צו | עבודת הקורבנות

 

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר: כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִ אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח: כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם: וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים: לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִיאִים יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ: וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם הֵרֵעוּ מֵאֲבוֹתָם: וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ וְקָרָאתָ אֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲנוּכָה: וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהָיו וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר אָבְדָה הָאֱמוּנָה וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם: גָּזִּי נִזְרֵךְ וְהַשְׁלִיכִי וּשְׂאִי עַל שְׁפָיִם קִינָה כִּי מָאַס ה' וַיִּטֹּשׁ אֶת דּוֹר עֶבְרָתוֹ: כִּי עָשׂוּ בְנֵי יְהוּדָה הָרַע בְּעֵינַי נְאֻם ה' שָׂמוּ שִׁקּוּצֵיהֶם בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו לְטַמְּאוֹ: וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי: לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן הִנֹּם כִּי אִם גֵּיא הַהֲרֵגָה וְקָבְרוּ בְתֹפֶת מֵאֵין מָקוֹם: וְהָיְתָה נִבְלַת הָעָם הַזֶּה לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד: וְהִשְׁבַּתִּי מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמֵחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה כִּי לְחָרְבָּה תִּהְיֶה הָאָרֶץ: בָּעֵת הַהִיא נְאֻם ה' ויציאו (קרי: יוֹצִיאוּ) אֶת עַצְמוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת עַצְמוֹת שָׂרָיו וְאֶת עַצְמוֹת הַכֹּהֲנִים וְאֵת עַצְמוֹת הַנְּבִיאִים וְאֵת עַצְמוֹת יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם מִקִּבְרֵיהֶם: וּשְׁטָחוּם לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר אֲהֵבוּם וַאֲשֶׁר עֲבָדוּם וַאֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרֵיהֶם וַאֲשֶׁר דְּרָשׁוּם וַאֲשֶׁר הִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם לֹא יֵאָסְפוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ: וְנִבְחַר מָוֶת מֵחַיִּים לְכֹל הַשְּׁאֵרִית הַנִּשְׁאָרִים מִן הַמִּשְׁפָּחָה הָרָעָה הַזֹּאת בְּכָל הַמְּקֹמוֹת הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם נְאֻם ה' צְבָאוֹת: (ירמיהו ז, כא – ח, ג)

כֹּה אָמַר ה' אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ: כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה': (ירמיהו ט, כב–כג)

 

הפטרתנו נקראת לעיתים רחוקות מאוד. בשנה שאינה מעוברת הפטרת פרשת צו היא בדרך כלל הפטרת שבת הגדול שלפני הפסח. בשנה מעוברת, ברוב המקרים, הפטרת צו היא הפטרת שבת זכור. השנה, שנה מעוברת, התאחרה שבת פרשת ויקרא והייתה לשבת הסמוכה לפורים, וכך פרשת צו נקראת אחרי פורים, והפטרתה נקראת בציבור. ההפטרה מכילה פורענות קשה ביותר מפי הנביא ירמיהו, ורק שני פסוקיה האחרונים, התלושים בהפטרתנו ממקומם, עשויים לנחם אותנו. פסוקים אלו הם גם פסוקי סיום להפטרת תשעה באב. אחת הסיבות שנזכרו בראשונים לצורך בהפטרת שבת הגדול (שבת שאין בה 'מפטיר' מיוחד בקריאת התורה) היא דבריו הקשים של ירמיהו בהפטרתנו על הקרבנות. בערב פסח חביבים עלינו הקרבנות במיוחד בגלל טעמו המיוחד של קרבן הפסח, ולכן תיקנו לנו הפטרה הפותחת בפסוק "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים" במקום "עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר".^[1]

 

א. הקשר בין הפרשה להפטרה

הפטרת צו היא מן ההפטרות הבודדות שבהן דברי הנביא עומדים בניגוד לאמירתה העיקרית של הפרשה. הפרשה עוסקת בתורת הקרבנות ובהיותם "קֹדֶשׁ קָדָשִׁים", "אִשֵּׁי ה'" ו"רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'", ואילו ההפטרה מואסת בהם וקוראת שלא להביאם לה'".

