"ארבעים שנה אקוט בדור" - לפשר תלונות בני ישראל במדבר

מתוך מגדים - ביטאון לענייני מקרא - גיליון לג (שבט תשס"א) - הוצאת תבונות

ג' אלדד עוסק בתלונות ישראל במדבר, ומצביע על כך שכמה פעמים טוענים בני ישראל כי משה הוא שהוציא את ישראל ממצרים. לדבריו, העם טועה לחשוב כי משה הוא הקובע את מסלול התנועה במדבר, ותפיסה מוטעית זו ניכרת במקומות רבים. בשנת הארבעים מגיעה שעת הכושר לחנך את העם לתפיסה נכונה של הנהגת ה' ומעמדו של משה, ועניין זה עומד ברקע חטא משה רבנו במי מריבה.

*****

* תקופת נדודי עם ישראל במדבר היא ללא ספק תקופה מופלאה. קיומו של עם שלם בתנאים לא רגילים הוא אחד הפלאות הגדולים שאירעו לעמנו, והתורה אף מנמקת את הצורך בו:

וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ ה' אֱלֺהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֺּתְךָ לְנַסֺּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֺר מצותו [מִצְוֺתָיו קרי] אִם לֹא. וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֺתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם    (דברים ח', ב-ג).

אכן ניסיון קשה ניסה ה' את עמו, ולא פעם נכשלו בו. אדרבה, ריבוי הכישלונות יש בו כדי לעורר מחשבה, שמא אין כאן צירוף מקרים אקראי של אנשים הקורסים מסבלות המדבר, אלא אפשר שיש חוט מקשר בין כל התלונות. אפשר שבני ישראל תפסו שלא כהלכה את היחס שבינם לבין הקב"ה, ומתוך כך נובעות תלונותיהם.

יציאת מצרים

תלונות עם ישראל לא איחרו לבוא. עובר לקריעת ים סוף אנו מוצאים:

וּפַרְעֺה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֺסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֺד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'. וַיֺּאמְרוּ אֶל משֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֺּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם    (שמות י"ד, י-יא).

בתלונתו 'מאשים' העם את משה, כמסיח לפי תומו, שהוציאם ממצרים, וזאת לצד צעקתו של העם לה' שיעזרנו. ואם חשבנו שזו 'פליטת פה', בתלונה הבאה אנו מגלים שאין הדבר כך:

מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֺתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב      (שמות ט"ז, ג).

ושוב, אנו עדים להתבטאות דומה ברפידים:

וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֺשֶׁה וַיֺּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֺתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא       (שמות י"ז, ג).

וכתב ר"י אברבנאל לשמות ל"ב, א בהסבר חטא העגל:

עם היוצא ממצרים, עם היות שראו מעשה ה' כי נורא הוא, תמיד היו נוטים לאמונות מצרים הנפסדות וכישופיהם, ופחיתות פעולותיהם הנכריות, עד שבמעט מהסיבה היו עוזבים אמונותיהם הטובות ומספקים בהם... ומעשה קורח יוכיח, שתמיד היו חושבים מחשבות והרהורים לדעת במה כוחו של משה גדול לעשות את כל המעשים אשר עשה? ולכך היו בתלונותיהם תמיד מיחסים היציאה ממצרים למשה ולאהרן, ולא לשם יתברך.[1]

ואנו קוראים ותמהים:

הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֺּת בְּאֺתֺת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה... כְּכֺל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ     (דברים ד', לד).

והיאך ייתכן להעלות על הדעת שמשה הוציאם ממצרים? וכי לא כתוב: "וירא ישראל את היד הגדֺלה אשר עשה ה' במצרים"? וכי לא כתוב: "וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו"?! ועוד כתוב בתלונות בני ישראל במן: "...מי יתן מותנו ביד ה'...", ומדוע נפלאות מצרים לא יוחסו אף הם למשה?! דומה שיש לתור אחר דרך אחרת שתבהיר לנו את כוונתם של בני ישראל בתלונותיהם.

