טיפחא או מאיילא – עיון בשני פסוקים

מתוך מגדים - ביטאון לענייני מקרא - גיליון מז (תשרי תשס"ח)  - הוצאת תבונות

אפרים בצלאל הלבני (79')

עיון בטעמים ובהטעמות במאמרו של א"ב הלבני. המחבר דן בשני פסוקים שבהם מתעורר ספק אם טיפחא לפנינו או מאיילא לאתנח: במדבר כ"ג, כג, ודה"ב כ', ח. הכותב מנסה להכריע בדבר נוסח המסורה המקורי, ובדבר שאלת עירוב המסורות שחל בתהליכי המסירה. 

*****

א

במערכת טעמי המקרא של כ"א ספרים יש סמלים המשמשים לשני טעמים שונים, אחד מפסיק ואחד משרת. למשל הסמל של רבע עיגול מעל המילה העולה לשמאל, ב֙,  משמש גם לפשטא וגם לקדמא. לרוב ניתן להבחין בין שני השימושים של הסמל על ידי סימנים אחרים, כמו מיקום הסמל במילה או הטעמים של המילה לפניה או לאחריה.

אחד הסמלים המשמשים לשני טעמים שונים הוא קו מלוכסן שמאלה מתחת למילה (בדפוסים: ב֖).[1] הוא משמש לטעם המפסיק טיפחא ולטעם המשרת מאיילא. שניהם באים לפני טעם שדרגתו קיסר, אתנחתא או סילוק (= סוף פסוק), ומהווים הקדמה מוסיקלית לקיסר. שניהם באים אחרי זקף או בראש הצלע, כלומר אין לפניהם טעם מפסיק מתחילת הפסוק או לאחר האתנחתא. לרוב ניתן להבחין ביניהם בקלות על ידי סימנים אחרים.[2] הסימן העיקרי הוא שלאחר המאיילא נמצא באותה מילה טעם מפסיק בדרגת קיסר, אתנחתא או סילוק; ואם המילה שיש בה מאיילא מוקפת לזו שלאחריה, הטעם המפסיק נמצא במילה שלאחריה.

למשל, בפסוקים "וַיֵּ֖צֵא-נֹ֑חַ" (בראשית ח', יח) ו"וּבְנֵי-דָ֖ן חֻשִֽׁים" (בראשית מ"ו, כג) באים הביטויים האלה בראש הפסוק. בפסוק הראשון המילה "וַיֵּצֵא" מוקפת למילה שלאחריה, "נֹחַ"; זה מלמד שיש כאן מאיילא. לעומת זאת בפסוק השני הביטוי המוקף "וּבְנֵי-דָן" אינו מוקף למילה שלאחריו, "חֻשִׁים"; זה מלמד שיש כאן טיפחא. וכן בפסוקים "בְּשָׁבֻעֹ֖תֵיכֶ֑ם" (במדבר כ"ח, כו) ו"וְהִנֵּה-ט֖וֹב מְאֹ֑ד" (בראשית א', לא) באים הביטויים האלה לאחר זקף קטן. בפסוק הראשון הטעם נמצא באותה מילה שבה נמצא טעם הקיסר אתנחתא, וזה מלמד שיש כאן מאיילא. לעומת זאת בפסוק השני הביטוי המוקף "וְהִנֵּה-טוֹב" אינו מוקף למילה שלאחריו, "מְאֹד", וזה מלמד שיש כאן טיפחא.

אמנם דומה שיש הבדל בין המקרים שבהם המאיילא נמצא ממש באותה מילה שבה נמצא הקיסר לבין המקרים שבהם המאיילא נמצא במילה שמוקפת משמאלה למילה שיש בה טעם קיסר. כאשר המאיילא נמצא ממש באותה מילה שבה נמצא הקיסר, המאיילא מתפקד כטעם משני במקום שיש לצפות לכך. למשל, במילה "לְדֹרֹ֖תֵיכֶֽם" (במדבר ט"ו, כא) יש מאיילא תחת הרי"ש. גם במקומות אחרים שבהם מופיעה המילה "לְדֹרֹתֵיכֶם" יש טעם משני תחת הרי"ש; למשל, בשמות י"ב, יד יש מונח תחת הרי"ש וזקף-קטן על הכ"ף (לְדֹרֹ֣תֵיכ֔ם), ובוויקרא כ"ב, ג יש קדמא על הרי"ש ואזלא על הכ"ף (לְדֹ֙רֹתֵיכ֔ם). כאשר המאיילא נמצא ממש באותה מילה שבה נמצא הקיסר, יש אפוא מצב נדיר – אך לא חריג.[3]

