יואל פרק ב | וידעתם כי בקרב ישראל אני

הארבה מתואר בפרק כצבאו של הקב"ה, דרכו יתגלה כוחו של ה' ב"יום ה'". הדימויים בהם הנביא משתמש הם כשל צבא לוחמים: "כְּקוֹל מַרְכָּבוֹת עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְרַקֵּדוּן... כְּגִבּוֹרִים יְרֻצוּן כְּאַנְשֵׁי מִלְחָמָה יַעֲלוּ חוֹמָה וְאִישׁ בִּדְרָכָיו יֵלֵכוּן...".  תיאור הצבא גרם לפרשנים כמו אברבנאל, המלבי"ם וגם חוקרים מסוימים להבין שנושא הנבואה השתנה מפרק א', ועברנו לדבר על צבא ממשי. יש מספר קושיות על הכיוון הזה: בראש ובראשונה ההקשר של הפרק, בנוסף חלק מהתיאורים מתפרשים פחות טוב לגבי צבא של חיילים ("יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה", כְּאַנְשֵׁי מִלְחָמָה יַעֲלוּ חוֹמָה", "בְּעַד הַחַלּוֹנִים יָבֹאוּ כַּגַּנָּב"), וגם ההתייחסות לארבה בתשובת הקב"ה ("וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם אֶת הַשָּׁנִים אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה") כולם מוכיחים שמדובר בארבה. 

כמו שראינו אתמול, פרופ' אלי עסיס, טוען שהשימוש בתיאורי הצבא מכוון.  האווירה בעם היא אווירה של יאוש: הם חושבים שהקב"ה עזב אותם ולא רואים סיבה להתפלל [זה מסתבר מאוד תחת ההנחה שיואל מנבא לשבי ציון בתקופתם הקשה]. מטרת הנביא היא להוביל אותם, באמצעות הטראומה והחשש מהארבה, לקראת תקווה לשינוי ותפילה לה'. הנביא עושה תרגיל מתוחכם. הוא מוביל אותם לתפילה סביב צרה קיומית דחופה ובולטת: הפורענות החקלאית – הארבה. אבל מה שהוא באמת מנסה להחדיר להם לראש הוא שהגאולה יכולה לבוא גם כנגד אויבים מסוג אחר. ה' יושיע לא רק מהפורענות החקלאית אלא גם מהפורענות  המדינית ויכה באויבים סביב לירושלים. לכן השימוש בלשון הצבאית, ולכן בתשובת ה' מכנים את הארבה בכינוי "הצפוני" שמזכיר לכולם את האויב הבבלי שהגיע מצפון (ראו ירמיהו א, י"ד). 

החלק השני של הפרק הוא המענה של ה' לתפילה. התפילה עצמה לא מתוארת, כאשר הנביא מצווה עליהם להתפלל ומיד עוברים למענה של הקב"ה,  ומסתבר שזהו המענה אותו מבטיח הנביא במידה ויתפללו, כחלק מהנסיון להוביל את העם לתפילה. החלק הראשון של התשובה מבטיח ישועה מפני הצרה של הארבה ומתכתב עם התפילה של הכהנים: הכהנים ביקשו "חוסה על עמך" וה' "יַּחְמֹל עַל עַמּוֹ", הכהנים ביקשו "וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם" וה' ישיב "וְלֹא אֶתֵּן אֶתְכֶם עוֹד חֶרְפָּה בַּגּוֹיִם", והכהנים תהו "לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱ–לֹהֵיהֶם" וה' יענה "וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי וַאֲנִי ה' אֱ–לֹהֵיכֶם וְאֵין עוֹד וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם". ההקבלות לתפילה נועדו להדגיש את כוחה של התפילה – תתפללו וה' יתן את מה שתבקשו. הפסוק שחותם את הפרק הוא המטרה הסופית: שבני ישראל יבינו שלמרות החורבן, וגם כשהמצב נראה רע, ה' עדיין נמצא בקרבם. בשלב הראשון הם יבינו שהוא יכול להושיע אותם מהארבה, ובשלב השני, החל מהפרק הבא, יבינו שה' יכול להושיע אותם גם מהאויבים הפיזיים, עד לגאולה השלימה.