אנו מכירים הפטרות נוספות שהקשר שלהן לפרשותיהן דומה:

א. הפטרת יום הכיפורים ממעטת בחשיבותו של הצום לעומת מעשי היושר והצדק, בעוד פרשת היום מצווה עלינו להתענות.

ב. הפטרת שבת 'במדבר' מדברת על כך שמספר בני ישראל "לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר", בעוד הפרשה עוסקת בהרחבה במספרם של בני ישראל.

ג. הפטרת שבת 'קדושים' (ולמנהגים אחרים – 'אחרי מות') אומרת שבני ישראל הם "כבני כושיים", ומסבירה שה' העלה גם עמים אחרים מארצותיהם הקודמות לארץ ישראל, ואין בכך ייחוד לעם ישראל, ואילו הפרשה מדברת על ייחודו של עם ישראל כעם קדוש לה'.

ד. הפטרת פרשת 'וישלח' עוסקת בגנותם של האדומים ובנקמת ה' בהם. לעומת זאת, הפרשה דווקא רואה בעין טובה את עשיו, שבסופו של דבר קיבל את הגזירה שיעקב יזכה בברכה העיקרית.

ה. הפטרת 'יתרו' מדברת על פרישת כבוד ה' מן המקדש ומבני ישראל ועל כך שה' אינו חפץ שישמעו את דבריו, ואילו הפרשה מספרת לנו על השראת שכינתו בקרב העם ועל אמירת דבריו אל העם במתן תורה.

 

ב. 'לא דיברתי את אבותיכם'

כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִ אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח: כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם:

המפרשים התחבטו מאוד בפסוקים אלו, שהרי ביום יציאת מצרים ציווה ה' את העם להקריב לו את קרבן הפסח במצרים ולדורות עולם. גם במעמד הר סיני נצטוו בני ישראל להקריב עולות ושלמים וקיבלו את צו הקרבנות שבפרשתנו:

זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים: אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי... (ויקרא ז, לז–לח).

הרמב"ם תמה על כך, והשיב:

ואמר ירמיה 'כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח, כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם', וכבר הוקשה זה המאמר בעיני כל מי שראיתי דבריו או שמעתים, ואמר: איך יאמר ירמיה על השם שלא צונו בדברי עולה וזבח, ורוב המצות באו בזה?

אמנם, כוונת זה המאמר הוא מה שבארתי לך, וזה שהוא אמר שהכונה הראשונה אמנם היא שתשיגוני ולא תעבדו זולתי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם... ולזה התנה בזה הפסוק ואמר ביום הוציאי אותם מארץ מצרים, כי תחלת צווי שבא אחר יציאת מצרים הוא מה שנצטוונו בו במרה (מורה הנבוכים ג, לב).

מדברי הרמב"ם עולות שתי תשובות:

א. כוונתו הראשונה של ה' הייתה להשיגו ולעובדו, ולא להקריב לו קרבנות. הקרבנות נועדו רק כדי למחות שם עבודה זרה מקרב ישראל, ואינם בעלי ערך עצמי.

ב. יום 'הוצאתם ממצרים' הנזכר בדברי הנביא הוא היום שנצטוו בו במרה על מצוות ה', ושם לא נאמרו מצוות הקרבנות.

הרד"ק השיב כדברי הרמב"ם, והוסיף שאמירתו של ירמיהו נועדה לכל יחיד, והיחידים לא נצטוו בקרבנות אלא כדבר רשות או כדי לכפר על חטא. גם דברי רש"י, ר"י אברבנאל ומלבי"ם קרובים לפירושים אלו.

אולם לעניות דעתנו יש לקרוא את הפסוקים בדרך שונה:

כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִ אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם [רק] עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח: כִּי אִם [גם] אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי...

כך למדו חכמים פסוקים רבים. ניתן דוגמה לכך:

לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה (שם כג, ז–ח).

בן זומא (ברכות יב ע"ב) אכן הוכיח ממקראות אלו שאין מזכירים יציאת מצרים לימות המשיח, אך חכמים חלקו עליו וקראו את הפסוקים כך:

לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד [רק] חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: כִּי אִם [גם] חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וכו'.

כך יש לקרוא, לדעתנו, גם את הפסוק שבנבואת זכריה:

זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת: (זכריה ד, ו)

לֹא [רק] בְחַיִל וְלֹא [רק] בְכֹחַ כִּי אִם [גם] בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת:

כך לדעתנו גם בלשון המשנה והגמרא עליה:

האומר על קן צפור יגיעו רחמיך... משתקין אותו... וחד אמר: מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזרות (ברכות לג ע"ב).

