יואל פרק ד | סגירה לספר יואל

פרק ד' סוגר את ספר יואל ובו נמצא מענה נרחב לתפילה ולמצוקה שבפרק ב'. הפרק מדבר על המשפט שה' יעשה בגויים, ובשני חלקים מרכזיים. בחלק הראשון (ב-ח) המשפט מתואר כעונש על הרעות שעוללו הגויים לבני ישראל: "וְנִשְׁפַּטְתִּי עִמָּם שָׁם עַל עַמִּי וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פִּזְּרוּ בַגּוֹיִם וְאֶת אַרְצִי חִלֵּקוּ" (ד, ב).

בחלק השני (ט-יז), המשפט בגויים איננו מתואר כעונש על מעשיהם כנגד עם ישראל, אלא כמענה לעליה נוכחית שלהם להילחם בירושלים. חלק זה פותח בקריאה לאנשי המלחמה לעלות על ירושלים, "הָעִירוּ הַגִּבּוֹרִים יִגְּשׁוּ יַעֲלוּ כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה" (ב, ט) – ואפשר להתלבט מיהו הקורא: האם זה תיאור של קריאת מנהיגי צבא הגויים, או שה' הוא זה שקורא לגויים לעלות למלחמה בירושלים כדי להפילם אחר כך, כמו במלחמת גוג ומגוג.

עליית הגויים לירושלים מזכירה את חזון ישעיהו בפרק ב' אבל הפוכה ממנה. בחזון ישעיהו בפרק ב' ראינו שהגויים כולם עולים לירושלים כדי לשמוע את משפט ה'. גם כאן כל הגויים עולים לירושלים ויקבלו משפט של ה'; אבל אצלנו, טיב המשפט הפוך: אם בישעיהו הגויים עולים לירושלים מתוך הכרה במעמדה וכדי ללמוד בה את דרכי ה', אצלנו ביואל הגויים עולים עליה למלחמה, ואת משפט ה' הם יקבלו כעונש ומפלה על עלייתם. ההיפוך לנבואת ישעיהו מודגש במיוחד בפסוק הבא: "כֹּתּוּ אִתֵּיכֶם לַחֲרָבוֹת וּמַזְמְרֹתֵיכֶם לִרְמָחִים" (ד, י) – במקום לכתת את החרבות לאתים כנבואת ישעיהו, הגויים עושים את ההפך, וזה מדגיש את להט המלחמה שלהם – הם מכתתים את האתים לחרבות.

הפרק נחתם בישועה שסוגרת כמה מעגלים בספר. התיאור "וַה' מַחֲסֶה לְעַמּוֹ וּמָעוֹז לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ד, טז) מבטיח ישועה נרחבת יותר מזו שבפרק ג', שם ראינו שרק מי שיקרא בשם ה' יינצל (ג, ה). והפסוק "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן הַר קָדְשִׁי וְהָיְתָה יְרוּשָׁלִַם קֹדֶשׁ וְזָרִים לֹא יַעַבְרוּ בָהּ עוֹד" (ד, יז). מהווה מענה לתפילת הכהנים בפרק ב: "וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם" (ב, יז). יתרה מזאת: תיאורי יום ה', החשיכה והשמעת הקול והשאגה – ששימשו בפרק ב' לתאר את מצוקת העם, משמשים בפרק ד' לתאר את ישועת העם מן הגויים.