ועשו להם מקדש ושכנתי בתוכו

מתוך מגדים - ביטאון לענייני מקרא - גיליון לב (אדר ב' תש"ס)  - הוצאת תבונות

ג' אלדד מבאר את פשר כפילות פרשיות המשכן - פרשת הציווי ופרשת הביצוע. לשיטתו חטא העגל, המתואר בין הציווי ובין הביצוע, תוצאתו היא אוהל מועד של משה (שמות ל"ג, ו-יא) שבו שוכן הארון והלוחות השניים, והוא בבחינת תחליף למשכן אוהל מועד. משה מדעתו ניצל את אי ביטולו של צו המשכן הראשון, והורה בפרק ל"ה על בניית המשכן, והקב"ה נענה והשרה שכינתו. 

*****

לע"נ סבתי
לאה שוייצר בת ר' חיים צבי הלוי ז"ל
צופייה הליכות ביתה
ולחם עצלות לא תאכל

ועשו להם מקדש ושכנתי בתוכו
לביאור כפילות פרשיות המשכן
 

"אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי" (תהילים ס"ב, יב), אך שתיים ידבר אלוהים - זו לא שמענו. מדוע, אם כן, נשנתה בפירוט כה רב פרשת ציווי המשכן ועשייתו ולא הסתפקה התורה באמירה שבני ישראל עשו ככל אשר ציווה ה' את משה? וכבר ישבו על מדוכה זו גדולי הפרשנים מני קדם.

והנה נודעת בשערים מחלוקת הקדמונים בתיארוך ציווי המשכן שנכתב בפרשת תרומה. ודעת רש"י שנצטוו בו אחר מעשה העגל ואין מוקדם ומאוחר בתורה (כן כתב בשמות ל"א, יד; ל"ג, יא) אמנם פשוטו של מקרא[1] מורה כדברי הרמב"ן (ויקרא ח', א):

ועל דרך הישר נצטווה משה במלאכת המשכן קודם למעשה העגל, וכשנתרצה לו הקב"ה והבטיחו שישרה שכינתו בתוכם ידע מעצמו שמצוות המשכן במקומה עומדת, וציווה לישראל עליה, כמו שפירשתי בפרשת ויקהל (שמות ל"ה, א).

ואם כך הם פני הדברים, הרי שתשובה לשאלתנו נמצאת בתווך, בין פרשת הציווי לעשייה, בפרשת חטא העגל והשלכותיה.

לוחות ראשונות ושניות

"ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם ויגד משה את דברי העם אל ה'" (שמות י"ט, ט). אין ספק שחשיבותו הגדולה של מעמד הר סיני היא מצד הפרהסיה שבו: עם ישראל עומד ורואה את הקולות והלפידים ושומע את דבר ה', ובכך נוצר קשר בלתי אמצעי בין ה' לעמו הנבחר שהוציאוֹ ממצרים. אשר על כן אף עליית משה להר היא מעמד בעל אופי ציבורי, שכן משה עולה להר כנציגם של כל ישראל הצופים בו מרחוק: "ואל משה אמר, עלֵה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל והשתחויתם מרחֺק. ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו והעם לא יעלו עמו" (שמות כ"ד, א-ב). אך בירידתו מההר נגלה לפניו העגל שעשה העם, ועל כן שבר משה את הלוחות, וחילה פני ה' אלוהיו להעביר את רוע הגזֵרה אשר ביקש ה' לעשות לעמו. ואמנם ה' ניחם על הרעה ומצווה את משה לשוב ולעלות ההרה:

וַיֺּאמֶר ה' אֶל מֺשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֺת אֲבָנִים כָּרִאשֺׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֺת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֺת הָרִאשֺׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ. וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֺּקֶר וְעָלִיתָ בַבֺּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֺאשׁ הָהָר. וְאִישׁ לֺא יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל הָהָר גַּם הַצֺּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא         (שמות ל"ד, א-ג).

