זכריה פרק ו | הנה איש צמח שמו

הפרק כולל שתי נבואות:

מראה המרכבות: המראה חותם את חטיבת המראות של זכריה, ובהתאם למבנה שהזכרנו אתמול הוא מתקשר למראה הראשון של זכריה, בו זכריה ראה סוסים בצבעים שונים יוצאים מאת ה' אל פני כל הארץ. בפרק שלנו הסוסים רתומים למרכבה, ומסתבר שזהו רמז לכבודו של ה' שנעשה גלוי יותר עם התקדמות החטיבה. בנוסף, בעוד בפרק א' זכריה צופה בסוסים שבים מן השליחות, ולאחר שמספרים לה' מה מתרחש בארץ, ה' קוצף על העולם שיושב בשלווה, כאן זכריה צופה בהם יוצאים לשליחות, ולפתע באמצע הדרך ה' קורא לו ומודיע שהניח את רוחו בארץ צפון. הפרשנים מפרשים שמשמעות הנחת הרוח היא פורענות – כמו הנחת הרשעה בארץ שנער בפרק הקודם, גם בפרק הזה הנחת הרוח היא רוח אפו של ה' שיפגע בארץ צפון. יתכן שהמסר של הנבואה הוא שבמקרה הזה ה' לא ממתין לבחון את תוצאות השליחות, ומודיע שהנחת הרוח בארץ צפון תיעשה במפתיע ובמהירות.  

נבואת העטרות: זכריה מצטווה להכין עטרות, לשים על ראשו של הכהן הגדול, ולהכין אותו לקראת בואו של "צמח" – המנהיג המדיני שייסד את היכל ה'. הנבואה מסדירה את יחסי השלטון הראויים בין הכהונה למלוכה – כל אחד על כיסאו ושלום ביניהם: "וְהוּא יִבְנֶה אֶת הֵיכַל ה' וְהוּא יִשָּׂא הוֹד וְיָשַׁב וּמָשַׁל עַל כִּסְאוֹ וְהָיָה כֹהֵן עַל כִּסְאוֹ וַעֲצַת שָׁלוֹם תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם". סדרת הנבואות נחתמת בחזון אופטימי – שני מנהיגים בעלי הוד, סדרי שלטון ראויים ושלום פנימי – אך החתימה חשובה מאוד: "וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּן בְּקוֹל ה' אֱ–לֹהֵיכֶם".

כל נבואות המשיח לאורך התנ"ך תלויות בעם ישראל. משיח וגאולה זה לא הפרס שמקבלים בסוף התהליך, אלא תיאור המשימה. לאורך השנים החמצנו את ההזדמנות: חזקיהו לא אמר שירה, יאשיהו לא התחיל בתיקון מוקדם מספיק ואז נהרג במגידו, וגם בשיבת ציון לא עלו מספיק מעם ישראל, לא תיקנו מספיק את הסדרים החברתיים, המאבקים הפנימיים התגברו ובסוף גם הממלכה הזו נחרבה. אם נשמע בקול ה' יתקיימו הנבואות, ואם לא – יחכו לדור הבא. 

המשיח מבית דוד נקרא בפרק הזה ובעוד פרקים אחרים בשם "צמח" (עיינו גם ירמיהו כ"ג, ירמיהו ל"ג, זכריה ג' ובהקשר דומה ישעיהו ד'). שלטון בית דוד הוא נצחי, אבל לא רציף. לפעמים אין מלך ראוי מבית דוד, אבל תמיד יש תקווה למלך ראוי. כמו עץ שגם אם כורתים לו את הגזע השורשים עדיין מצמיחים את הדור הבא, כך היא גם הגאולה – תמיד מתקדמים, תמיד מקווים, ובסוף נזכה בעז"ה גם לקיום התפילה: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח, וקרנו תרים לישועתך".