חציית הירדן ומלחמות יריחו והעי כמבוא לכיבוש הארץ

 

מתוך מגדים - ביטאון לענייני מקרא - גיליון ל (טבת תשנ"ט)  - הוצאת תבונות

י' רייס מעיין בהיבטים מבניים וספרותיים של פרשיות חציית הירדן, מלחמת העי ומלחמת יריחו שביהושע א'-ח'. לדעת המחבר, תיאור מלחמות העי ויריחו הוא חלק מן היחידה הספרותית המחזיקה גם את תיאור חציית הירדן, ואיננו חלק מתיאור כיבוש הארץ אלא רק מבוא לקראתו. יחידה זו מקבילה לקריעת ים סוף ולמלחמות סיחון ועוג, ובסיומה מעמד הברכה והקללה. 

*****

חציית הירדן ומלחמות יריחו והעי כמבוא לכיבוש הארץ* 
היבטים ריאליים וספרותיים ביהושע א'-ח'

לעילוי נשמת
דבורה (דניס) בת בלה ושלמה
נלב"ע ביום ה' בשבט תשנ"ח באנטוורפן
את האמת והשלום אהבה

ידועה החלוקה של ספר יהושע לשניים: חלקו הראשון של הספר (פרקים א'-י"ב) עוסק בכיבוש הארץ, ואילו חלקו השני (פרקים י"ג-כ"ב), עוסק בהתנחלות השבטים בארץ.[1] חלוקה זו יוצרת סימטרייה בין שני חלקי הספר, המתארים את שתי המשימות שעמדו בפני יהושע: כיבוש וחלוקה. מעניין, כי לפי מסורת חז"ל, הסימטרייה בין הכיבוש לחלוקה באה לידי ביטוי גם בפן ההיסטורי: גם הכיבוש וגם החלוקה נמשכו כל אחד שבע שנים.[2]

במאמר זה ברצוני להתייחס רק לפרקים העוסקים בכיבוש הארץ, תוך ניסיון להראות כי מצויה בהם חלוקה פנימית נוספת על זו שצוינה לעיל. להלן אוכיח שיש לעשות הבחנה ברורה בין המלחמה ביריחו והעי (פרקים ו'-ח') ובין המלחמות במלכי הדרום ובמלכי הצפון (פרקים י'-י"א), השונות בהיקפן, במגמתן ובדרך תיאורן. להלן נטען כי התיאור של מלחמות העי ויריחו איננו חלק מתיאור כיבוש הארץ, אלא רק מבוא והכנה לקראתו. ההוכחות לטענה זו רבות, חלקן בתחום הריאלי-היסטורי וחלקן בתחום הרוחני-נבואי, אולם, כמדומני שעיקר ההוכחה הוא במסגרות הספרותיות של הסיפורים האלה.

א. חציית הירדן, כיבוש יריחו והעי - יחידה ספרותית אחת

שלושת האירועים הללו שאנו מבקשים לראותם כיחידה ספרותית אחת, מסופרים במערכה סיפורית אחת, כך שאירוע אחד משתלב בתוך רעהו. פרק ב' עוסק בשליחת מרגלים ליריחו,[3] ותוך כדי הסיפור נכנס סיפור חציית הירדן (פרקים ג'-ד') שאליו מתכוננים עוד לפני שליחת המרגלים: "עִבְרוּ בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה וְצַוּוּ אֶת הָעָם לֵאמֺר הָכִינוּ לָכֶם צֵידָה כִּי בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַתֶּם עֺבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם נֺתֵן לָכֶם לְרִשְׁתָּהּ" (א', יא). לאחר חציית הירדן, מפסיקה פרשת המילה והפסח את סדרת הסיפורים של הכניסה לארץ והמלחמה עליה (פרק ה').[4] לאחר מכן עובר המקרא לספר את סיפור כיבוש יריחו, הממשיך את סיפור המרגלים בפרק ב'. תוצאות מלחמת יריחו באות לידי ביטוי במלחמה הבאה -מלחמת העי. עכן לוקח מהשלל במלחמת יריחו, וישראל נענשים על כך במלחמת העי. לא מן הנמנע שמחדל ההתארגנות למלחמה הוא פרי באושים של שאננות היתר של עם ישראל כתוצאה מהניצחון המזהיר ביריחו. רק לאחר תיקון מעשה עכן, ותיקון הכישלון הרוחני של עם ישראל בעקבות מלחמת יריחו, ניצחו ישראל במלחמת העי השנייה. מערכת זו של סיפורים המשתלבים אחד בתוך רעהו מסתיימת במעמד הברכה והקללה.

יחידה זו כוללת אפוא שלושה סיפורים גדולים - חציית הירדן, מלחמת יריחו ומלחמת העי (על שתי מערכותיה). מערכת משולשת זו מזכירה מערכת משולשת אחרת - קריעת ים סוף ומלחמת סיחון ועוג.[5] אמנם רב המרחק בין קריעת ים סוף ובין מלחמת סיחון ועוג, גם מבחינה היסטורית, גם מבחינה גאוגרפית וגם מבחינה טקסטואלית, אולם מכל מקום נראה שיש מקום לראות אירועים אלו כקשורים זה בזה, ולהקבילם לשלושת האירועים הפותחים את ספר יהושע.