"על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו"

טרם נענה על שאלתנו, יש להידרש לשאלה נוספת. פעמים נדמה כי האריכה התורה יתר על המידה בפירוט מסעות בני ישראל וחנייתם, ויש לעיין בטעם הדבר. אפשר שיש למצוא פתרון לדבר, לאור פתרונותיהם השונים של הראשונים לשאלת מיקומו של הארון. בעוד שבבמדבר י', יא-כח, מבואר שהארון נסע באמצע המחנה, בפסוק לג (שם) מבואר שנסע לפניהם. ונחלקו הראשונים בדבר: יש האומרים שהארון נסע בתווך, ורק הארון עם שברי הלוחות נסע קודם (רש"י לבמדבר י', לג), ויש אומרים שרק במסע הראשון נסע הארון לפניהם (ראב"ע שם). אמנם סביר ביותר לומר, שאלו ואלו מודים שמשה צעד תמיד לפני העם, אף קודם שנצטוו על סדר המסעות, שכך ראוי לו למנהיג להנהיג את עמו בראש. ואף משה מתאר את תפקידו כך, בבקשו מחליף הגון: "...איש על העדה. אשר יצא לפניהם ואשר יבֺא לפניהם..." (במדבר כ"ז, טז-יז). עתה יש מקום להבין את הדגשות התורה החוזרות ונשנות "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" (במדבר ט', טו-כג), שהרי יש מקום לטעות. נצייר בדמיוננו מחנה של שישים ריבוא נודד במדבר, והוא מביט קדימה ורואה את משה בראש וענן ה' על גביו. אפילו נאמר שכולם ידעו שהענן קובע מתי נוסעים, מכל מקום השאלה הגדולה היא לאיזה כיוון נוסעים: האם הענן נוסע ומשה בעקבותיו; או שמא משה קובע את המסלול, והענן מסמל את ליווי ה' להחלטות משה. לכן התורה חוזרת ומדגישה שהמסעות נעשים על פי ה', דווקא מכיוון שהטעות הרווחת בעם היא שמשה הוא המוביל, והוא הקובע את המסלול בליווי הענן, וזהו שורש תלונותיהם.

"ולא נחם אלֺהים דרך ארץ פלשתים"

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֺה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים... וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֺשֶׁה לֵּאמֺר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֺת... וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם... וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם... וַיִּירְאוּ מְאֺד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'. וַיֺּאמְרוּ אֶל מֺשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֺּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֺר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֺד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר    (שמות י"ג, יז - י"ד, יב).

העם זועק בתפילה אל ה', שעשה עמו נס ופלא ביציאת מצרים, אך כועס על משה שלקחם למות במדבר,[2] וממילא טוען "מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים?!". אם בסופו של דבר הניווט של משה מביאם למוות, טוב להם לעבוד את מצרים, על כן אין להם אלא לזעוק אל ה' שיושיעם... מהנהגת משה!!!

סברה זו, שמשה הוא הקובע את מסלול התנועה, מבצבצת מדברי העם אף בתלונות המן. אמנם נושא התלונה הוא הרעב, אלא שהעם טוען שהמסלול שמשה בחר מביאם לחרפת רעב:

וילינו [וַיִּלּוֹנוּ קרי] כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֺשֶׁה וְעַל אַהֲרֺן בַּמִּדְבָּר. וַיֺּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם... כִּי הוֹצֵאתֶם אֺתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב... וַיֺּאמֶר מֺשֶׁה וְאַהֲרֺן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם... וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֺּתֵיכֶם כִּי עַל ה'         (שמות ט"ז, ב-י).

העם מודה ביד ה', בנסיו ובנפלאותיו, ואין הוויכוח בשאלה מכוח מי יצאו ממצרים, אלא הטענה היא "כי הוצאתם אֺתנו אל המדבר הזה", כלומר: מדוע בחרתם במסלול הזה? ותשובת משה, שה' בוחר את המסלול, ועליו תלונותיהם, ואכן הוא אשר ידאג למחסורם.

"מסה ומריבה"

וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֺּת הָעָם. וַיָּרֶב הָעָם עִם מֺשֶׁה וַיֺּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֺּאמֶר לָהֶם מֺשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ה'... וַיָּלֶן הָעָם עַל מֺשֶׁה וַיֺּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֺתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא... וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֺּתָם אֶת ה' לֵאמֺר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן                (שמות י"ז, א-ז).