דברים אלו, על פי פשטם, תמוהים – הרי הקב"ה הוא אל מלך מלא רחמים, ואנו נוהגים להזכיר את שלוש עשרה מידות רחמיו. להבנתנו,יש לקרוא זאת כך: 'מפני שעושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רק רחמים, ואינן אלא [=והרי הן] גם גזרות'.

על פי דברינו, הנבואה אומרת שה' אכן ציווה את ישראל ביום הוציאו אותם ממצרים (כולל במעמד הר סיני) על הקרבנות, אך לא רק על הקרבנות. הוא ציווה מצוות רבות נוספות, והקרבנות אינם יכולים בשום אופן לעמוד כערך בפני עצמו בלא המצוות האחרות. הקרבנות חביבים לפני המקום, אך רק בתנאי שהם מלוּוים בשמיעה בקול ה' לכל מצוותיו. אם העם רוצה להפריד את התורה לשתיים – ל'תורת המקדש' על קרבנותיה שבה ידבקו, ולשמיעה בקול ה' בשוק, ברחוב ובבית שאותה ינטשו – עדיף שלא יקיימו גם את 'תורת המקדש'. לתורת הקרבנות אין משמעות עצמאית כשהיא לבדה.

נתבונן בהמשך הנבואה שבהפטרתנו:

כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם: וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים: לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִיאִים יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ: וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם הֵרֵעוּ מֵאֲבוֹתָם: וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ וְקָרָאתָ אֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲנוּכָה: וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהָיו וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר אָבְדָה הָאֱמוּנָה וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם:

המילה המנחה היא השמיעה בקול ה'. על כך אמר שמואל הנביא (בהפטרה הקודמת):

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים: (שמואל א טו, כב)

חריפותה של אמירה זו של ירמיהו דווקא בראשית ימי יהויקים באה על רקע ההשוואה בינו לבין אבי זקנו, מנשה. מנשה סגר את המקדש, עבד עבודה זרה ושפך דם רב, ועל פי מדרש חז"ל עסק גם בגילוי עריות. יהויקים בן יאשיהו בחר ללכת בדרכו של מנשה ויש בנבואה השוואות ביניהם. אך יהויקים היה משוכנע שלמרות שפיכות הדמים הרבה שעסק בה ולמרות במות התופת למולך שחידש בגיא בן הינום הוא עדיף ממנשה ולא יביא לחורבנה של ירושלים, שהרי מנשה סגר את המקדש, ואילו בימי יהויקים המקדש היה פתוח, והקרבנות הוקרבו בו באופן מלא. ירמיהו מתרה ביהויקים ובעמו שהבדל זה בינו לבין מנשה לא יציל את ירושלים ואת המקדש מחורבן.

 

ג. גיא בן הנם

וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי:

הגיא מזוהה היום היטב במקומו של הסינמטק וברכת הסולטן ובירידה מהם בוואדי מזרחה, לכיוון נחל קדרון הזורם אל ים המלח. ניתן לטפס משם צפונה על החלק המזרחי של הר ציון (סמוך לבית הקברות היהודי 'סמבוסקי') ולצפות ממקום אחד ימינה אל הר המוריה ואל המקדש (כיום – אל מקום המקדש) ושמאלה לגיא בן הינום, מקומן של במות התופת. את הבמות הללו יסד לראשונה אחז בן יותם מלך יהודה, אחרי שחזקיהו בן אחז הרס אותן המשיכו אותן מנשה ואמון בנו, והמשיך אותן בשלישית יהויקים, שאביו יאשיהו הרס אותן. בית המקדש משול בנביאים (למשל ביחזקאל כ"ח) לגן העדן. לעומד במקום הנזכר נגלים יחד גן העדן והגהינום. מסתבר שיש קשר בין הגהינום, שבדברי חז"ל (ראש השנה טז ע"ב – יז ע"א) הוא מקומם של הרשעים בעקבות יום הדין אחרי המוות, ובין גיא בן הינום בנבואתנו. גם הגהינום העתידי מתואר כמקום שבוערת בו אש תופת והוא מלא בזעקות הנשרפים בו, כגיא בן הינום שבנחל השילוח המלא בזעקותיהם של מי שמועברים בו באש בפולחן המולך. כחוט השערה של הר ציון (בשמו היום) מבדיל בין גן עדן לגהינום, בין מקום עבודת ה' בקדושה ובטהרה ובין עבודת המולך הטמאה והמאוסה.