את הקשר בין חציית הירדן ובין קריעת ים סוף לא קשה להוכיח. מן הכתובים ברור שהנס נועד להיות מעין מהדורה שנייה לנס הגדול שנעשה על ידי משה, ונועד, בין השאר, לתת ליהושע את המעמד שזכה לו מורו משה: "הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל גַּדֶּלְךָ בְּעֵינֵי כָּל יִשְֹרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן כִּי כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם מֺשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ" (ג', ז). וכן: "אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶת מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵיכֶם עַד עָבְרְכֶם כַּאֲשֶׁר עָשָֹה ה' אֱלֹהֵיכֶם לְיַם סוּף אֲשֶׁר הוֹבִישׁ מִפָּנֵינוּ עַד עָבְרֵנוּ" (ד', כג). להשוואה זו נידרש גם בהמשך.

אולם גם לשתי הצלעות הנוספות במשולש - כיבוש יריחו והעי מול מלחמת סיחון ועוג, ניתן למצוא מקבילה בפסוקים. דברי ה' ליהושע לפני מלחמות יריחו והעי מקבילים לדברים שאמר ה' למשה לפני מלחמות סיחון ועוג:

דברים (סיחון ועוג)	יהושע (יריחו והעי)
וַיֺּאמֶר ה' אֵלַי רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחֺן וְאֶת אַרְצוֹ... (ב', לא).	וַיֺּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת יְרִיחוֹ וְאֶת מַלְכָּהּ... (ו', ב).
וַיֺּאמֶר ה' אֵלַי אַל תִּירָא אֺתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֺתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֺן מֶלֶךְ הָאֱמֺרִי... (ג', ב).	וַיֺּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת... רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת מֶלֶךְ הָעַי וְאֶת עַמּוֹ וְאֶת עִירוֹ וְאֶת אַרְצוֹ. וְעָשִׂיתָ לָעַי וּלְמַלְכָּהּ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לִירִיחוֹ וּלְמַלְכָּהּ... (ח', א-ב).

הדמיון הלשוני הרב בין שני התיאורים מלמד על קשר פנימי ביניהם. היחס לשלושת האירועים שבימי משה כאל 'חבילה' אחת בא לידי ביטוי גם בדברי רחב: "כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִֹיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֺרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֺן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם" (יהושע ב', י). הגבעונים בדברי הערמה שלהם מדברים על הנִסים שעשה ה' במצרים, יחד עם שני האירועים המאוחרים יותר: מלחמות סיחון ועוג (ט', י).[6] שלושת האירועים האלה מהווים יחידה המוכיחה את כוחו של הקב"ה, ומשפיעים גם על גויי הארץ. כך הדבר גם ביחס לשלושת האירועים הנזכרים בספר יהושע. לחציית הירדן ולמלחמות יריחו והעי הייתה השפעה מורלית קשה על תושבי ארץ כנען. ואמנם הפרקים שאחר מלחמת העי, פרק ט' (סיפור הגבעונים) ופרקים י'-י"א (מלחמות מלכי הדרום והצפון), פותחים ברושם שהותירו האירועים הקודמים הנזכרים. "וְיֺשְׁבֵי גִבְעוֹן שָׁמְעוּ אֵת אֲשֶׁר עָשָֹה יְהוֹשֻׁעַ לִירִיחוֹ וְלָעָי" (ט', ג); "וַיְהִי כִשְׁמֺעַ אֲדֺנִי צֶדֶק מֶלֶךְ יְרוּשָׁלַם כִּי לָכַד יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָעַי וַיַּחֲרִימָהּ כַּאֲשֶׁר עָשָֹה לִירִיחוֹ וּלְמַלְכָּהּ כֵּן עָשָֹה לָעַי וּלְמַלְכָּהּ..." (י', א); "וַיְהִי כִשְׁמֺעַ יָבִין מֶלֶךְ חָצוֹר" (י"א, א). בפסוק האחרון לא כתוב מה שמע יבין, ונראה כי גם פה הכוונה לכיבוש יריחו והעי, והכתוב מסתמך על מה שכבר נכתב בראש פרק י'.

ומה באשר לנס חציית הירדן? מקומו לא נפקד מסדרת האירועים שהשפיעו על עמי כנען. פרק ה' פותח בדיוק בנוסח המתואר: "וַיְהִי כִשְׁמֺעַ כָּל מַלְכֵי הָאֱמֺרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה וְכָל מַלְכֵי הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר עַל הַיָּם אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵי בְנֵי יִשְֹרָאֵל עַד עברנו [עָבְרָם קרי] וַיִּמַּס לְבָבָם וְלֹא הָיָה בָם עוֹד רוּחַ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְֹרָאֵל" (ה', א). לפסוק זה אין המשך באשר לתוצאות השמועה. ייתכן שזהו פשר ההפסקה שקבעה המסורה בין השמועה ובין פרשיית הפסח והמילה, ללמדך שאין כל קשר בין השניים.[7] אפילו הפרק הבא, פרק ו', העוסק במלחמת יריחו, אינו קשור לשמועה של מלכי כנען, הואיל ומלחמת יריחו הייתה יזומה על ידי ישראל, ואין אנו מוצאים שום השפעה של הלב הנמס של מלכי כנען על הניצחון של ישראל ביריחו. המקום הראשון שאנו מוצאים בו את פחד הגויים כגורם משפיע הוא בתחילת פרק ט', במעשה הגבעונים, שפחדם נבע בוודאי משלושת האירועים הנזכרים. אלא שמתוך השלושה מופיעים רק יריחו והעי, אך מפתיע היעדר אזכורה של חציית הירדן כגורם לחרדת הגויים. דומה שהתשובה לכך טמונה בסיפור חציית הירדן.