הניגוד בין מעמד הר סיני השני לראשון בולט לעין, והתורה טורחת להנגיד ביניהם. משה עולה לבדו לקבלת הלוחות. והסביר הרמב"ן:

והטעם בכל זה, כי בראשונות היה המעמד בעבור כל ישראל, וזה - למשה בלבד בזכותו ובתפלתו, וגדול יהיה הכבוד הנגלה על ההר האחרון מן הראשון     (רמב"ן ל"ד, ג; ד"ה גם הצאן והבקר).

אם כן, כבשונו של העניין נמצא בתפילת משה ובתחנוניו לקב"ה.

הנה מלאכי ילך לפניך

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֺשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם... וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל. וַיְחַל מֺשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו... זְכֺר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֺּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֺלָם. וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשֺוֹת לְעַמּוֹ       (שמות ל"ב, ז-יד).

אמנם ה' ניחם על הרעה אך המצב לא שב לקדמותו, כמבואר בהמשך:

וַיֺּאמֶר ה' אֶל מֺשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי. וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם... וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֺשֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֺב לֵאמֺר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה. וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ... כִּי לֺא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֺרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ    (שמות ל"ב, לג - ל"ד, ג).

אמנם ה' ניחם על הרעה ולא יכלה את עמו, אך רק בגלל ברית אבות, ומעתה לא יעלה בקרבם אלא המלאך יַנחם לארצם, ועקב כך מעתיק משה את האוהל המיועד להתוועדותו עם ה' אל מחוץ למחנה. אלא שכאן אנו נתקלים בפרשייה עמומה:

וַיֺּאמֶר מֺשֶׁה אֶל ה' רְאֵה אַתָּה אֺמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֺא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי. וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה     (שמות ל"ג, יב-יג).

וכבר הקשו ראשונים מה ראה משה לבקש דווקא כאן את העלאת השגתו הרוחנית. ועוד, נראה מדברי משה שהוא כורך בקשתו זו עם גזֵרת ה' על המלאך בעוד שהקשר ביניהם כלל לא מובן!

הודעני נא את דרכך

להבנת העניין, נשוב לפעם הראשונה שבה מועלית אפשרות שמלאך ינהיג את העם: "הנה אנכי שֺלח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכנֺתי. השמר מפניו ושמע בקֺלו אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו" (שמות כ"ג, כ-כא).[2] ולאור פסוקים אלו פירש רמב"ן את בקשת משה בפרשתנו:

...אבל העניין כי הקב"ה אמר בכאן למשה 'ושלחתי לפניך מלאך', ומשה אמר לו: לא הודעתני מי הוא המלאך שתשלח עמי, אם הוא מלאך הראשון ששמך בקרבו, וזה טעם 'ואתה אמרת ידעתיך בשם' שידעתני ורוממתני בשמך          (שם ל"ג, יב, ד"ה ויאמר).

נראה לי שניתן לקבל את פירוש רמב"ן למילים 'ידעתיך בשם' שמובנן 'ידעתיך בשמי', אך לבאר העניין בדרך אחרת לגמרי:[3] כוונת משה בבקשתו היא להחליף את המלאך.[4] וטענת משה היא, שאמנם ה' גזר שמלאך ינהיג את משה והעם, אך לא הודיע לו מהי מעלתו של אותו מלאך שבזכותה ינהיג אותם, אך מאידך גיסא ה' אמר למשה שידָעוֹ בשמו ומצא חן בעיניו, ואם כן מה צורך יש במלאך? יודיע ה' את דרכיו למשה ויממש את דבריו שמצא חן בעיניו, וימשיך משה להנהיג את ישראל כמלאך המונהג על פי ה', ולא ייתוסף עוד גורם חיצוני בין ישראל לאביהם שבשמים. ואכן ה' נעתר לבקשתו זאת. ונמצא אם כן, שאכן בני ישראל מונהגים על ידי מלאך, והוא משה, אך מאידך, אין גורם נוסף בינם לה'. לא עוד "לא אעלה בקרבך", אלא כפי שמסכם זאת משה: "ובמה יוָדע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלוא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה" (שמות ל"ג, טז). אמנם ה' הולך עמם, אך מודגש ההבדל בין משה לישראל. ה' לא התרחק מהם אך מנהיגם באמצעות מלאך, שיג ושיח לו רק עם משה, המלאך המקשר והמנהיג את בני ישראל.[5]

