מלחמת מדיין

 

מתוך מגדים - ביטאון לענייני מקרא - גיליון מה (טבת תשס"ז)  - הוצאת תבונות

ד' סבתו מעיין בפרשת מלחמת מדיין. לטעמו, למלחמה שני טעמים: האחד, נקמת בני ישראל, והשני נקמת ה'. חוסר הבנה של טעמה השני של המלחמה על ידי ראשי הצבא, הביא לטעותם במלחמה; והחוקים והצווים שניתנו, נועדו לתקן פגם זה. 

*****

פתיחה

פרשת מלחמת מדיין (במדבר ל"א) פותחת בסיפור המלחמה במדיין ותוצאותיה, ומסיימת בסיפור קרבן ראשי החיל. בין שני סיפורים אלה ניצבת סדרת חוקים הקשורים לתוצאות המלחמה.[1] בכך מצטרפת פרשה זו לסדרת פרשות דומות בתורה המשלבות סיפור וחוק, כאשר הסיפור מהווה בסיס לחוק.[2] שאלה יסודית בלימוד הפרשה היא שאלת היחס בין הסיפור לבין החוק. אפשרות אחת היא שהחוק הוא העיקר והסיפור טפל לו, וכל עצמו של הסיפור לא בא אלא לשמש מצע לנתינת החוק.[3] כנגד זה ישנה אפשרות הפוכה, שעיקר מטרת הפרשה מצוי דווקא בסיפור (המשלים את סיפור חטא בעל פעור בפרק כ"ה), ואילו החוקים באו דרך אגב. במאמר זה אבקש להציע אפשרות שלישית, ולפיה הסיפור והחוק משלימים זה את זה. מצד אחד, החוק מהווה חלק בלתי נפרד מהסיפור, ואין להבין את משמעותו אלא כחלק מהמגמה של המכלול הסיפורי; ומצד שני, משמעותו הכוללת של הסיפור אינה מתבארת אלא מתוך הבנת החוקים המשובצים בו.

א. אופייה הכפול של מלחמת מדיין

משונה היא מלחמת מדיין ממלחמות אחרות במקרא. לְרוב המלחמות המתוארות במקרא ישנה תכלית מעשית, כגון כיבוש והתגוננות. ממילא משמשת המלחמה כאמצעי להשגת מטרה שמחוץ לה, ואיננה מהווה תכלית כשלעצמה. אולם במלחמת מדיין לא כך הוא, שהרי מעולם לא תקפו המדיינים את ישראל ואף ישראל לא לקחו את ארצם לאחר המלחמה. מלחמה זו מלחמת נקם היא ותכליתה מצויה בה עצמה.[4] אופי ייחודי זה של מלחמת מדיין הוא המפתח להבנת משמעותה של פרשתנו.

פעמיים מצווה ה' את משה להילחם במדיין. מיד לאחר חטא בעל פעור נאמר: "צרור את המדינים והכיתם אותם כי צררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור" (במדבר כ"ה, יז). ציווי דומה מופיע בתחילת פרשתנו: "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך" (ל"א, ב).[5] משני ציוויים אלה עולה שהמלחמה במדיין הִנה נקמה בעלת אופי לאומי, כתגובה על הפגיעה החמורה שפגעו המדיינים בעם ישראל, פגיעה שגרמה למותם של עשרים וארבעה אלף איש.

אולם כאשר משה פונה אל העם הוא מציג את הנקמה באופן שונה: "החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין" (ל"א, ג). אין המדובר בנקמה לאומית של עם ישראל בצורריו, אלא בנקמה אלוהית במדיין, כאשר בני ישראל הם שלוחיו של מקום. אופי כפול זה של הנקמה נובע ישירות מאופיו של מעשה המדיינים עצמו. בבעל פעור גרמו המדיינים לחילול שם ה' ולחרון אפו בהזנותם את עמו מעליו, אך גם המיטו על ישראל את המגפה הגדולה. במעשה זה הפכו עצמם לאויבי ה' וישראל כאחד.

