הפטרת יום ראשון של סוכות

הִנֵּה יוֹם בָּא לַה' וְחֻלַּק שְׁלָלֵךְ בְּקִרְבֵּךְ: וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה וְנִלְכְּדָה הָעִיר וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים וְהַנָּשִׁים תשגלנה (קרי: תִּשָּׁכַבְנָה) וְיָצָא חֲצִי הָעִיר בַּגּוֹלָה וְיֶתֶר הָעָם לֹא יִכָּרֵת מִן הָעִיר: וְיָצָא ה' וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב: וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם מִקֶּדֶם וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ נֶגְבָּה: וְנַסְתֶּם גֵּיא הָרַי כִּי יַגִּיעַ גֵּי הָרִים אֶל אָצַל וְנַסְתֶּם כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבָא ה' אֱלֹהַי כָּל קְדֹשִׁים עִמָּךְ: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת יקפאון (קרי: וְקִפָּאוֹן): וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה: וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד: יִסּוֹב כָּל הָאָרֶץ כָּעֲרָבָה מִגֶּבַע לְרִמּוֹן נֶגֶב יְרוּשָׁלִָם וְרָאֲמָה וְיָשְׁבָה תַחְתֶּיהָ לְמִשַּׁעַר בִּנְיָמִן עַד מְקוֹם שַׁעַר הָרִאשׁוֹן עַד שַׁעַר הַפִּנִּים וּמִגְדַּל חֲנַנְאֵל עַד יִקְבֵי הַמֶּלֶךְ: וְיָשְׁבוּ בָהּ וְחֵרֶם לֹא יִהְיֶה עוֹד וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלִַם לָבֶטַח: וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלִָם הָמֵק בְּשָׂרוֹ וְהוּא עֹמֵד עַל רַגְלָיו וְעֵינָיו תִּמַּקְנָה בְחֹרֵיהֶן וּלְשׁוֹנוֹ תִּמַּק בְּפִיהֶם: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא תִּהְיֶה מְהוּמַת ה' רַבָּה בָּהֶם וְהֶחֱזִיקוּ אִישׁ יַד רֵעֵהוּ וְעָלְתָה יָדוֹ עַל יַד רֵעֵהוּ: וְגַם יְהוּדָה תִּלָּחֵם בִּירוּשָׁלִָם וְאֻסַּף חֵיל כָּל הַגּוֹיִם סָבִיב זָהָב וָכֶסֶף וּבְגָדִים לָרֹב מְאֹד: וְכֵן תִּהְיֶה מַגֵּפַת הַסּוּס הַפֶּרֶד הַגָּמָל וְהַחֲמוֹר וְכָל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּמַּחֲנוֹת הָהֵמָּה כַּמַּגֵּפָה הַזֹּאת: וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת: וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלִַם לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם: וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא תַעֲלֶה וְלֹא בָאָה וְלֹא עֲלֵיהֶם תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת: זֹאת תִּהְיֶה חַטַּאת מִצְרָיִם וְחַטַּאת כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת: בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה עַל מְצִלּוֹת הַסּוּס קֹדֶשׁ לַה' וְהָיָה הַסִּירוֹת בְּבֵית ה' כַּמִּזְרָקִים לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ: וְהָיָה כָּל סִיר בִּירוּשָׁלִַם וּבִיהוּדָה קֹדֶשׁ לַה' צְבָאוֹת וּבָאוּ כָּל הַזֹּבְחִים וְלָקְחוּ מֵהֶם וּבִשְּׁלוּ בָהֶם וְלֹא יִהְיֶה כְנַעֲנִי עוֹד בְּבֵית ה' צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא: (זכריה יד, א–כא)

 

א. הקשר בין ההפטרה לחג הסוכות

הקשר בין הפסוקים האחרונים שבהפטרה לחג הסוכות מדבר בעד עצמו – הנביא מדבר על חגיגת חג הסוכות בבית ה' כחג לכל הגויים, כולל אלו שהיו אויבי ירושלים והוכו במלחמתם בה. ההפטרה גם מצביעה על הקשר בין חג הסוכות לירידת גשמי השנה, וכפי שאנו מתפללים בהושענא רבה וביום השמיני, העצרת.