לעומת זאת בפסוקים שבהם המאיילא נמצא במילה המוקפת משמאלה למילה שיש בה טעם קיסר נדמה שנוצר מצב חריג. במקומות האלה ניתן לצפות שהמילים לא יהיו מוקפות ובמילה הראשונה יהיה טעם מפסיק. למשל בפסוק "וַתֹּאמַ֖רְנָה-לָּ֑הּ" (רות א', י) המילה מוקפת לשמאלה ומוטעמת במאיילא.[4] בניגוד לכך בפסוק "וַתֹּאמַ֖רְנָה ל֑וֹ" (בראשית ל"א, יד) המילה "וַתֹּאמַרְנָה" איננה מוקפת לשמאלה והיא מוטעמת בטיפחא. וכן בפסוק "וַיֵּשְׁב֖וּ-בָ֑הּ" (דה"ב כ', ח) המילה "וַיֵּשְׁבוּ" מוטעמת במאיילא ומחוברת למילה "בָהּ" שלאחריה. בניגוד לכך בפסוקים "וַיֵּ֖שֶׁב בָּֽהּ" (במדבר ל"ב, מ) ו"וַיֵּשְׁב֖וּ שָֽׁם" (שמ"ב ט"ו, כט) המילים "וַיֵּשֵׁב" ו"וַיֵּשְׁבוּ" אינן מוקפות לשמאלן והן מוטעמות בטיפחא. בפסוקים שבהם המאיילא נמצא במילה שמוקפת למילה שלאחריה קיימת אפשרות לבטל את ההקפה ולהטעים את המילה בטיפחא. אך במקרים שבהם המאיילא נמצא ממש באותה מילה שבה נמצא הקיסר אין אפשרות כזאת; אי אפשר להטעים מילה אחת בשני טעמים מפסיקים.

ב

בשני פסוקים נמצא הסמל של הטיפחא-מאיילא ולא ניתן להבחין בקלות על ידי הסימנים האחרים איזה טעם הסמל מסמל. הפסוק הראשון הוא "וַיֵּשְׁב֖וּ-בָ֑הּ" (דה"ב כ', ח).[5] המסורה מונה את הפסוק הזה בין הפסוקים שיש בהם מאיילא.[6] אך בשאר כל המילים שיש בהן מאיילא, המאיילא מרוחקת שתי הברות מהטעם המפסיק; לעתים ההטעמה של המילה עם המאיילא נסוגה, כדי ליצור את המרחק הדרוש בין המאיילא ובין הטעם המפסיק.[7] ואילו כאן אין הפרדה בין ההברה של המאיילא לבין ההברה של הטעם המפסיק.

כבר נתן בעל מנחת-שי את דעתו לדבר הזה. והוא מכריע משום כך שהנכון הוא שההטעמה של "וַיֵּשְׁבוּ" תהיה ביו"ד, כלומר מלעיל, בהתאם לכלל (וַיֵּ֖שְׁבוּ-בָ֑הּ). והוא אומר שכך הוא "במקצת מדוייקים".[8] אך בכתבי היד שלפנינו אין הדבר כן; בכתב יד לנינגרד B 19a[9] ובכתב יד ששון 1053[10] המילה מוטעמת מלרע ויש מקף (וַיֵּשְׁב֖וּ-בָ֑הּ). בכתר[11] אין מקף בין "וַיֵּשְׁבוּ" לבין "בָהּ" (וַיֵּשְׁב֖וּ בָ֑הּ).[12] זה פותח פתח לאפשרות שאין כאן מאיילא אלא טיפחא, אף על פי שכאמור המסורה מונה פסוק זה בין אלה שיש להם מאיילא. אך גם בכתר, כמו בכתב יד לנינגרד ובכתב יד ששון, הבי"ת של "בָהּ" רפויה. לעומת זאת במקראות גדולות, ויניציאה רפ"ד-רפ"ו, ההטעמה של "וַיֵּשְׁבוּ" היא מלרע, אין מקף בין "וַיֵּשְׁבוּ" לבין "בָּהּ" והבי"ת של "בָּהּ" דגושה (וַיֵּשְׁב֖וּ בָּ֑הּ). ובכתב יד הספרייה הבריטית 15250 Add., ההטעמה של "וַיֵּשְׁבוּ" היא מלעיל, אין מקף בין "וַיֵּשְׁבוּ" לבין "בָּהּ" והבי"ת רפויה (וַיֵּ֖שְׁבוּ בָ֑הּ).[13]

השיטה של מקראות גדולות היא חד-משמעית: יש כאן טיפחא. אלא שדבר זה הוא, כאמור, בניגוד להערת המסורה. גם השיטה של "מקצת הספרים" שעליהם הסתמך בעל מנחת-שי היא חד-משמעית: יש כאן מאיילא. אך השיטה של כתב יד לנינגרד ושיטתו של הכתר טעונות הסבר, שהרי יש בהן מקצת סימני טיפחא ומקצת סימני מאיילא.