שלוש מטרות לחציית הירדן מופיעות בכתובים:

א..  "הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל גַּדֶּלְךָ בְּעֵינֵי כָּל יִשְֹרָאֵל..." (ג', ז).

ב.   "בְּזֺאת תֵּדְעוּן כִּי אֵל חַי בְּקִרְבְּכֶם וְהוֹרֵשׁ יוֹרִישׁ מִפְּנֵיכֶם אֶת הַכְּנַעֲנִי..." (ג', י).

ג.    "לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת יַד ה' כִּי חֲזָקָה הִיא..." (ד', כד).

כדי להראות את הגשמת המטרה השלישית, ציין הכתוב את השפעת הנס על עמי כנען מיד לאחר האירוע. אמנם הביטוי המעשי של הפחד הזה מפורט רק ארבעה פרקים אחר כך, אך לצורך הדגשת ההתגשמות של הבטחת ה' מופיעה ההשפעה באופן מיידי. ההתאמה המלאה הקיימת בין תוכן הפתיחה ולשונה, מסבה את תשומת לבנו לקשר בין המקורות, ומוכיחה כי השמועה שבתחילת פרק ה', מיד לאחר נס חציית הירדן, והשמועות שבתחילת פרק ט' ובראש פרק י' ופרק י"א - מצטרפות זו לזו. בפרק ה' השמועה מתייחסת לחציית הירדן, והיא שגרמה לפחד כללי של האמורי. בכותרת פרק ט' לא כתוב מה שמועה שמעו כל המלכים, ורק תוצאות השמועה כתובות: התקבצות עמי כנען למלחמה עם יהושע. כותרת זו היא מעין כלל לפרטים המופיעים בפרק י' (שמועת מלכי הדרום) ובפרק י"א (שמועת מלכי הצפון), ובפרק י' מפורש כי השמועה היא שמועת מלחמות יריחו והעי. רק ביחס לגבעונים פעלה השמועה בכיוון אחר: הם אינם באים להילחם עם ישראל אלא משלימים עמם. משום כך פותח סיפורם בפתיחה של ניגוד "וְיֺשְׁבֵי גִבְעוֹן שָׁמְעוּ... וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵמָּה בְּעָרְמָה" (ט', ג).

רק התקבצותם של עמי כנען כקואליציה - תחילה העמים הדרומיים ואחר כך הצפוניים - אִפשרה ליהושע להתמודד מולם כחזית אחת. אילו היה על יהושע להתמודד מול שלושים ואחת ערים מוקפות חומה, הוא היה זקוק בכל פעם לנס מעין נפילת החומות ביריחו, או לכל הפחות להטעיה באמצעות מארב, שבמשך הזמן פג תוקפה.[8]

לדעתנו, תיאור המלחמות בפרקים ה'-ח' אינו קשור באופן ישיר לסיפור כיבוש הארץ. יש לראות את תיאור המלחמות הללו כתיאור שמטרתו להראות את יד ה' המתגלית על עם ישראל המונהג בידי יהושע. במלחמות אלו יש חזרה של מעשי יהושע על מעשי משה, והכול כדי להכין את הקרקע לכיבוש הארץ במלחמות המתוארות מפרק י' ואילך.

ב. פרשת מעמד הברכה והקללה (ח', ל-לח)

המצווה לקיים את מעמד הברכה והקללה מופיעה באריכות בספר דברים: "וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֺתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֺלוֹת וְשַֹדְתָּ אֺתָם בַּשִּׂיד" (דברים כ"ז, ב). שם גם מופיעה הסיבה לקיום המעמד: "לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֺא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיך נֺתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֺתֶיךָ לָךְ" (שם, ג). במעמד זה חוזרים ישראל ומחזקים את הברית בין הקב"ה לעם ישראל. יש בה מעין התניה בין התנהגות תקינה של עם ישראל ובין זכותו להישאר בארץ. ברית זו עמדה כחרב חדה המונחת על צווארו של עם ישראל לכל אורך תקופת הבית הראשון והיא נזכרת פעמים רבות בתנ"ך, החל בפרשות העוסקות בהכנה לכניסה לארץ בתורה, וכלה בסיפורי המקרא בשלהי תקופת הבית ועד לחורבן.[9] הסיבה הנזכרת מסבירה גם מדוע מצווה התורה לקיים את הטקס מיד אחרי מעבר הירדן אל הארץ. עם ישראל חייב לקבל עליו את הברית, כדי שיהיה ראוי לכבוש את הארץ ולשבת בה. הברית מהווה תנאי בסיסי לכיבוש הארץ.