 

ד. 'אשר לא ציויתי ולא עלתה על ליבי'

הנביא מדגיש עד כמה רחוקה דרך עבודת המולך מרצונו של ה', גם אם תיעשה לשם ה'. דבר זה נאמר כבר בתורת משה:

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי: לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם: (דברים יב, ל–לא)

הנביא שולל זאת בשני פעלים:

אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי:

במקום אחר ישלול זאת בשלושה פעלים:

וּבָנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי: (ירמיהו יט, ה)

את הפסוק השני, שבפרק י"ט, דרשה הגמרא כנגד שלושה אישים שרצו לעבוד את ה' בהקרבת בניהם – מישע מלך מואב, יפתח (בנדרו ובהקרבתו את בתו) ואברהם (בעקדת יצחק):

וכתיב 'אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי'. 'אשר לא צויתי' – זה בנו של מישע מלך מואב, שנאמר 'ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עֹלה', 'ולא דברתי' – זה יפתח, 'ולא עלתה על לבי' – זה יצחק בן אברהם (תענית ד ע"א).

אך רש"י במקום מביא גרסה נוספת, שלמדה זאת מן הפסוק בהפטרתנו, שבו נשלל קרבן אדם בשני פעלים בלבד. בגרסה זו נתמעטו מעשיהם של מישע מלך מואב ושל יפתח, אך לא מעשהו של אברהם, שהרי אברהם עשה את מעשהו מכוח צו ה'. אפשר שנחלקו המדרשים בשאלה אם אכן עקדת יצחק ושחיטתו על המזבח לא עלתה כלל על דעתו של הקב"ה, וכל כוונתו הייתה רק לעלייה על המזבח בלא שחיטה או לניסיון בלבד, או שה' אכן ציווה להקריב את יצחק, אך חזר בו בשל השפעתה של מידת הרחמים.

 

ה. גיא ההרגה

לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן הִנֹּם כִּי אִם גֵּיא הַהֲרֵגָה וְקָבְרוּ בְתֹפֶת מֵאֵין מָקוֹם:

בָּעֵת הַהִיא נְאֻם ה' ויציאו (קרי: יוֹצִיאוּ) אֶת עַצְמוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת עַצְמוֹת שָׂרָיו וְאֶת עַצְמוֹת הַכֹּהֲנִים וְאֵת עַצְמוֹת הַנְּבִיאִים וְאֵת עַצְמוֹת יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם מִקִּבְרֵיהֶם: וּשְׁטָחוּם לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר אֲהֵבוּם וַאֲשֶׁר עֲבָדוּם וַאֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרֵיהֶם וַאֲשֶׁר דְּרָשׁוּם וַאֲשֶׁר הִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם לֹא יֵאָסְפוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ:

מהיכן שאוב תיאור נבואי נורא זה? פעמים רבות עורך ירמיהו השוואה ניגודית בין יאשיהו, שעשה הישר בעיני ה' ושב אליו בכל לבבו, לבין יהויקים בנו, שעשה הרע בעיני ה' והביא את ירושלים עד סף חורבנה בימי נבוכדנאצר, ושבימיו נאמרה נבואתנו.

התיאור הנבואי הנורא שבהפטרתנו על הוצאת מתים מקבריהם אל העבודה הזרה שעסקו בה לקוח ממעשיו של יאשיהו בעת המהפכה הדתית שחולל נגד העבודה הזרה בארץ ישראל:

וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבוֹת וַיִּכְרֹת אֶת הָאֲשֵׁרִים וַיְמַלֵּא אֶת מְקוֹמָם עַצְמוֹת אָדָם: וְגַם אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל הַבָּמָה אֲשֶׁר עָשָׂה יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל גַּם אֶת הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא וְאֶת הַבָּמָה נָתָץ וַיִּשְׂרֹף אֶת הַבָּמָה הֵדַק לְעָפָר וְשָׂרַף אֲשֵׁרָה: וַיִּפֶן יֹאשִׁיָּהוּ וַיַּרְא אֶת הַקְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁם בָּהָר וַיִּשְׁלַח וַיִּקַּח אֶת הָעֲצָמוֹת מִן הַקְּבָרִים וַיִּשְׂרֹף עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיְטַמְּאֵהוּ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר קָרָא אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר קָרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: (מלכים ב כג, יד–טז)