הפסוק השני הוא "מַה-פָּ֖עַל אֵֽל" (במדבר כ"ג, כג).[14] המצב פה הפוך מזה של הפסוק הקודם שראינו. המסורה אינה מונה את הפסוק הזה בין הפסוקים שיש בהם מאיילא. וכן אין מקף בין שתי המילים. אך יש נסיגת טעם במילה "פָּעַל". והרי במילה שמוטעמת בטעם מפסיק אין ההטעמה נסוגה.[15] אמנם לפי מסורת בן-נפתלי[16] המילה "פָּעַל" מוטעמת מלרע. וכן הוא הנוסח במקראות גדולות דפוס ויניציאה, רפ"ד-רפ"ו. הנוסח הזה הוא חד-משמעי: יש כאן טיפחא. אך הנוסח שלפיו המילה "פָּעַל" מוטעמת מלעיל נמצא במסורת בן-אשר בספר החילופים, בכתב יד לנינגרד, בכתב יד ששון 1053 ובכתב יד ששון 507.[17] והדבר טעון הסבר.

מסתבר שבפסוקים האלה הנוסח שלפנינו משקף מסורות חלוקות:[18] יש מסורות שלפיהן הטעם הוא מאיילא ויש מסורות שלפיהן הטעם הוא טיפחא. ולכן בפסוקים האלה יש תרכובת, מקצת סימני טיפחא ומקצת סימני מאיילא.

המסורה צירפה את המסורות בצורות שונות בשני הפסוקים. בפסוק הראשון, "וַיֵּשְׁב֖וּ-בָ֑הּ", הטעם הוא בעצם מאיילא; המילה "וַיֵּשְׁבוּ" מוקפת למילה "בָהּ" והבי"ת של "בָהּ" רפויה. אך נשאר זכר למסורת שיש כאן טיפחא בכך שאין כאן נסיגת טעם. לפי הגרסה שבכתר יש כאן בעצם טיפחא, בניגוד למסורה,[19] אך נשאר זכר למסורת שיש כאן מאיילא בכך שהבי"ת של "בָהּ" רפויה. ובנוסח כתב יד הספרייה הבריטית נשאר זכר למאיילא גם בכך שיש נסיגת טעם במילה "וַיֵּשְׁבוּ". בפסוק השני, "מַה-פָּ֖עַל אֵֽל", הטעם הוא בעצם טיפחא; המילים "מַה-פָּעַל" אינן מוקפות למילה "אֵל". אך נשאר זכר למסורת שיש כאן מאיילא בכך שיש כאן נסיגת טעם.

בנוסח של כתב יד הספרייה הבריטית צירפה המסורה בצורה דומה את המסורות החלוקות בשני הפסוקים. בשניהם יש נסיגת טעם ואין מקף. וגם הנוסח של הפסוק מדברי הימים בכתר קרוב מאוד לזה: אין מקף והבי"ת של "בָהּ" רפויה.[20] אך בנוסח של כתב יד לנינגרד הצירוף בשני הפסוקים הפוך: בפסוק הראשון יש מקף, אך יש רמז לטיפחא. בפסוק השני אין מקף, אך יש רמז למאיילא. ואין בידי הסבר להבדל בין שני הפסוקים.

כאמור, בפסוק הראשון, "וישבו בה", יש נוסחאות שהן חד-משמעיות; במקראות גדולות יש טיפחא עם כל הסימנים המשניים שלו ובספרים המוזכרים במנחת-שי יש מאיילא עם כל הסימנים שלו. מתקבל על הדעת שיש כאן האחדה שנעשתה על פי הסברה. אך אם אמנם הנוסחים האלה משקפים מסורת נאמנה, יש בהם סיוע לדברינו שהנוסח שלפנינו הוא תרכובת של שתי המסורות האלה, ושתיהן מיוצגות בו באופן חלקי. וכן לגבי הפסוק השני, "מַה-פָּעַל אֵל": בנוסח של בן-נפתלי המילה "פָּעַל" מוטעמת בהברתה השנייה; אין כאן נסיגת טעם. נוסח זה הוא חד-משמעי; יש כאן טיפחא. ונוסח זה מיוצג באופן חלקי בנוסח שלפנינו. לא מצאתי נוסח מפורש של מאיילא, כלומר שהמילים "מַה-פָּעַל" מוקפות לשמאלן למילה "אֵל". אך סביר להניח שקיים נוסח כזה שמיוצג באופן חלקי בנוסח שלפנינו. בשני הפסוקים שנידונו כאן הסמל של הטיפחא-מאיילא רומז לשני הטעמים כאחת.[21]