לוחות שניות

אמר רבי יוסי בר' חנינא: לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר: 'כתב לך' (שמות ל"ד, כז), 'פסל לך' (שם, א), מה פסולתן שלך אף כתבן שלך, משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר: 'טוב עין הוא יבֺרך' וגו' (משלי כ"ב, ט)    (נדרים לח ע"א).[6]

אמור מעתה, משה עלה לבדו אל האלוהים, לא כפרס על התפילה, כדברי הרמב"ן, אלא מכיוון שלוחות שניות ניתנו רק לו. למתן תורה השני אין לבני ישראל שייכות, ה' מתייחס אליהם באמצעות משה המלאך, המנהיג, ואין משה משמש עוד כנציגם של ישראל, כפי שהיה בלוחות ראשונות. תשובת ה' למשה משקפת זאת במפורש:

וַיֺּאמֶר הִנֵּה אָנֺכִי כֺּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֺת אֲשֶׁר לֺא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂה ה' כִּי נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֺשֶׂה עִמָּךְ      (שמות ל"ד, י).

כאן מתייחס ה' לדברי משה (שם ל"ג, טז) המבקש "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה". וה' עונה: אמנם אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ, ואכן רק עם ישראל יראה אותם, אך הם ייעשו עם משה לנגד העם אשר הוא בקרבו. איסור עבודה זרה והציווי על המועדות נכפלו כאן לצורך חידוש הברית במתכונתה הנוכחית, כברית חדשה בין ה' לעמו המונהג על ידי מלאך. וכפי שהכתוב מסיים: "ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" (שמות ל"ד, כז).

כי קרן עור פניו

כאן משתרבבת פרשיית קרינת עור פניו של משה, ומקומה כאן מוקשה למדי, מדוע דווקא כאן קרן עור פניו? הלא נִדְבַּר עם ה' כבר רבות? גם התופעה עצמה אינה ברורה: מדוע בכלל קרן עור פני משה? ואם זה שכר למשה, וכי לא יכול היה להינתן בצורה אחרת?! דומה שהפתרון הוא בפסוק ל: "וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו". זו מטרת העניין: ליצור יראה ופחד ממשה, ליצור מרחק בינו ובין העם. ומעתה גם שאלת המיקום נפתרת: משה אינו רק אותו משה שהנחם עד עתה, מעתה הוא 'המלאך', ולכן קרן עור פניו. כאמור בפסוקים, משה קיבל את דברי ה' ומסרם לעם בלא מסווה על פניו, שכן אז שימש כשליח ה' המוסר את דברו לעם, ובמעמד כזה אין מקום למסווה, אלא ליראה. אולם לאחר שכילה משה לדבר את דברי ה' החזיר את המסווה על פניו, כדי לבטל את המרחק ממנו, כיוון שעתה הוא בבחינת משה האיש המנהיג את העם, ואינו בבחינת שליח ה' המוסר את דבר ה'.

גורל המשכן

בבואנו לבחון את השפעת מאורעות אלו על ציווי המשכן, דומה שיש צורך להתייחס לפרשה נוספת:

בָּעֵת הַהִוא אָמַר ה' אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֺת אֲבָנִים כָּרִאשֺׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ. וְאֶכְתֺּב עַל הַלֻּחֺת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֺת הָרִאשֺׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן. וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאֶפְסֺל שְׁנֵי לֻחֺת אֲבָנִים כָּרִאשֺׁנִים וָאַעַל הָהָרָה וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי. וַיִּכְתֺּב עַל הַלֻּחֺת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם ה' אֵלָי. וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֺת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה'                               (דברים י', א-ה).

פרשייה זו מחדשת לנו שמשה נצטווה להכין ארון עץ ללוחות שקיבל, ונחלקו רבותינו בזיהויו של ארון זה (עיין ברש"י ורמב"ן כאן באריכות).