מקומה של פרשת הברכה והקללה בפרק ח', רחוק מאוד מתיאור יום הכניסה לארץ, עומד לכאורה בניגוד לתפיסה זו. רבים הפירושים שנאמרו כדי ליישב בעיה זו, שכאמור נובעת מעצם הגדרת המצווה, וכבר חז"ל נחלקו בעניין. לדעתנו, מעמד הברכה נועד לשמש הקדמה לכיבוש הארץ. מעמד זה מהווה מעין תנאי להצלחת כיבוש הארץ ולזכותו של העם לשבת בארצו. מסיבה זו נקבע מקומו לאחר היחידה הספרותית שאנו רואים בה הקדמה הבאה לתאר השגחה אלוהית לקראת כיבוש הארץ, ובסמוך למלחמות הכיבוש. אין בזה תשובה לשאלה מתי היה המעמד מן הבחינה ההיסטורית. ייתכן בהחלט שהיה קודם לכן, דבר המתיישב אולי עם הפתיחה "אז יבנה יהושע", וכדברי חז"ל:

בא וראה כמה נסים נעשו באותו היום: עברו ישראל את הירדן, ובאו להר גריזים ולהר עיבל יתר מששים מיל         (בבלי סוטה לו ע"א) .[10]

את הדעה הזאת סיכם רד"ק בפירושו ליהושע ח', ל:

אז יבנה - אז כשעברו ישראל את הירדן ואין מוקדם ומאוחר בתורה כי כן כתיב בספ' תורת משה והיה ביום אשר תעברו את הירדן וגו' והקמות לך אבנים גדולות ושדת אותם בשיד ובנית שם מזבח וגו' ואז הותרו הבמות כל זמן שהיו בגלגל וכן אמרו רבותינו ז"ל בו ביום עברו את הירדן ובאו להר גריזים ולהר עיבל והביאו את האבנים ושדום בשיד וכתבו עליהם את כל דברי התורה ובנו מזבח והעלו עולות ושלמים ואכלו ושתו ושמחו וברכו וקלסו וקפלו את האבנים ולנו.

אולם כידוע, הכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה" איננו מסביר את סיבת איחור המוקדם והקדמת המאוחר, וכמדומני שסיבת האיחור כאן באה לציין, כאמור לעיל, שפרשת הברכה והקללה באה לפני יחידת כיבוש הארץ, בסוף היחידה המהווה תיאור של ההשגחה האלוהית שלקראת הכיבוש. אולם נדמה שאין די בכך כדי להסביר את קטיעת רצף האירועים באופן כל כך מלאכותי באמצע סיפור כיבוש הארץ. להלן אנסה להציג באמצעות בחינה ספרותית הוכחה נוספת לאמִתות חלוקה זאת.

ג. חציית הירדן - המסגרת הספרותית

סיפור נס חציית הירדן מתואר במקרא באריכות רבה. שני פרקים מתארים בהרחבה את ההתרחשויות, תוך חזרות רבות הנראות ממבט ראשון ככפילות שלא לצורך. הסיפור מתחיל בהתקדמות הכוהנים נושאי הארון אל עבר הירדן. נגיעת כפות רגליהם של הכוהנים במי הירדן גורמת להיעצרות המים הבאים מצפון ולעמידתם. הכוהנים נשארים עומדים בתוך הירדן עד למעבר כל ישראל את הירדן. במקביל לוקחים שנים עשר אנשים מישראל את שתים עשרה האבנים מתוך הירדן. לאחר מעבר העם, עולים הכוהנים מן הירדן והמים חוזרים למסלולם. באופן מפתיע, למרות התיאור הארוך, דווקא הנס עצמו, נס עמידת המים, מתואר בפסוק אחד (ג', טז). גם מעבר העם מתואר בצורה חטופה למדי:  "וְהָעָם עָבְרוּ נֶגֶד יְרִיחוֹ" (שם), "וְכָל יִשְֹרָאֵל עֺבְרִים בֶּחָרָבָה עַד אֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל הַגּוֹי לַעֲבֺר אֶת הַיַּרְדֵּן" (שם, יז). אמנם, בהמשך נזכר מעבר העם מספר פעמים, אולם גם שם התיאור חלקי.[11]

התיאור הנרחב מתייחס בעיקר לשלושה עניינים:

א.   התקדמות הכוהנים עד נגיעת כפות רגליהם במי הירדן, ועמידתם בו (ג', ז-יז);

ב.   לקיחת האבנים מתוך הירדן אל עבר הגלגל (ד', א-ח);

ג.    יציאת הכוהנים מן הירדן (ד', טו-יח).

שלושת העניינים האלה מסודרים בסדר כרונולוגי, ראשון ראשון ואחרון אחרון. אלא שבמהלך תיאורם יש כמה חריגות, שכבר עמדו עליהן הפרשנים:

א.   בפרק ג' פס' יב אומר יהושע: "וְעַתָּה קְחוּ לָכֶם שְׁנֵי עָשָֹר אִישׁ מִשִּׁבְטֵי יִשְֹרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט". פסוק זה נמצא ממש באמצע דברי יהושע, המתארים את אשר עתיד לקרות עם הגעת הכוהנים לירדן. עניינו של פסוק זה נראה מנותק מן ההמשך. אין לו המשך מיידי, היינו לא כתוב מה יש לעשות באנשים אלו. הקושיה החזקה מכול ביחס לפסוק זה היא שיהושע אומר אותו לעם עוד קודם ציווי ה' להכין את האנשים, המופיע רק בפרק ד' פס' ב ואילך.