בנקל ניתן להבחין בכך, שכשהתורה מתארת את מסעות בני ישראל, היא כותבת על פי נקודת מבטה. אולם, כשאנו מנתחים את האירוע, אפשר שהעם לא הכיר בכך בשעת מעשה. וכפי שהתורה מדגישה בספר במדבר שהמסעות הם על פי ה', גם כאן מופיעה ההדגשה שבאו לרפידים "על פי ה'". אך העם לא הכיר בכך, והתלונן על משה "למה זה העליתנו ממצרים להמית... בצמא?". למרות שמשה ניסה להסביר שלא הוא המען לתלונות, העם קורא לו 'להתפטר', שכן לא לתכלית זו יצאו ממצרים. המסלול שבו בחר משה לחצות את המדבר אינו מוכיח את עצמו. והתורה מסיימת "ועל נסֺתם את ה'" למרות ששם שמים לא נזכר כלל בפי העם! אין זאת, אלא שהתורה רוצה לומר, שלאמתו של דבר זו תלונה על ה' ולא על משה; ואולם העם לא סבר כן. ומאליה עולה השאלה: אם אכן העם מכיר בקיומו ובכוחו של ה', מדוע לא פנה אליו כשם שנהג טרם קריעת ים סוף? אפשר שדווקא מודעותו של העם לכוחו ולגדולתו של ה', היא הגורמת לריחוקו מה'. אין ראוי לו לקב"ה לעסוק בקטנות ובשגרת חייו של האדם השפל, כל שכן שישכון בתוכם. בחירת ה' בעם ישראל מתבטאת בעזרתו בשעת צרה. משה הוא הנבחר לדאוג לשגרת חיי העם, הוא שבפועל הנהיגם ביציאת מצרים, והוא ההולך בראש להביאם לארץ, ולכן כל הכישלונות נזקפים לחובתו. העם תובע מים ממשה, ואפשר שכוונתו שמשה יתפלל לה', כי לו ראוי להתפלל, ואליו ה' יאזין, וזו אף חובתו של משה.[3] משה מנסה להחדיר לתודעת העם את התפיסה שסברתם מוטעית, ואף על פי שמשה מנהיגם עובר לפניהם, אך ה' בראשם!

חטא העגל

מני קדם טרחו הראשונים להסביר ולהגדיר את חטאם של בני ישראל במעשה העגל, וכיצד חטאו מיד אחר מעמד הר סיני. אמנם דברינו עולים בקנה אחד עם דברי רמב"ן (לשמות ל"ב, א) ודבריו הם בבחינת תנא דמסייע לן:

אבל הכתוב הזה הוא מפתח לדעת נכון ענין העגל ומחשבת עושיו, כי בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלהים ושהוא בכוחו עשה להם האותות והמופתים, ומה טעם שיאמרו 'כיון שהלך משה ממנו, נעשה אלהים'?! ועוד, כי בפירוש אמרו 'אלהים אשר ילכו לפנינו', לא שיהיו נותנים להם חיים בעוה"ז או בעוה"ב, אבל היו מבקשים משה אחר, אמרו: משה שהורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה, שהיו המסעים ע"פ ה' ביד משה, הנה אבד ממנו, נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו ע"פ ה' בידו...

אמור מעתה, מעולם לא טעו במשה וחשבו שיש לו כוח אלוהי, או שהוא עשה אותות ומופתים. אמנם אנו סוברים שלא כרמב"ן. לדעתנו בני ישראל לא תפסו את הנהגת משה "ע"פ ה' בידו", אלא משה הוא הוא המנהיג הבלעדי, ואך בשעת מצוקה כבוד ה' נגלה ומושיע.[4] לולא משה בחירו עמד בפרץ, העונש היה יותר גדול, אלא שמשה חילה את פני ה' אלוהיו:

לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֺחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה   (ל"ב, יא).

וה' ניחם על הרעה, אלא שבתשובת ה' אנו קוראים:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֺשֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם... וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ      (ל"ג, א).

חילופי הדברים בין משה לה' טומנים בחובם מחלוקת בשאלה מי העלה את בני ישראל מארץ מצרים. ברור שה' לא חשב שמשה הוציאם ממצרים, אלא הוויכוח הוא בשאלה מי נושא באחריות הדרך ממצרים ועד הנה. והקב"ה מצטט את טענת העם: "משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים" כנימוק לחוסר בשלות של העם לשכינתו של הקב"ה, ואשר על כן "ושלחתי לפניך מלאך..." (ודברים דומים כתב רמב"ן לשמות ל"ב, ז). עתה מתבאר, שהמלאך אינו 'עונש' לבני ישראל אלא הקב"ה מתאים את רמת השגחתו להבנת העם, "פן אכלך בדרך".