כתב הרמב"ן על דרך הפשט:

יתכן כי 'ועשית לך ארון עץ' ירמוז לארון שעשה בצלאל. וזה כי מתחילה נצטווה משה על המשכן וכליו, והיתה המצוה הראשונה 'ועשו ארון עצי שטים', כי היא עיקר הכוונה בכל המשכן להיות ה' יושב הכרובים, ואחרי כן עשו את העגל, וכאשר נתרצה ה' למשה ואמר לו שיכתוב על הלוחות האלו כמכתב הראשון, צוהו בקצרה שיעשה ללוחות האלה ארון עץ הוא המצֻוה בו ללוחות הראשונות, והנה הזכיר לו המצוה הראשונה שבענין המשכן ושהכל תלוי בה, ומזה למד משה לעשות המשכן וכליו כאשר נצטווה מתחילה...

נאמן הרמב"ן לדבריו שציטטנו בראשית הדיון, שהכול שב לקדמותו, ואדרבא רמיזה יש כאן מצד הקב"ה לחידוש העבודה, ולכונן משכנו על מכונו. אמנם יש לבאר עניינו של הארון באופן הפוך לגמרי.

אוהל מועד - צור תעודה, חתום תורה בלימודי

וּמֺשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֺהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֺהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֺהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה... וְדִבֶּר ה' אֶל מֺשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֺהֶל         (שמות ל"ג, ז, יא).

פרשייה זו מפתיעה בכמה מישורים. מעולם לא שמענו שהיה כלל 'אוהל מועד' עד עתה. ואדרבא, 'חנוכת אוהל מועד' זה דווקא ברגע זה מעוררת תהייה, שכן מצאנו שהמשכן נקרא 'אוהל מועד' (שמות כ"ג, כא) ומה קשר יש לו ל'אוהל מועד' זה? הלוא הוא הפכו הגמור, שהרי אוהל מועד זה בא לבטא אי השראת שכינה בישראל!

ועוד התלבטו ראשונים בתיארוך פרשייה זו: רש"י כתב שמקומה יכירנה אחר קבלת הלוחות השניות, בעוד הרמב"ן פירשה במקומה (ל"ג, ז). ונראה לפי דרכנו, שהקושייה שהקשינו היא בעצמה התשובה. אדרבא, קריאת אוהל זה דווקא עתה בשם 'אוהל מועד' מבטאת שה' יוצר אלטרנטיבה מוחשית למשכן. עקב חטא העגל ודברי ה' "לא אעלה בקרבך", ה' אינו שוכן בקרב העם אלא בקרב משה. אמנם הקב"ה שוכן בקרב נבחריו, אלא שכרגע הם מסתכמים במשה בחירו שעמד בפרץ, ועל כן ה' שוכן באוהלו שהוא מחוץ למחנה. אין צורך לה' במשכן נוסף, המשכן כבר עומד בדמות אוהלו של משה![7] ומצאתי שכן כתב ראב"ע בפירושו הקצר (ל"ג, יד-יז):

וטעם כל הפרשה, כי ה' אמר למשה קודם מעשה העגל 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'. וכאשר עשו העגל אמר 'לא אעלה בקרבך', והנה לא יעשה המקדש, וכאשר התחנן משה אל ה' אמר לו שהשכינה תהיה על האהל, שהוא אהל משה...

עתה נשוב להבנת הציווי למשה לעשות ארון עץ ללוחות השניות. והנה כבר ציטטנו דברי רמב"ן, המבוססים בפסוקים, שכל עניינו של המשכן הוא מקום ללוחות הברית. ומסתבר אכן כי כשמשה הוריד את הלוחות ונתנם בארון, הארון עמד באוהל מועד, אוהל משה (וכן כתב רמב"ן בפירושו לדברים י', יא). מעתה נבין את אשר כתבנו למעלה: המשכן עומד בנוי, ובתוכו כלי המשכן שמסתכמים בעיקר הכלים והוא 'ארון הברית', ואם כן, כרגע אין צורך ואין סיבה למשכן נוסף!