ב.   בעיה דומה מצויה בהמשך. בפרק ד' פס' יא מסתיים בבירור סיפור המעבר של כל ישראל, כולל הכוהנים נושאי הארון - "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּם כָּל הָעָם לַעֲבוֹר וַיַּעֲבֺר אֲרוֹן ה' וְהַכֺּהֲנִים לִפְנֵי הָעָם". המקרא עובר לדבר על קיום המחויבות של שניים וחצי השבטים לעבור חלוצים לפני העם, ועל גדולתו של יהושע בעיני ישראל בעקבות המעבר. בשלב זה לא עולה על הדעת שהמקרא משאיר ספיחים מסיפור חציית הירדן. אולם בפסוקים הבאים מצווה ה' לצוות את הכוהנים לעלות מן הירדן. אז מתוארות עלייתם וחזרת הירדן למסלולו. גם כאן מופיעים הדברים בבחינת 'אין מוקדם ומאוחר במקרא'. צו ה' והצו של יהושע מופיעים לאחר שכבר שמענו בפועל על עליית הכוהנים מן הירדן.

מה פשרן של שתי החריגות האלה? האם יש סיבה לכך שהמאורעות מתוארים יותר מפעם אחת? ההתמודדות עם קשיים אלו אינה מטרתו העיקרית של מאמרנו. אולם אפשר שלאחר הבחינה הכללית של סיפור חציית הירדן, תוך הדגשת המבנה הספרותי שלו, יינתן פיתרון גם להן.

כאמור, במהלך הפרקים ישנם שלושה עניינים שאליהם יש התייחסות נרחבת. למעשה נראה שבכל אחד מהם מצויה חזרה משולשת בנוסחה קבועה: א. ציווי ה' ליהושע; ב. ציווי יהושע לעם או לנוגעים בדבר; ג. הביצוע.

אם נתאר זאת בתרשים ייראה סדר הסיפור כך:

אם כן, יש כאן מבנה מסודר החוזר על עצמו שלוש פעמים במתכונת של 'שלוש של שלוש'. מצורת הסיפור ברור, שלמקרא חשוב היה להביא את שלושת השלבים לפי סדר כרונולוגי הגיוני. במתכונת ספרותית זו צו של ה' בא קודם לכל שלב מעשי; אחר כך נאמר הציווי מפי יהושע, ורק לבסוף מתואר ביצועו: בשלב הראשון בידי הכוהנים, בשלב השני בידי שנים עשר האנשים, ובשלב האחרון שוב בידי הכוהנים שעלו מן הירדן.[12]

מתכונת זו מבארת את הצורך בחריגות. ברור שאת שנים עשר האנשים שעתידים לקחת את האבנים היה צריך יהושע לבחור מראש, לפני הירידה לירדן; שהרי תוך כדי מעבר הירדן לא יהיה סיפק בידי יהושע לחפש אנשים מתאימים למשימה זו. ברור אם כן, שגם מן ההיבט הכרונולוגי צו ה' ליהושע לבחור את האנשים קדם לירידה לירדן. אך מכיוון שלקיחת האבנים הייתה רק לאחר עמידת מי הירדן, דהיינו לאחר השלב הראשון, שלב ירידת הכוהנים למים, שהוא שלב חשוב על פי הצרכים הנבואיים של הסיפור כמזכרת לדורות, נוצר הפיצול המחויב. המקרא שמר על המתכונת הספרותית של צו ה' להכין אנשים שיקחו את האבנים מהירדן, ולאחריה העמיד את צו יהושע. אלא שכאן פיצל המקרא בצורה מעניינת בין שני חלקי הצו, היינו, בין הכנת האנשים (ג', יב), ובין תיאור התכלית שלשמה נבחרו: לקיחת אבנים מן הירדן (ד', ג). הביצוע נמצא במקומו הטבעי בפרק ד', ח. בצורה זו שילב המקרא בין הצרכים הספרותיים ובין הצורך להישאר נאמן עד כמה שאפשר למסגרת הכרונולוגית. אילולא המסגרת הספרותית הנ"ל היה המקרא ממשיך לאחר הפסוק "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָל הַגּוֹי לַעֲבוֹר אֶת הַיַּרְדֵּן" (ד', א) בפסוק: "וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ אֶל שְׁנֵים הֶעָשָֹר אִישׁ אֲשֶׁר הֵכִין מִבְּנֵי יִשְֹרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד מִשָּׁבֶט" (ד', ד). כך אכן מפרש רד"ק (ד', א): "וכן ויקרא יהושע דבק עם ויהי כאשר תמו כל הגוי לעבור את הירדן". לא מן הנמנע שההפסקה של הפרשה באמצע פסוק א מכוונת לרעיון זה.[13]

על פי אותה גישה ניתן לפתור גם את החריגה השנייה מסדר האירועים. בשלב השני, העוסק בלקיחת האבנים מתוך הירדן, בא גם תיאור של עליית כל העם מתוך הירדן, כולל הארון ונושאיו. לאחר סיום השלב השני חוזר המקרא לתאר את עליית הכוהנים מהירדן על פי המתכונת הקבועה: צו ה' ליהושע, אחר כך צו יהושע לכוהנים ולבסוף הביצוע. שוב ניכר כאן קונפליקט בין הצרכים הספרותיים ובין המציאות. את האבנים שלקחו מתוך הירדן צריכים היו להניח במקום מלונם בגלגל. אי אפשר לסיים את השלב השני, העוסק במשמעות הנס המונצח על ידי האבנים, בלי לתאר את גמר העלייה של ישראל מהירדן. אולם יחד עם זאת ביקש המקרא גם לשמור על המסגרת הספרותית. המקרא מקפיד לשמור על סידור השלבים על פי זמנם במציאות בהתאם לצורה הספרותית המוסכמת, ולכן חזר על כל התיאור במקומו (ד', טו-יח).