בכך נגוזה, או לפחות הושעתה, הקמת המשכן, שכן בניית המשכן היא אנטיתזה להנהגת המלאך, וכעת אין לה מקום. וכך כתב ר"י אברבנאל:

היתה כוונתו יתברך במעשה המשכן וכליו, שלא יחשבו 'עזב ה' את הארץ', ויאמרו שבשמים כסאו והוא מרוחק מבני אדם. וכדי להסיר מלבם האמונה הכוזבת הזאת ציווה שיעשו לו משכן, כאילו הוא ישכון בתוכם, שיאמינו כי אל חי בקרבם, והשגחתו העליונה דבקה עמהם, וזה ענין 'ושכנתי בתוך בני ישראל'          (אברבנאל, לתחילת פרשת 'תרומה').

רק לאחר הפצרותיו של משה נעתר הקב"ה לבטל את הנהגת המלאך, ואז הוחל בבניית המשכן.

חטא המרגלים

במרוצת נדודי העם, נוספו לרשימת התלונות 'תבערה' ו'קברות התאווה'. ואולם ‎‎חטא המרגלים הוא ללא ספק חטאם הגדול של דור המדבר, ולכן הם נשארו 'דור המדבר' בלבד! אפילו על חטא העגל הקב"ה נתרצה (במידה זו או אחרת), אך על חטא המרגלים לא ויתר לדור המדבר, וזאת על שום מה?

וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּלֹּנוּ עַל מֺשֶׁה וְעַל אַהֲרֺן כֺּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֺּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ. וְלָמָה ה' מֵבִיא אֺתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֺּאת לִנְפֺּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה        (במדבר י"ד, א-ג).

לראשונה אנו עדים לתלונה של כל העם על ה'.[5] ואף זאת הוכחה לדרכנו: כל תלונות בני ישראל על משה ואהרן נסבו על מסלול הגעתם לארץ, אך גם לעם היה ברור שה' הוא הקובע את היעד של מסעם, ולכן התלונה כאן היא תלונה ישירה כלפי ה'.

ולאחר שנוכח העם כי לא יגיע לארץ זבת חלב ודבש, הייתה נפש העם מרה, והיו אומרים בלבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות, ואז מצא קורח לחלוק על מעשיו, כפי שהרחיב בזה רמב"ן בראש פרשת קורח.

מי מריבה

וַיָּבֺאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֺדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם                (במדבר כ', א).

ורש"י ביאר, שמכאן והלאה עוסקים אנו בדור החדש, שכבר כלו מתי מדבר (השווה לדברים ב', יג-טז), ומיד אנו חוזרים למעגל תלונות בני ישראל. אמנם תלונת המים הנזכרת כאן דומה מאוד לתלונת המים הנזכרת בשמות (י"ז, א-ז) שזכתה לכינוי 'מסה ומריבה'.[6] יתרה מזו, נראה שבכוונה התורה ציירה סיפורים דומים - או אם נרצה, בכוונה סיבב הקב"ה מקרים דומים - וזאת כדי שניווכח בשוני הרב בתגובת הקב"ה. מעתה, אפשר שעדיין לא כלו לחלוטין מתי המדבר, אך מכאן ואילך הנהגת הקב"ה משתנית, כיוון שעיקרו של העם מורכב מדור אחר, ולבני אותו דור הבטיח ה', בחרון אפו, שהם ינחלו את הארץ (לעיל י"ד, לא).

הבה נשווה בין הסיפורים. שם אנו מוצאים:

וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֺשֶׁה וַיֺּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֺתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא       (שמות י"ז, ג).

ואף כאן העם מתלונן:

...וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם...        (במדבר כ', ד).

אך בספר שמות קדם דו-שיח בין משה לעם:

וַיָּרֶב הָעָם עִם מֺשֶׁה וַיֺּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֺּאמֶר לָהֶם מֺשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ה'           (שמות י"ז, ב).