ואכן הפרשייה בדברים מסיימת במילים: "ויאמר ה' אלי קום לֵך למסע לפני העם ויבֺאו ויירשו את הארץ אשר נשבעתי לאבֺתם לתת להם" (דברים י', יא). לשון שמזכיר מאוד את הפסוקים בשמות: "הנה אנכי שֺלח מלאך לפניך... ולהביאך אל המקום..." (כ"ג, כ); "ושלחתי לפניך מלאך... אל ארץ זבת חלב ודבש" (ל"ג, ב-ג). הנה אם כן, אף פרשה זו רומזת כי בסיכומו של דבר משה הולך לפני העם כמלאך.[8] מעתה ניגש לפרשת 'ויקהל' בתמיהה רבה. מניין למשה לצוות על המשכן? מה צורך לה' במשכן בעוד משכנו בנוי כבר בקרב בחיריו? כלל לא ברור שה' מעוניין כרגע לשכון בקרב ישראל, שכן - שלא כדברי רמב"ן - הדברים לא שבו לתיקונם כמות שהיו לפני החטא.

ציווי המשכן לעם

וַיַּקְהֵל מֺשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֺּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂ ֹת אֺתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֺדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֺשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֺל מֺשְׁבֺתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיֺּאמֶר מֺשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֺר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֺר. קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֺּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֺשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֺרֺת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֺרֺת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים. וְשֶׁמֶן לַמָּאוֹר וּבְשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֺרֶת הַסַּמִּים. וְאַבְנֵי שֺׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֺשֶׁן. וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֺאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה'. אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶת אָהֳלוֹ וְאֶת מִכְסֵהוּ אֶת קְרָסָיו וְאֶת קְרָשָׁיו אֶת בְּרִיחָו אֶת עַמֻּדָיו וְאֶת אֲדָנָיו... וַיֵּצְאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי מֺשֶׁה    (שמות ל"ה, א-כ).

מן ההשוואה לתחילת פרשת 'תרומה' אנו מבחינים, שלצד הקבלה כמעט מדויקת ברשימת החומרים, בולט בהיעדרו פסוק המפתח: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ח; וראה שמות כ"ט, מג-מו). לאור הדברים שהעלינו עד כה, חסרונו של פסוק זה מובן, ואפילו מתבקש. בשעה זו, לאחר השבר הגדול, כלל לא ברור שציווי המשכן בתוקף. מחד, לקב"ה יש משכן ובו לוחות הברית, שבאמצעותו הוא שוכן בקרב בחירו, ובמצב שנוצר אין צורך במשכן נוסף. אך מאידך לא שמענו על ביטול מפורש של ציווי המשכן, אמנם גם לא על חידוש הציווי כפי שהיה מתבקש.

על רקע זה יש להבין את גודל השעה: מהלך שהיה פשוט ומתבקש, כמסירת ציווי המשכן לעם עובר לעשייתו, מקבל מעתה משמעות שונה לגמרי. משה מנצל את אי-ביטולו המפורש של ציווי המשכן, ומחליט לנקוט צעד רב משמעות, להתנהג כאילו דבר לא אירע ולהקים את המשכן.[9] ואחרי הפעולות יימשך לבו של אביהם שבשמים לרחם על עמו. אך משה אינו יכול לומר 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', כיוון שלה' יש מקדש, כפי שהסברנו.

חנוכת המשכן

"ותכל כל עבדת משכן אהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו" (שמות ל"ט, לב). "ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבֺדה. וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אֺתה כאשר צוה ה' כן עשו ויברך אֺתם משה (שם, מב-מג). המשכן נשלם, והמתח הוא עצום. בני ישראל בנו בית זבול לקב"ה, אך סימן שאלה מרחף על כל מפעלם: הייאות ה' לשכון בתוכם? הד למתח הזה נמצא בדברי חז"ל, שאף נזקקו לבאר את פשר הברכה שבירך משה את העם, שלא מצאנו כמותה במקומות אחרים:

אמרו (משה ואהרן) 'ויהי נעם ה' אלהינו עלינו - יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם'. לפי שכל שבעת ימי המלואים, שהעמידו משה למשכן ושימש בו ופרקו בכל יום - לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה 'משה רבינו, כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל' לכן אמר להם...
       (רש"י בביאורו לויקרא ט', כג - שהוא הרחבה למה שפירש כאן שמות ל"ט, מג).