וַיִּזְבַּח אֶת כָּל כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר שָׁם עַל הַמִּזְבְּחוֹת וַיִּשְׂרֹף אֶת עַצְמוֹת אָדָם עֲלֵיהֶם וַיָּשָׁב יְרוּשָׁלִָם: (שם, כ)

יאשיהו, ברצותו להציל את עם ישראל ברגע האחרון מנבואת החורבן, הרס את כל המזבחות והבמות של האלילים וטימא אותם בעצמות אדם, כדי שלא יתאפשר לחדש אותם ביום מן הימים. לצורך כך הוא לקח עצמות אדם מן הקברים שליד המזבחות, שבדרך כלל היו קברי כוהני הבמות ההן. מסתבר שהמראה היה מזעזע, אך הוא נצרך כדי להביא את מהפכת יאשיהו אל תכליתה המלאה.

הנביא מתאר גם בימי יהויקים את העצמות שיוצאו מן הקברים. הן לא יושמו על מזבחות האלילים אלא יופקרו על האדמה מול צבא השמים – השמש, הירח והכוכבים – שאף הם שימשו את בני ירושלים בימי יהויקים לעבודה זרה. המחזות הקשים מימי יאשיהו ישובו, אך לא כדי לטהר את הארץ מן האלילים אלא בידי אויב אכזר, שלא יסתפק בהרג אלא ירצה לבזות את העם ולהודיעו שזו אינה ארצו וגם לא מקום קברי אבותיו.

וְהָיְתָה נִבְלַת הָעָם הַזֶּה לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד:

וְנִבְחַר מָוֶת מֵחַיִּים לְכֹל הַשְּׁאֵרִית הַנִּשְׁאָרִים מִן הַמִּשְׁפָּחָה הָרָעָה הַזֹּאת...

במקרא כולו היה מוות שיש אחריו קבורה טוב בעיני האנשים מחיים שבעקבותיהם יבוא יום אחד מוות ללא קבורה, כשבשרם למאכל לחיות ולעופות והם הופכים לחלק משרשרת המזון העולמית.

 

ו. פסוקי הנחמה

כאמור, בסוף ההפטרה מובאים פסוקים שלא על פי רצף המקראות, כדי שלא לסיים בפורענות:

כֹּה אָמַר ה' אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ: כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה':

מפסוקים אלו למדנו מהי ידיעת ה' במושגיו של הנביא. הרמב"ם מרבה לדבר על ידיעת ה' במורה הנבוכים ובהלכות יסודי התורה, ועוסק בידיעת 'אמיתת הימצאו' של הקב"ה, אחדותו, אינסופיותו וקיומו ללא גוף וללא צורה:

מהו זה שביקש משה רבנו להשיג כשאמר 'הראני נא את כבודך', ביקש לידע אמיתת המצאו של הקדוש ב"ה עד שיהיה ידוע בלבו כמו ידיעת אחד מן האנשים שראה פניו ונחקקה צורתו בלבו, שנמצא אותו האיש נפרד בדעתו משאר האנשים, כך ביקש משה רבנו להיות מציאות הקדוש ברוך הוא נפרדת בלבו משאר הנמצאים עד שידע אמתת המצאו כאשר היא... (רמב"ם יסודי התורה א, י).

אך בדברי הנביא ידיעת ה' היא 'רק' ידיעת היותו עושה חסד משפט וצדקה. ידיעתו היא ההזדהות עימו במעשיו אלו והרצון לדבוק בחסד, במשפט ובצדקה שהם דרכו של ה'. כך יאמר הנביא בנבואה נוספת ליהויקים על יאשיהו אביו (וכך עולה גם מנבואות נוספות בירמיהו ובהושע):

אָבִיךָ הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה אָז טוֹב לוֹ: דָּן דִּין עָנִי וְאֶבְיוֹן אָז טוֹב הֲלוֹא הִיא הַדַּעַת אֹתִי נְאֻם ה': (ירמיהו כב, טו–טז)