עוד מתוארת בהפטרתנו הצלת ירושלים בידי ה' והבאת הגויים הצרים עליה להשלים עימה, שהרי הוא הפורש סוכת שלום על ירושלים, כפי שאנו אומרים בתפילה.

חג הסוכות גם מתואר בהפטרתנו כתגובה לאיום הגדול ולפחד הקיומי ממלחמת הגויים בירושלים ומרעידת האדמה שתבוא בעקבות מלחמה זו. במידה מסוימת הדבר דומה לחג הסוכות המרגיע בכל שנה בעקבות ימי הדין ויום הרחמים.[1]

 

ב. "חצי העיר... ויתר העם"

וְנִלְכְּדָה הָעִיר וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים וְהַנָּשִׁים תשגלנה (קרי: תִּשָּׁכַבְנָה) וְיָצָא חֲצִי הָעִיר בַּגּוֹלָה וְיֶתֶר הָעָם לֹא יִכָּרֵת מִן הָעִיר: וְיָצָא ה' וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב:

הנביא מדבר על אסון גדול העתיד לקרות בירושלים מחד גיסא, ועל ישועה גדולה מאת ה' מאידך גיסא. חצי מאנשי העיר ייספו באסון ומחציתם השנייה תזכה לישועה. הוא אינו מבחין בין סוגי אנשים (רשעים וצדיקים וכדו'), ויש כאן חוסר בהירות. מן הסברה הפשוטה עולה שכעס ה' והצורך להעניש את העיר יביאו לחורבנה המלא, אך רצון ה' להושיעה אמור להציל את כולה. מה פשר חלוקתה לשני חצאים? אנו רואים שתי דרכים להבין את דברי הנביא:

הדרך האחת היא להוסיף מדעתנו חלוקה בין צדיקים לרשעים. דבר דומה היה בעת יציאת מצרים – חז"ל טרחו במדרשיהם להודיענו שלא כל ישראל יצאו ממצרים, ורבים מתו בימי מכת החושך או במכת בכורות:[2]

'ויקוד העם וישתחוו וגו'' – למה השתחוו? משום שנאמר 'וחמושים עלו בני ישראל', אחד מחמשה... ואימתי מתו? בשלשת ימי אפלה, שנאמר 'לא ראו איש את אחיו', שהיו קוברין מתיהן, והודו ושבחו שלא ראו אויבים ושמחו במפלתם (מכילתא דרבי ישמעאל פסחא פרשה י"ב).

ישראל שהיו במצרים, שהיו שקועים בעבודה זרה ובשאר חטאים, עדיין נחלקו לשתי קבוצות: אלו שהצליחו להתרומם לאמונה בה' ובמשה ולהקריב את קרבן הפסח לעיני המצרים, ואלו שלא הצליחו לעשות זאת. רק אלו שעמדו בתביעת האמונה נגאלו. למדנו מכאן שאין די ברצונו של ה' לגאול את ישראל ולקיים את שבועתו לאבותיהם, ויש צורך גם ביכולת הבחירה החופשית של בני ישראל כדי להניע את עצמם לקראת הגאולה.

כיוצא בזה היה בימי חזקיהו, כשירושלים באה במצור מפני סנחריב מלך אשור. חז"ל מחלקים את גדולי ירושלים לשתי סיעות: סיעת חזקיהו, שהאמינה בנבואת ישעיהו והתעקשה לשמור על ירושלים ולייחל לתשועת ה', וסיעת שבנא אשר על הבית, ראש השרים, שנשברה ושיתפה פעולה עם מלך אשור ולא זכתה לגאולה. כך מבטא הנביא יואל חלוקה זו:

וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ: וְגַם עַל הָעֲבָדִים וְעַל הַשְּׁפָחוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי: וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ דָּם וָאֵשׁ וְתִימֲרוֹת עָשָׁן: הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ וְהַיָּרֵחַ לְדָם לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם ה' יִמָּלֵט כִּי בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם תִּהְיֶה פְלֵיטָה כַּאֲשֶׁר אָמַר ה' וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קֹרֵא: (יואל ג, א–ה)

הגאולה תבוא, אך לא יזכה לה אלא מי שיקרא בשם ה'. רצון ה' הוא לגאול את כולנו, אך הגאולה תלויה מעצם טבעה גם בבחירה החופשית ובאמונה בעת המבחן, גם אם תהיה זו שעה קשה. ממילא ייגאלו רק המאמינים הקוראים בשם ה'. על פי זה, זכריה קורא בהפטרתנו בעקיפין לתושבי ירושלים להאמין בגאולה ולעשות הכול כדי להיות ראויים לה ולזכות להיות בסיעת הנגאלים ולא חלילה בסיעת הנספים באסון המלחמה.