כאמור, אפשר שאין בפתרון זה מענה לכל הקשיים בפרק.[14] אף על פי כן, נראה
שאי אפשר להתכחש למבנה הספרותי המשולש שקיים בסיפור זה. הוא חורג מהדרך הרגילה של התיאור המקראי, אשר לפיה אין לחזור על פרטי כל אירוע כמה פעמים.

מדוע בחר המקרא להאריך באלו, ולא הפליג למשל בתיאור הנס, בעמידת מי הירדן? אפשר שהסיבה קשורה בטיב הנס. כבר התייחסתי לעיל לקשר שבין חציית הירדן ובין קריעת ים סוף. כאמור הקשר ענייני, וגם נזכר במפורש בפסוקים כמובא לעיל. יחד עם זאת נדמה שרב ההבדל בין שני האירועים. קריעת ים סוף הייתה מעשה רב משמעות של שבירת חוקי הטבע. מסיבה זאת מאריכה התורה בתיאור קריעת הים, בתיאור מעבר עם ישראל (הפסוק: "וּבְנֵי יִשְֹרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם" מופיע שלוש פעמים בפרשת קריעת ים סוף), ובתיאור טביעת המצרים במים. לעומת זאת, התיאור המתייחס לנס חציית הירדן ולמעבר ישראל בו מועט ביותר בהיקפו ביחס לתיאור החלקים הטקסיים שמסביב לנס: ירידת הכוהנים לירדן, לקיחת האבנים ועליית הכוהנים ליבשה. נראה כי הסיבה לכך היא שהירדן הוא נחל שבחלק מהשנה זרימתו חלשה מאוד. אנו יודעים על מקרים במקרא שבהם עברו אנשים מן הצד האחד של הירדן אל צדו השני דרך מעברות הירדן מבלי שנזקקו לנס.[15] חייבים אף לזכור שלא היה שום גורם שדחק בישראל לעבור את הירדן כפי שהיה בקריעת ים סוף, שהרי איש לא רדף אחריהם. מסיבה זאת חשוב למקרא לציין שמעבר הירדן היה בחודש ניסן, בראשית האביב, כשזרימת הירדן במלוא עצמתה "וְהַיַּרְדֵּן מָלֵא עַל כָּל גְּדוֹתָיו כֺּל יְמֵי קָצִיר" (ג', טו). ייתכן שמסיבה זאת גם עמדו מי הירדן "הַרְחֵק מְאֺד באדם [מֵאָדָם קרי] הָעִיר אֲשֶׁר מִצַּד צָרְתָן..." (ג', טז). לדעת חלק מהמפרשים מקום עצירת המים היה רחוק מאוד מהמקום שבו חצו ישראל את הירדן, בכדי להגביר את רושם הנס.[16] אף על פי כן הבליט המקרא דווקא את ירידת הכוהנים למים ואת נגיעת כף רגלם, והדגיש את לקיחת האבנים מתוך הירדן, וחזר והעיד על עליית הכוהנים מהירדן. ללמדך שלא קריעת הירדן היא החשובה אלא העובדה שהכוהנים נושאי הארון נוגעים במי הירדן ועוצרים את זרימתם. עמידת הכוהנים בתוך הירדן ולקיחת אבנים מתוכו כדי להעמידן לדורות, חשובות לאין ערוך אפילו מהעובדה הפשוטה שעם ישראל עובר בתוך החרבה. תיאור הנס בפרקים אלו יוצר את הרושם שהירדן נחצה לשניים כדי להותיר רושם מיידי על עמי כנען, וכדי להותיר רושם לדורות על מעשי ה' בכניסה לארץ, ולא רק כדי שישראל יעברו בתוכו.

תפיסה זאת תואמת לדעתי את הבנת הנס במקרא. כך, למשל, מכות מצרים לא נועדו רק כדי להוציא את ישראל ממצרים, שהרי אם כן, לא היה מכביד ה' את לב פרעה. גם בקריעת ים סוף מכביד ה' את לב פרעה כדי ללמדו את גודל יד ה'. הנס יש בו התגלות אלוהית בעלת משמעות רוחנית, מיידית או רחוקת טווח. בזה עיקר חשיבותו, ולא בפתרונות שהוא מציע לבעיות קיומיות של עם ישראל.

ד. המבנה המשולש במלחמת יריחו ובמלחמת העי

כאמור לעיל, מעבר הירדן הוא הראשון מבין שלושה אירועים שיש לראותם כיחידה ספרותית אחת. עמדתי על כך מתוך השוואתם לשלושה אירועים דומים שאירעו בימי  משה, על יסוד הכתוב הקובע ששלושתם היו גורם משפיע על מלכי כנען בפרקים ט'-י"א, וכן מכך שכולם מפורטים קודם למעמד הברכה והקללה. כדי להשלים את התמונה, יש לבחון את המסגרת הספרותית בשני האירועים הנוספים במערכת משולשת זו - מלחמת יריחו ומלחמת העי, ולהשוותם למה שהצענו בפרשיית חציית הירדן.