זכה עם ישראל והקב"ה נעתר והתרצה בבניין המשכן, וכך אנו קוראים, לאחר הפסקה מתמשכת של דברי הקב"ה למשה: "וידבר ה' אל משה לאמר. ביום החֺדש הראשון באחד לחֺדש תקים את משכן אהל מועד" (שמות מ', א-ב). ובשיאן של ההתרחשויות, במעמד חנוכת המשכן בימי המילואים, אנחנו נתקלים לפתע בהקבלה מעניינת לציווי המשכן בידי משה:

עתה נסגר המעגל. מעמד 'הקהל' שנעשה בציווי מפורש של הקב"ה מעמיד אותנו בצורה יפה על ההבדלים בינו ובין מעמד 'הקהל' שיזם משה כדי לצוות על המשכן. אשר על כן אנו קוראים: "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. ולא יכֺל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות מ', לד-לה). אין זה יותר מקום התוועדות לאדם יחיד, ואין משה יכול לבוא אליו כששוכן עליו הענן, בניגוד גמור ל'משכן' ששימש למשה עד עתה: "והיה כבא משה האהלה יֵרֵד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה" (שם ל"ג, ט). מעתה זהו משכן לשכינה השוכנת דרך קבע, מעתה השכינה שורה בישראל.

 

כפילות פרשיות המשכן

והיה מספיק בכל הענין שיאמר 'ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל, כל המלאכה אשר צוה ה' אותו'. ויאמר 'ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו, וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו אותה, ויברך אותם משה'...         (רמב"ן לשמות ל"ו, ח).

אמנם על פי שיטתו צודק רמב"ן כי כפילות יש כאן (עיין גם בדבריו בתחילת פרשת ויקהל). אך על רקע דברינו מבואר, שאי אפשר שהתורה תקצר ותאמר שהעם עשה כאשר ציווה ה' את משה. שכן פער רב קיים בין אותו ציווי קמאי שאכן נפל, עד שמשה מעצמו הקימו. אין זה נכון לכתוב כפי שמציע הרמב"ן, שכן כשבני ישראל עשו את המשכן לא היה זה המשכן שציווה עליו הקב"ה, ורק כאשר השלימו אותו חזר המצב לקדמותו, ובסופו של דבר ה' שוכן במשכן שנבנה לו. רק למראית עין נראה שהקב"ה ציווה ובני ישראל קיימו את הציווי, אך לאמִתו של דבר, שבר אמִתי מפריד בין הדברים.

ועל אופן הנהגה כזו, אפשר להמשיל את דברי ראי"ה קוק:

אי אפשר לאדם להפרד מדבקות האלקית, ואי אפשר לכנסת ישראל להפרד מצור ישעה, אור ה' אלקי ישראל. אבל אי האפשרות הזאת ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה. על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי. ובכללות התרדמה, במקום צלע מחוברת חיבור טבעי גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר 'זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי'... החזיון מתגלה ביחושה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי הולך ומתפרד על ידי הנסירה התרדמית, וגמר הנסירה הוא תוכן הבנין, המביא לאחדות משוכללת, ותורה חוזרת ללומדיה, וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך       (אורות, עמ' קמב, יג).

אף כאן אפשר לראות זאת. עם ישראל קיבל את התורה כדבר טבעי 'שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה', ואפשר שעובדה זו הייתה בין הגורמים לחטא העגל. על כן באה נסירה מצד הקב"ה, ועל ידה הוכרחו בני ישראל לפעול ולזכות בשכינת ה' ובתורתו מכוח עצמם ועמלם, וזכו בם בקניין נצחי העומד לדורות.