אולם כפי שאמרנו, קשה למצוא רמז בכתובים לחלוקת העיר למאמינים ולמי שאינם מאמינים, ולכן אפשר להציע דרך נוספת. במבט ראשון נראית החלוקה כמעט 'מקרית', ומזכירה את המגפה בימי דוד ואת הינחמות ה' על הרעה וישועת השורדים את המגפה, אחרי שמתו בה שבעים אלף איש. היא מזכירה שוב את מצור סנחריב, אך לא את סיעת חזקיהו וסיעת שבנא, אלא את חורבן ערי יהודה ולכיש הגדולה בתוכן ואת ישועת ה' הגדולה בירושלים. היא מזכירה בעיקר את גלות יהויכין עם החרש והמסגר לבבל ואת ההזדמנות הנוספת שניתנה לצדקיהו ולשארית אנשי ירושלים להיגאל, כנאמר בנבואת ירמיהו על יהויכין ("כניהו") מול צדקיהו ("ה' צדקנו"):

הַעֶצֶב נִבְזֶה נָפוּץ הָאִישׁ הַזֶּה כָּנְיָהוּ אִם כְּלִי אֵין חֵפֶץ בּוֹ מַדּוּעַ הוּטֲלוּ הוּא וְזַרְעוֹ וְהֻשְׁלְכוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָדָעוּ... (ירמיהו כב, ח)

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח וְזֶה שְּׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ ה' צִדְקֵנוּ: (שם כג, ה–ו)

מן המקראות עצמם לא עולה הבדל ברור בין צדקתם או רשעתם של גולי יהויכין ובין זו של שורדי ירושלים. נראה שהייתה כאן התנגשות בין שני ערכים חשובים: הצורך במשפט צדק ובהענשת בני ירושלים החוטאים מחד גיסא ורצונו של ה' להגן על ירושלים עירו ועל שארית עמו מפני אויביהם מאידך גיסא. שני הערכים באו לידי ביטוי בחצי העיר שיצא בגולה וביתר העם שלא נכרת מן העיר אלא קיבל הזדמנות נוספת לתקן את מעשיו. לדאבון ליבנו הזדמנות זו לא נוצלה, והעם הנותר בירושלים עוד השחית יותר מקודמו, ובסופו של דבר חרבה ירושלים כולה.

בנבואתנו, כאמור, מתאר זכריה, אולי על סמך מה שקרה בעת חורבן הבית הראשון, מצב עתידי דומה הבא לענות גם על הצורך להעניש את העיר החוטאת וגם על אהבתו של ה' את ירושלים ורצונו להגן עליה במו ידיו. מצבים דומים היו בעם ישראל לא מעט פעמים, וכך גם בולט הדמיון בין נבואת זכריה לגורלה של ירושלים במלחמת העצמאות, בעת שחצי העיר חרבה על רבים מתושביה, וחצי העיר, מערב ירושלים, ניצלה בישועה כיד ה' הטובה עלינו, ונעלם מאיתנו מדוע אלו זכו, ואלו לדאבוננו לא זכו.

דברים דומים אמר זכריה בפרק הקודם, בסמוך לנבואתנו:

וְהָיָה בְכָל הָאָרֶץ נְאֻם ה' פִּי שְׁנַיִם בָּהּ יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ: וְהֵבֵאתִי אֶת הַשְּׁלִשִׁית בָּאֵשׁ וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף אֶת הַכֶּסֶף וּבְחַנְתִּים כִּבְחֹן אֶת הַזָּהָב הוּא יִקְרָא בִשְׁמִי וַאֲנִי אֶעֱנֶה אֹתוֹ אָמַרְתִּי עַמִּי הוּא וְהוּא יֹאמַר ה' אֱלֹהָי: (יג, ח–ט)

 

ג. רעש האדמה – התוצאות השליליות

וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם מִקֶּדֶם וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ נֶגְבָּה: וְנַסְתֶּם גֵּיא הָרַי כִּי יַגִּיעַ גֵּי הָרִים אֶל אָצַל וְנַסְתֶּם כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה.

