זכריה פרק ז | האבכה בחודש החמישי?

הנבואה נאמרת בשנה הרביעית לדריווש — שנתיים לאחר יסוד היכל ה', ושנתיים לפני סיום הבניה. לאחר שעוברים את אמצע הדרך, ונראה שיצליחו לסיים את בניין בית המקדש, קבוצת אנשים נשלחת "לְחַלּוֹת אֶת־פְּנֵי ה'" ולשאול את הכהנים והנביאים האם יש להמשיך לבכות בתשעה באב על חורבן הבית הראשון, גם כשכבר יש לנו את הבית השני. 

זכריה עונה, אבל במקום לענות בצורה ישירה הוא פותח בפסוקים שקשורים לשאלה שנשאלה, וגולש משם לנושאים נוספים לפני שחוזר בפרק ח' לשאלת הצומות: "כֹּה־אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית־יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ׃" 

הניתוק לכאורה בין השאלה לתשובה, גרם לחלק מן החוקרים לטעון שמדובר בחיבור מאוחר בין נבואות שבמקורן היו לא קשורות, אך המבנה של הנבואה מוכיח שמדובר על יצירה אחת מחושבת — הסיפור מכיל 8 נושאים, ויש ביניהם תקבולת כיאסטית מושלמת: החלק הראשון בסיפור מקביל לשמיני, השני לשביעי, וכן הלאה: 

1. המשלחת באה "לחלות את פני ה'" בירושלים. 

2. האבל והצום בהווה

3. הפרת הציויים החברתיים בעבר. 

4. החלטת ה' לשוב לירושלים

5. ברכת עידוד על תקומת ירושלים. 

6. קיום הציווים החברתיים בעתיד. 

7. החלפת הצום בימי שמחה בעתיד. 

8. עמים רבים יבואו "לחלות את פני ה'" בירושלים.

בשיעור מימי העיון בתנ"ך, החכם חזי כהן מסביר שזכריה מגיב לשאלה כמו יהודי טוב: במקום לענות, הוא מסביר להם שהם שאלו את השאלה הלא נכונה. העם רואה שהמקדש בתנופת בניה, ושואלים את הנביא האם הוא יושלם והאם זוהי הגאולה ואין צורך לזכור את מה שהיה. הנביא אומר להם — השאלה היא בכלל לא האם יש מקדש או אין מקדש, אלא מה המצב החברתי שלכם. 

זכריה חוזר על מסר ששמענו רבות לאורך הנביאים – המקדש הוא לא העיקר. גם כשהמקדש עמד על מכונו הנביאים התרו בעם שמה שחשוב הוא המצב הרוחני והחברתי שלהם. המקדש הוא סמל, חשוב מאוד, לקשר עם ה'. אבל אם הקשר מנותק, ואם החברה מושחתת, אז לא הגענו ליעד. מקדש לא מסמל את סוף הדרך לגאולה ולבניין הפיזי יש להכניס את הערכים והרוח. כאשר העם ימשיך להשתפר ויקים חברת מופת – אז יהיה ראוי להפוך את ימי הצומות לימי שמחה. 

החכם חזי עומד על הבדל בין הדרך שהעם מתייחס לצומות לתיאור של הנביא. העם שואל "הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים", ובתשובת הנביא התיאור אחר: "כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה". לא בכי אלא מספד, לא הנזרות אלא צום, ולא "כמה שנים" אלא שבעים שנה. הצום אצל העם הוא תגובה ספונטנית – בכי והנזרות, שנמשך "כמה שנים", וממילא גם אמור להסתיים כשהעצב מפסיק עם בניית המקדש. הנביא מדגיש את התקנה ההלכתית. מספד הוא שונה מבכי, הוא מכוון – הוא מביא לבכי. צום הוא לא הנזרות, אלא תקנה של צום, ולא מדובר על סתם "כמה שנים" אלא על תהליך נבואי שלם שמכוון להמשך שבעים שנה – המספר שהדגיש ירמיהו הנביא (ירמיהו כ"ה). גם אם הלב אומר שהמצב טוב, הנביא מדגיש שצריך להמשיך לעבוד קשה בשביל לתקן – ולצורך כך נועד הצום, כמו שמודגש בהפטרת יום כיפור בנבואות הנחמה של ספר ישעיהו: "הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה" (ישעיהו פרק נח, ו)