משה עונה ישירות לעם, 'תלונתכם על ה' היא, ונחנו מה?'. וכפי שהארכנו להסביר, זהו תורף טעותם של בני ישראל. אך בני הדור ההוא התקשו להבין זאת, והקב"ה ברחמיו, כיסה על טעותם (ולא על פשעיהם!) באהבה.[7] אך כאן ישנה הזדמנות לחנך את הדור הצעיר, ולהסביר לו, שכן זהו דור שלא חווה את עבודת מצרים, והוא אשר ייכנס לארץ. אין מקום למעגל החוזר 'תלונה-נס', אלא יש כאן סיכוי להפסקת מעגל התלונות. ואולם אנו שומעים על שתיקה מצד משה, והקב"ה מצווה עליו:

קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֺן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע... וַיַּקְהִלוּ מֺשֶׁה וְאַהֲרֺן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֺּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֺּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֺשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם    (במדבר כ', ח-יא).

רבו ההצעות לפענוח החטא. רש"י (בפס' יא) אומר שהִכו במקום לדבר, ורמב"ן משיב עליו "מה לדיבור אצל סלע יותר מהכאה?"; ויש שהציעו שנכשלו בלשונם ואמרו "נוציא לכם מים" ולא 'ה' יוציא' (רבנו חננאל, ודבריו הובאו בדברי רמב"ן); ואחרים רואים את חטא משה בברחו לאוהל מועד בתחילת המעשה (ראב"ע בפירושו לפס' ו). וכגמדים על גבי ענקים, נבוא ונאמר שכולם צדקו, ועם זאת יש מקום להצביע על שורש החטא, וממנו מתפצלים ענפים שונים, שעליהם הצביעו המפרשים.

ההבדל הבולט בין הסיפור בשמות לבין סיפורנו הוא תגובתו המיָדית של משה שבשמות: "מה תרבון עמדי מה תנסון את ה'?" תגובה זו חסרה כאן. וזוהי כוונת הקב"ה בדבריו: "...ודברתם אל הסלע". אין הכוונה שידברו לסלע אלא ידברו על אודות הסלע. על נפלאות ה' המנחה אותם בדרך וממציא להם מים לעת הצורך.[8] צו השעה הוא הדיבור לעם, לדור החדש, שממשיך לנופף ססמאות ששמע מאבותיו, ואולם יש כאן סיכוי של ממש לחנכו.

ואכן משה מדבר לעם, לא לסלע! אלא שלא לדיבור כזה נתכוון הקב"ה. משה חשב לדבר בתקיפות, אך דרך זו לא הוכיחה את עצמה. ואין לתלות את כל חטאו בפליטת הפה 'נוציא' במקום 'ה' יוציא'. אלא הטעות היא בגישה, בדיבור הרך המתבקש. וכך יוצא שרש"י, רמב"ן, ר"ח והרמב"ם, כולם עמדו על נקודות שונות המובילות למקום אחד. וסיוע לדבר מצאתי בדברי ר"י בכור שור (ד"ה ודברתם אל הסלע):

ודברתם אל הסלע - אל פני הסלע תדברו אל בני ישראל לעיניהם [אל הסלע - תיאור מקום, אלטרנטיבה לפירושנו לעיל]... שתאמרו שאני נותן להם מים כמו שאמור במן... ובשליו... כמו כן תאמרו שאני נותן להם מים, שבזאת יתקדש שמי, וידעו כי מאתי יבאו להם מים.

ומוסיף ר"י בכור שור בפסוק הבא ("שמעו נא המֺרים"):

...לפי שלא היו שואלים כהוגן, כי היה להם להתפלל לפני הקב"ה שיתן להם מים, ולומר למשה 'התפלל בעד עבדיך אל ה' אלוהינו ולא נמות', והם היו שואלים על דרך מריבה ותלונות...

הם הם הדברים שבהם טעו דור המדבר, שתמיד פנו אל משה בתלונה, במקום להתפלל אל ה'. ומשה התנהג לדור העומד לפניו, כפי שהתנהג לדור שעבר, ועל כן נענש.

העונש למשה הוא אכזרי אך מוכרח. תלונותיו ושעותיו הראשונות של הדור החדש הן קריטיות. והרושם אחר מעשהו של משה הוא שהעם צדק בגישתו: אכן משה הוא שהביאם למקום הזה, אלא ששוב צעק עליו העם, והקב"ה נחלץ לעזרתם, והנה לנו 'דור המדבר' השני...

