיהו:

מיכיה (קרי: מִיכָה) הַמּוֹרַשְׁתִּי הָיָה נִבָּא בִּימֵי חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיֹּאמֶר אֶל כָּל עַם יְהוּדָה לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַיִם עִיִּים תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר: הֶהָמֵת הֱמִתֻהוּ חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְכָל יְהוּדָה הֲלֹא יָרֵא אֶת ה' וַיְחַל אֶת פְּנֵי ה' וַיִּנָּחֶם ה' אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר עֲלֵיהֶם (כו, יח–יט).

אם חלילה לא ישמעו, המצור עלול להסתיים באסון. הדוגמה של מיכה, שעמד לפני מיתה מחמת נבואותיו הקשות בימי מצור סנחריב, היא דוגמה העשויה להרתיע את ירמיהו. אך ה' מצווה עליו: "אל תחת מפניהם"!

 

ח. המצור כמשל

וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל כָּל הָאָרֶץ לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ: וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם ה' לְהַצִּילֶךָ:

גורלו של ירמיהו האיש כגורלה של ירושלים. הוא עצמו נמשל לעיר במצור, לעיר מבצר בעלת עמודי ברזל וחומות נחושת. מלכי יהודה ושריה יילחמו בו וינסו ללוכדו, אך ה' מבטיח שיצילנו מידם. אך כאן ההבטחה מוגבלת – ה' יצילנו מידם כמו שיציל את ירושלים הנתונה במצור מיד עמי הצפון שיילחמו בה. הבטחה זו מותנה בתיקון ובתשובה שתעשה ירושלים, ואם חלילה לא תעשה תיקון ותשובה – היא תיפול. אז עלול גם ירמיהו, שהבטחת הגנתו היא כהבטחת הגנת העיר, ליפול. אין לנו ידיעות על סופו של ירמיהו. הוא נלקח, כנראה בעל כורחו, על ידי יוחנן בן קרח וחבריו למצרים אחרי רצח גדליה בן אחיקם. שם הוא ניבא על פורענות קשה ליהודים שירדו מצרימה, ועל פי מסורת לא מבוססת הוא נרגם שם באבנים למוות.

 

ט. זכרתי לך חסד נעורייך

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה: קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם ה':

הפטרתנו מסתיימת בשלושה פסוקי נחמה, אך להבנתנו הם משתייכים בתוכנם להפטרה של השבוע הבא, ושם נזכיר אותם. חסד נעוריה של כנסת ישראל מדבר בעד עצמו, ולא נכביר בו מילים. התורה מציירת לנו את דמותו של דור המדבר, דור יוצאי מצרים, בצבעים אפורים למדי, כדור שבגלל מעשיו הרעים לא זכה להיכנס לארץ. ירמיהו צובע את דור המדבר בצבעי חסד נעורים, אהבת כלולות ונאמנות לה' בהליכה אחרי ה' "במדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים" (דברים ח, טו).