הרעש אינו בהכרח חלק ממלחמתו של ה' בגויים הצרים על ירושלים. הוא מביע את עצם הופעתו של הקב"ה. כיוצא בזה אמר מיכה:

כִּי הִנֵּה ה' יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ וְיָרַד וְדָרַךְ עַל במותי (קרי: בָּמֳתֵי) אָרֶץ: וְנָמַסּוּ הֶהָרִים תַּחְתָּיו וְהָעֲמָקִים יִתְבַּקָּעוּ כַּדּוֹנַג מִפְּנֵי הָאֵשׁ כְּמַיִם מֻגָּרִים בְּמוֹרָד:

עצם דריכתו של הקב"ה על הארץ ב'נעליו הגדולות', כביכול, גורמת לזעזוע האדמה, להרים הנמסים ולעמקים המתבקעים. אפשר שדבר דומה היה גם במעמד הר סיני, כשה' ירד על ההר באש. בין הקולות, הברקים, האש הגדולה, העשן, הענן הכבד וחרדת ההר הגדולה יש גם ציווי:

הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת: לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה (שמות יט, יב–יג).

אפשר שהעולה להר ייפגע מן האבנים הכבדות שההר פולט מתוכו ומעליו ("סקול יסקל") מכוח רעידתו מחמת השכינה שירדה עליו, וכל אדם ובהמה שיהיו עליו יעופו אל מותם מחמת הדף הרעידה ("ירה יירה").

היכן ייבקע הר הזיתים? הנביא סתם ולא פירש, אך בהר הזיתים (סמוך לגשר הכביש החוצה את נחל קדרון) יש 'תפר' בין שני חלקי ההר. תפר זה הוא שלוחה של זעזוע אדמה שאירע בשבר הסורי אפריקאי בנהר הירדן, שבר הגורם לתזוזה תמידית, ואפשר שחומות יריחו נפלו מחמתו בזעזוע שנמשך אז עד למורד בית חורון וכלל את האבנים הגדולות שהושלכו על צבאות אדוניצדק מלך ירושלים ובעלי בריתו, אויביו של יהושע. שמא גם על פי חזון זכריה ייבקע הר הזיתים בתפר זה, ובין שני חלקי ההר ייבקע נהר ההולך ממערב למזרח, אל ים המלח, ודרכו יזרמו המים החיים מירושלים אל הים הקדמוני. על פי התיאור בהפטרתנו הבקע יהיה גם לכיוון מערב, ויוביל מים, אולי דרך נחל רפאים, אל נחל שורק ואל הים 'האחרון' (המערבי), הים הגדול.[3]

בגלל כיוונה של הבקיעה, ממערב למזרח, דרך הר הזיתים, אנו נוטים לפרש "וְנַסְתֶּם גֵּיא הָרַי" לא מלשון מנוסה, אלא כתרגום יהונתן ורש"י, מלשון סתימה. היום יורד ערוץ נחל מאזור ארמון הנציב צפונה אל נחל קדרון. שמו הערבי הוא "ואדי יאסיל", ואפשר שהוא משמר את השם "אָצַל".[4] גיא זה ייסתם מחמת תנועת האדמה בעת הרעש ובקיעת הנהר בהר הזיתים, ואליו ינוסו יושבי ירושלים כדרך שנסו בעת הרעש בימי עוזיה מלך יהודה.

רעש האדמה בימי עוזיה מלך יהודה (מקובל לזהותו עם הרעש שהיה בשנת 749 לפסה"נ, שהייתה שנת 36 לעוזיהו) פגע בכל הארץ, וטביעות אצבעותיו נמצאות גם בתל חצור הגלילית. עקבותיו מתוארים בעיקר בספר עמוס (שהחל להינבא שנתיים לפני הרעש), ושם מתוארים גם מוקדיו בתוך הים, שגרמו לשיטפונות קשים של מי הים הגדול בחופי הארץ. ירושלים והמקדש ניזוקו, ויותם בן עוזיהו עסק בשיקומם. גם ישעיהו (בפרק ו') מתאר את אמות הסיפים של המקדש כמזדעזעים ברעש זה, שמן הבחינה הנבואית ביטא את סילוק השכינה מן המקדש, כנראה בעקבות הקטורת שהקטיר עוזיהו ומה שבעקבותיה.