מלחמת יריחו. גם במלחמת יריחו ציווי ה' ליהושע מפורט למדי. בציווי מפורט כל המהלך שבו ישראל מקיפים את העיר בששת הימים וביום השביעי עד לנפילת החומה. ציווי יהושע לעם במלחמה זו אינו מופיע בצורה סדורה, אלא מובא למקוטעין ובצמוד לאירועים. מעניין לציין שיהושע אינו מציין בדבריו את מה שצפוי לקרות ביום השביעי, נפילת החומה, אלא רק: "וַיֺּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם הָרִיעוּ כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָעִיר" (ו', טז). ייתכן שהייתה כוונה חינוכית מאחורי דבריו. מכל מקום, המבנה המשולש נשמר גם במלחמה זו.

מלחמת העי. בפרק ז', המתאר את מלחמת העי הראשונה, אין אנו מוצאים את המבנה הספרותי המשולש שאפיין את שני האירועים הקודמים של היחידה. לאמתו של דבר, אילו היינו מוצאים אותו היה הדבר מפתיע. פרק ז' מתאר את מלחמת העי לאחר חטא עכן. למלחמה זו יצאו ישראל מבלי ששאלו בעצת ה', והפסידו בה כעונש על חטאו של עכן. אולם בפרק ח', לאחר תיקון החטא, מצווה ה': "וַיֺּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת קַח עִמְּךָ אֵת כָּל עַם הַמִּלְחָמָה וְקוּם עֲלֵה הָעָי רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת מֶלֶךְ הָעַי וְאֶת עַמּוֹ וְאֶת עִירוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִֹיתָ לָעַי וּלְמַלְכָּהּ כַּאֲשֶׁר עָשִֹיתָ לִירִיחוֹ וּלְמַלְכָּהּ רַק שְׁלָלָהּ וּבְהֶמְתָּהּ תָּבֺזּוּ לָכֶם שִׂים לְךָ אֺרֵב לָעִיר מֵאַחֲרֶיהָ" (ח', א-ב). הקב"ה פותח בדברי עידוד וחיזוק ובהדרכה כללית ופרטית. כדוגמת שני האירועים הקודמים, גם כאן מורה ה' ליהושע את הדרך לנהל את המלחמה. יהושע מעביר צו זה לעם: "וַיְצַו אֺתָם לֵאמֺר רְאוּ אַתֶּם אֺרְבִים לָעִיר מֵאַחֲרֵי הָעִיר..." (שם, ד). לאחר מכן מגיע הביצוע על פי המתכונת הזאת. במבט ראשון נראה כי במלחמה זו, בניגוד לאירועים הקודמים, הציווי של ה' מנותק מהמהלך הנסי ויש בו הדרכה צבאית טקטית.[17] אולם אם נעיין היטב נגלה שהקב"ה היה מעורב בשלבי תכנון מלחמה זו אף בהמשך: "וַיֺּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ נְטֵה בַּכִּידוֹן אֲשֶׁר בְּיָדְךָ אֶל הָעַי כִּי בְיָדְךָ אֶתְּנֶנָּה וַיֵּט יְהוֹשֻׁעַ בַּכִּידוֹן אֲשֶׁר בְּיָדוֹ אֶל הָעִיר" (ח', יח). אמנם הרמת הכידון הייתה לצורך צבאי טקטי, שהרי כך כתוב במפורש בהמשך: "וְהָאוֹרֵב קָם מְהֵרָה מִמְּקוֹמוֹ וַיָּרוּצוּ כִּנְטוֹת יָדוֹ" (שם, יט). אולם מדוע צריך היה ה' לצוות את יהושע על כך? האם מנהיג בעל ניסיון צבאי עשיר כיהושע צריך היה הדרכה כה מפורטת כיצד לנהל מארב? נוסף לכך, מה הקשר בין הציווי על הרמת היד ובין ההבטחה "כִּי בְיָדְךָ אֶתְּנֶנָּה"? נדמה שהתשובה מצויה בהמשך: "וִיהוֹשֻׁעַ לֹא הֵשִׁיב יָדוֹ אֲשֶׁר נָטָה בַּכִּידוֹן עַד אֲשֶׁר הֶחֱרִים אֵת כָּל יֺשְׁבֵי הָעָי" (ח', כו). אם הטיית הכידון נועדה לצרכים טקטיים, כדי לסמן לאורבים, מה טעם צריך יהושע להחזיק את ידיו זמן רב? נדמה שמוכרחים לראות את מעשה יהושע כמעשה סמלי על פי ציווי ה', לאות כי ה' עם ישראל, מעין ידיו של משה במלחמת עמלק. מכאן שמלחמה זו, על אף היותה מלחמה טבעית, הייתה בה מעורבות נסית גדולה. אפשר כי בדומה למעבר הירדן, הצורה הספרותית הייחודית מעידה על כך.