וַיֺּאמֶר ה' אֶל מֺשֶׁה וְאֶל אַהֲרֺן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה' וַיִּקָּדֵשׁ בָּם        (במדבר כ', יב-יג).

סוף דבר, הקב"ה נקדש לעיני בני ישראל, אך מכיוון שמשה לא פעל כמצופה, הקב"ה השיג את מטרתו על ידי עונשו של משה. כך ידע העם כי לא לבדו מנהיג משה את העם, יש עליו ועליהם פיקוח מתמיד. יתרה מזו, אפשר שהעם פירש שמשה נענש, על שום צדקת תלונתם, על שמשה הביאם לכאן; ואם כך, על ידי עונש משה מתברר שאין למשה זכות לקבוע את המסלול, כי אם ה' מַלְכָּם בראשם.

נחש הנחושת

לעם התברר שה' מנהיגו. אך עדיין לא ברור לו כיצד ובאיזו דרך?[9] ואכן התלונה הבאה לא איחרה לבוא:

וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֺשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר... וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים... וַיָּבֺא הָעָם אֶל מֺשֶׁה וַיֺּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָש... וַיֺּאמֶר ה' אֶל מֺשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֺתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֺתוֹ וָחָי      (במדבר כ"א, ד-ח).

סיפור זה שונה לגמרי, לראשונה העם מכיר בהנהגתו של ה'. ואף תגובת ה' היא חריגה, שהרי אין כאן מענה נקודתי לבעיה: הקב"ה לא סילק את הנחשים, אלא בחר בדרך אחרת, וזאת כדי להשלים את חיזוקו וחינוכו של הדור החדש.

אמנם עצם העיסוק בטעם נחש הנחושת נושק במישור הדרש, אך אפשר לומר, שנֶגַע זה, מכת נחשים, אינו מחזה נדיר במדבר, מקום נחש שרף ועקרב. ואכן עשיית נחש הנחושת והבטה בו הרי הן כהכרזה שאצבע אלוהים היא, ומכה זו באה על העם בכוונה אלוהית, במחשבה תחילה, כדי ללמדו שאף אורח חייהם הטבעי, כמו מכת הנחשים, בעצם אינו נתון למקרה, או לפגעי המדבר שהם נקלעו אליהם באקראי, אלא ה' הוא ההולך עמהם להביאם לארצם.[10] ומכל מקום, לאחר הכרה מפורשת בהנהגת ה', אין אנו מוצאים תלונות נוספות, וזאת לא בכדי.

ולכשנעיין בדבר נמצא, שאפשר וכל טעותם של בני ישראל שהצבענו עליה נאמרת במפורש על ידי משה:

וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֺּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ... וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם. וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֺּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֺתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֺתָנוּ בְּיַד הָאֱמֺרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ... וָאֺמַר אֲלֵכֶם... ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֺלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֺל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם. וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם... וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה' אֱלֹהֵיכֶם. הַהֺלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֺתְכֶם בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֺתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וּבֶעָנָן יוֹמָם... גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֺר גַּם אַתָּה לֹא תָבֺא שָׁם...          (דברים א', כב-לז).

ופירש רש"י (ד"ה ובדבר הזה): "שהוא מבטיחכם להביאכם לארץ אינכם מאמינים בו". אך על רקע דברינו הפסוק מתפרש אחרת, ובדומה לזה מצאתי בפירוש אור החיים (שם):

צריך לדעת כוונת אומרו 'ובדבר הזה', ורש"י פירש... ואין נראה כן, אלא כפשט הכתוב שעל ניסי מדבר הוא, אשר נשאם ה', כאשר ישא איש את בנו, שגם בדבר הזה אינכם מאמינים בו, וזה לך האות, אומרם 'היש ה' בקרבנו אם אין'.

ואנו נוסיף שאף על העובדה שה' הולך לפניהם לתור מקום לחנות בדרך, גם בזאת אינם מאמינים. וטעותם זו היא שעמדה ברקע הכפירה בה' בחטא המרגלים, על כן סמוך לתוכחה על חטא המרגלים, מזכיר להם משה את טעותם הבסיסית, ומצרף לזאת את אי כניסתו לארץ, הנובעת אף היא בסופו של דבר, מטעותם זו, ועל כן הובאו הדברים סמוכים, טרם כניסתם לארץ, לבל יישָנו עוד.