 

ד. רעש האדמה – התוצאות החיוביות

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה:

יִסּוֹב כָּל הָאָרֶץ כָּעֲרָבָה מִגֶּבַע לְרִמּוֹן נֶגֶב יְרוּשָׁלִָם וְרָאֲמָה וְיָשְׁבָה תַחְתֶּיהָ לְמִשַּׁעַר בִּנְיָמִן עַד מְקוֹם שַׁעַר הָרִאשׁוֹן עַד שַׁעַר הַפִּנִּים וּמִגְדַּל חֲנַנְאֵל עַד יִקְבֵי הַמֶּלֶךְ:

מלבד פורענות המנוסה שמתאר זכריה, הרומזת על אסונות בירושלים, מתאר זכריה גם בחינות חיוביות של הרעש:

א. בקיעת המים החיים מירושלים, כנראה מן המקדש, על פי השוואה ליואל (ד, יח) וליחזקאל (פרק מ"ז), אל הים המזרחי והים המערבי, במסלולים שתוארו לעיל. החזון של ירושלים המספקת מים חיים לכל הארץ ומשקה ומצמיחה גם את אדמות המלח בימה של סדום הוא חזון אחרית הימים גם בנבואותיהם של הנביאים האחרים שנזכרו כאן, יואל ויחזקאל.

ב. כל סביבי ירושלים יהפכו למישור, מגבע ורימון שבנחלת בנימין מצפון לירושלים ועד 'נגב ירושלים' שמדרום לה. ירושלים עצמה תתרומם ("וְרָאֲמָה") להר גבוה הבולט על כל סביבותיו. יש בכך כדי להזכיר את נבואת אחרית הימים בישעיהו ובמיכה:

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: (ישעיהו ב, ב)

גם יחזקאל חוזה כך את ירושלים העתידית בחזון המקדש שלו:

בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים הֱבִיאַנִי אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַיְנִיחֵנִי אֶל הַר גָּבֹהַּ מְאֹד וְעָלָיו כְּמִבְנֵה עִיר מִנֶּגֶב: (יחזקאל מ, ב)

על פי ישעיהו (ומיכה), כנראה, כל עוד "ירושלים הרים סביב לה" והר המוריה מוסתר מכל כיוון בהרים הגבוהים ממנו, לא יעלו הגויים אל הר ה'. אך אחרי רעש האדמה שמתאר ישעיהו באותו פרק יתרומם הר בית ה' ויהיה ניכר מכל סביבותיו, ואז יבואו אליו גם כל הגויים. גם זכריה רואה כך את העיר המתרוממת מכל סביבותיה בעקבות רעש האדמה, וכך יעלו כל הגויים אל ירושלים לחוג את חג הסוכות.

 

ה. האור ומלכות ה'

וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר:

וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד:

דומה שזכריה עוסק כאן בחזון רחוק מאוד, המוזכר גם בישעיהו:

וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא: (ישעיהו ל, כו)

החזון הוא שיבה לאור שבעת ימי הבריאה או לאור של היום הראשון, שנגנז ובמקומו זרחה החמה ביום הרביעי. אור זה מתואר כאן כחזק שבעתיים מאור החמה, וממילא הקרנתו על הלבנה תהיה חזקה יותר, ואור הלבנה יהיה בעוצמת אור החמה היום. ממילא לעת ערב יהיה אור, והלילה החשוך יבוטל לחלוטין. חזון זה נראה מוזר, שהרי ברכה רבה יש בלילה ובחושך, המאפשרים שינה ומנוחה. אומנם, בהשקפת המקרא הלילה הוא פעמים רבות מקום מסתור לרשעים ולפושעים, העושים את מעשיהם בחסות החושך, או לחיות טורפות המבטאות רשעה:

הֵמָּה הָיוּ בְּמֹרְדֵי אוֹר לֹא הִכִּירוּ דְרָכָיו וְלֹא יָשְׁבוּ בִּנְתִיבֹתָיו: לָאוֹר יָקוּם רוֹצֵחַ יִקְטָל עָנִי וְאֶבְיוֹן וּבַלַּיְלָה יְהִי כַגַּנָּב: וְעֵין נֹאֵף שָׁמְרָה נֶשֶׁף לֵאמֹר לֹא תְשׁוּרֵנִי עָיִן וְסֵתֶר פָּנִים יָשִׂים: חָתַר בַּחֹשֶׁךְ בָּתִּים יוֹמָם חִתְּמוּ לָמוֹ לֹא יָדְעוּ אוֹר: כִּי יַחְדָּו בֹּקֶר לָמוֹ צַלְמָוֶת כִּי יַכִּיר בַּלְהוֹת צַלְמָוֶת: (איוב כד, יג–יז)

תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר: הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף (תהילים קד, כ–כא).