מכאן ואילך אי אפשר למצוא את המתכונת הספרותית הנ"ל. היזמה למלחמת הדרום והצפון הייתה בידי האויב, וגם מהלכים נסיים שהיו בהם, שבוודאי היו בעצמה רבה, היו על פי יזמת יהושע: "וַיֺּאמֶר לְעֵינֵי יִשְֹרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן" (י', יב), וכן: "וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשְׁמֺעַ ה' בְּקוֹל אִישׁ" (י', יד). כמה מן הנסים אירעו בלא כל הודעה מראש, כגון הורדת האבנים משמים במעלה בית חורון. מכל מקום אנו מקבלים את הרושם שאין מדובר בתכנית אלוהית מפורטת שאליה יש להתכונן מראש.

ה. פרשיות המשכן והמבוא לכיבוש הארץ בספר יהושע

חזרה משולשת מעין זו אינה מצויה לעניות דעתי במקרא, אלא במקום אחד, ובאופן רחב ביותר: בפרשיות המשכן בספר שמות. שם אנו מוצאים תיאורים מפורטים ביותר של החומרים ושל המידות של כלי המשכן. כשאנו בוחנים היטב את סיבת הפירוט הרב, אנו מגלים שהתורה חוזרת על פרטי הבניין במתכונת דומה לזו שמצאנו במאמרנו זה: א. צו ה' למשה לבנות את המשכן וכליו (שמות כ"ה-ל"א);
ב. צו משה לכל עדת ישראל (ל"ה, א - ל"ו, ז); ג. ביצוע - בניית המשכן וכליו (ל"ו, ח - ל"ט).

כשמסתיים התיאור המפורט של הביצוע, מסכמת התורה בפסוק שבוודאי היה מספיק להבהרת הנכונות לבצע את מצוות ה' ומשה: "כְּכֺל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֺשֶׁה כֵּן עָשֹוּ בְּנֵי יִשְֹרָאֵל אֵת כָּל הָעֲבֺדָה. וַיַּרְא מֺשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשֹוּ אֺתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשֹוּ וַיְבָרֶךְ אֺתָם מֺשֶׁה" (ל"ט, מב-מג).

מפרשיות אחרות בתורה, המתוארות אף הן בפירוט יחסי, אנחנו יכולים ללמוד שהתורה מסתפקת באמירות מסכמות מעין אלו. כך למשל ביחס למצוות קרבן פסח. ציווי ה' להכנת קרבן הפסח מופיע בפירוט רב בשמות י"ב, א-כ (כולל פסח דורות), לאחריו מגיע צו משה לישראל בפירוט מצומצם יותר. והביצוע מסוכם בפסוק אחד ממצה: "וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְֹרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֺשֶׁה וְאַהֲרֺן כֵּן עָשׂוּ" (שמות י"ב, כח).

אם כן, את אשר מצאנו במצוות הקמת המשכן בספר שמות, מצאנו במבוא לכיבוש הארץ בספר יהושע: תיאור נרחב וחזרות מתוכננות. איננו מתכוונים לדרוש את הקשר בין שני עניינים אלו, אלא לציין את העובדה שרצה הקב"ה להדגישם ולא לקמץ בתיאור יישומם, ובכך להעניק להם מקום של כבוד בתוך תיאורי התגלות ה' לישראל ולָעולם. פרשת חציית הירדן, הפותחת את סיפור ההכנות לכיבוש הארץ, מהווה שלב מרכזי וחשוב במהלך זה, בהיותה מחולקת בעצמה לשלושה חלקים. נדמה שחשיבותה ברושם שהותירה על עם ישראל באמונתו בה' באופן מיידי, בפחד שהביאה על עמי כנען, ובידיעת הנס לדורות. חשיבות זו באה לידי ביטוי בפסוקים הבאים, הקרובים לנוסח 'ארבעה בנים' המופיע ביחס ליציאת מצרים: "וַיֺּאמֶר אֶל בְּנֵי יִשְֹרָאֵל לֵאמֺר אֲשֶׁר יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר אֶת אֲבוֹתָם לֵאמֺר מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה. וְהוֹדַעְתֶּם אֶת בְּנֵיכֶם לֵאמֺר בַּיַּבָּשָׁה עָבַר יִשְֹרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶת מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵיכֶם עַד עָבְרְכֶם כַּאֲשֶׁר עָשָֹה ה' אֱלֹהֵיכֶם לְיַם סוּף אֲשֶׁר הוֹבִישׁ מִפָּנֵינוּ עַד עָבְרֵנוּ. לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת יַד ה' כִּי חֲזָקָה הִיא לְמַעַן יְרָאתֶם אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים" (ד', כא-כד). פרשת חציית הירדן היא הניסיון הציבורי הראשון של יהושע בהנהגת העם. הקב"ה מחזקו בתמיכה רוחנית רחבה, הבאה לידי ביטוי מלא כלפי כל חלקי האומה: הכוהנים נושאי הארון ושנים עשר אנשים המייצגים את השבטים. שנים עשר אנשים אלו מניחים אבנים שינציחו לדורות את ישועת ה' ואת המעשה הראשון שעשה יהושע בארץ ישראל.

תרשים מסכם של המסגרת הספרותית של יחידת המבוא (יהושע א'-ח')

* הקדמה לספר, הכנה למעבר הירדן (פרק א').

* שליחת מרגלים ליריחו (פרק ב').

א. חציית הירדן (פרקים ג'-ד')

* פסח ומילה (פרק ה').

ב. מלחמת יריחו (פרק ו')

* כישלון במלחמת העי (פרק ז').

ג. מלחמת העי (השנייה) (פרק ח')