ביטולם של הלילה והחושך עשוי להיות גם משל לביטול הרשעה בעולם. חזון חזרת היום האחד, יום בריאת האור, הוא חזון של שיבה לעולם מתוקן, כפי שהקב"ה רצה אותו בעת בריאתו. בו ביום ישוב ה' להיות למלך על כל הארץ, וכולם יידעו שהוא המלך האחד ואין בלתו. לכיוון זה הולכת גם ברכת מלכויות בראש השנה, היום האחד, שבו ברא ה' את אור שבעת הימים, ועד שלא גנזו לא בא הלילה.

 

ו. מלחמת ה' בגויים

וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלִָם הָמֵק בְּשָׂרוֹ וְהוּא עֹמֵד עַל רַגְלָיו וְעֵינָיו תִּמַּקְנָה בְחֹרֵיהֶן וּלְשׁוֹנוֹ תִּמַּק בְּפִיהֶם: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא תִּהְיֶה מְהוּמַת ה' רַבָּה בָּהֶם וְהֶחֱזִיקוּ אִישׁ יַד רֵעֵהוּ וְעָלְתָה יָדוֹ עַל יַד רֵעֵהוּ: וְגַם יְהוּדָה תִּלָּחֵם בִּירוּשָׁלִָם וְאֻסַּף חֵיל כָּל הַגּוֹיִם סָבִיב זָהָב וָכֶסֶף וּבְגָדִים לָרֹב מְאֹד: וְכֵן תִּהְיֶה מַגֵּפַת הַסּוּס הַפֶּרֶד הַגָּמָל וְהַחֲמוֹר וְכָל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּמַּחֲנוֹת הָהֵמָּה כַּמַּגֵּפָה הַזֹּאת:

כאמור, רעש האדמה בא רק כדי להביע את נוכחותו של ה' בזירה, אף שהשפעתו על הגויים הצרים על ירושלים יכולה להיות בעלת משקל. המלחמה תיערך באמצעות מגפה ותחלואה קשה, וכן באמצעי הפועל במקרא מספר פעמים[5] – סכסוך פנימי בין שונאי ירושלים המקיפים אותה והפיכת מלחמתם המשותפת למלחמת איש ברעהו.[6]

יהודה תילחם בירושלים נגד אויבי ירושלים, וגם תושבי יהודה שאינם יושבי ירושלים יזכו בחלק מן השלל הרב שיפול בידי מגיני העיר.

ז. חג הסוכות של אומות העולם

וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת: וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלִַם לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם: וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא תַעֲלֶה וְלֹא בָאָה וְלֹא עֲלֵיהֶם תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת: זֹאת תִּהְיֶה חַטַּאת מִצְרָיִם וְחַטַּאת כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת:

בדברי חז"ל מופיעים רמזים מספר לכך שחג הסוכות חורג מתחומו הפרטי של עם ישראל אל עבר אומות העולם. חז"ל פירשו ששבעים פרי החג הם כנגד שבעים אומות העולם:

אמר רבי אלעזר: הני שבעים פרים כנגד מי – כנגד שבעים אומות (סוכה נה ע"ב).

הגשמים, שאנו מתפללים עליהם בחג, נועדו לתת חיים לעולם כולו, כפי שניבא זכריה בנבואתנו. גם מצרים, שלכאורה אינה זקוקה לגשמים בשל היותה מלאה מים כגן הירק, תיאלץ לבוא ולבקש גשמים.

בעוד חג הפסח מציין את מלחמת ה' באומות העולם המשעבדות את ישראל, בחג הסוכות נפרסת סוכת שלום. בחג זה חנך שלמה את בית המקדש הראשון, כשמטרתו, כפי שהובעה בתפילתו, הייתה בניית בית תפילה לכל העמים:

וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ: כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה: אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי (מלכים א ח, מא–מג)