משמעותו הכפולה של מעשה המדיינים נרמזה כבר קודם לכן, בברית ה' שניתנה לפינחס לאחר הריגת זמרי (כ"ה, יג):

וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם

תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו       וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

מעשה קנאותו של פינחס בבעל פעור הכיל גם הוא מניע כפול. אש הקנאה לכבוד קונו בערה בו, והביאתו לדקור את נשיא השמעוני ואת בת נשיא מדיין שחיללו את שם ה' לעיני כל העדה. בכך הפך פינחס לנציג ה' ולשליחו, המקנא את קנאתו – "בקנאו את קנאתי בתוכם" (כ"ה, יא). אולם באותו מעשה עצמו כיפר פינחס על בני ישראל ועצר את המגפה בעם, שהרי לאחר שקינא לה' לא היה צורך בקנאת ה' על ידי המגפה: "ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי" (שם). בדין זכה פינחס בברית כהונת העולם, הכוללת בתוכה שני רכיבים אלה, כפרה על העם וייצוג ה' בקהל ישראל.[6]

מדוע התפצלו שני היבטיה של המלחמה, האחד בדברי ה' והשני בדברי משה? נראה שזו סיבת הדבר: כאשר ה' פונה למשה, מדגיש הוא את הפן הלאומי המחייב את משה לנקום כמנהיגו של העם, משום שאחריותו כמנהיג לסיים את פרשת חטא בעל פעור שאירעה בתקופתו, ולא להותיר זאת לבאים אחריו. לכן נאמר לו שזו תהיה פעולתו האחרונה בטרם ייאסף אל עמיו. לעומת זאת, כאשר משה פונה לעם מדגיש הוא את הפן הדתי שבמלחמה ואת היותה נקמת ה'. משה רצה להחדיר בלוחמים את משמעותה העמוקה של המלחמה ולרומם את מניעיהם. על הלוחמים לפעול מתוך תחושת שליחות קדושה כנציגי ה', ואל להם לערב אינטרסים אישיים ויצר נקמנות פרטי.[7]

ייחודה של המלחמה מתבטא גם באופן שבו התבצעה. בניגוד למלחמות קודמות שהשתתפו בהן כל ישראל, כאן ישנו ציווי מיוחד: "אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא" (ל"א, ד). זהו צבא קטן המורכב באופן שווה מנציגי שנים עשר השבטים. מה פשר הגבלת מספר הלוחמים? יש שפירשו, שמכיוון שחלק גדול מעם ישראל חטא, אי-אפשר היה להוציא את כולו למלחמה ולכן נבחרו רק ה'אנשים', הם יראי ה' שלא חטאו בבעל פעור.[8] אולם דומה שיש טעם נוסף: במלחמת כיבוש או הגנה רגילה, יש צורך בעצמה מְרבית של הכוח הצבאי מכלל השבטים, אחד המרבה ואחד הממעיט. אולם הדגש במלחמת מדיין הוא דווקא על ייצוג שווה וסמלי לכל השבטים, ללא קשר לכוחם ולגודלם היחסי בעם. בכך מובעת התפיסה שמלחמה זו היא מלחמת מצווה כלל ישראלית לשם ה', ואין בה יתרון לשבט אחד על חברו.

ראוי לשים לב לפרט נוסף ביחס לאופן ביצועה של המלחמה: "וישלח אתם משה אלף למטה לצבא אֹתם ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא וכלי הקדש וחצצרות התרועה בידו" (ל"א, ו). על אף שבראש הכוח עמדו שרי צבא, כפי שעולה מהמשך הפרשה (פס' יא, כד, ועוד), אין הכתוב מזכיר כאן אלא את פינחס הכוהן. הרושם המתקבל הוא שפינחס הוביל את הצבא למלחמה. מה משמעות הדבר?

נראה שפינחס שימש במלחמה ככוהן משוח, ומשום כך לקח עִמו את כלי הקודש והחצוצרות. מכיוון שהחידוש במלחמת מדיין הוא בהיבט האלוהי של 'נקמת ה' במדיין', מדגיש הכתוב שהכוהן המשוח, נציג ה' במחנה ישראל, הוא העומד בראש הצבא. ללמדך, שמלחמה זו איננה מסורה ביד שרי הצבא וראשי החיל, כי אם ביד ה'. לבחירתו של פינחס לכוהן משוח מלחמה נודעת משמעות מיוחדת, משום שהוא הראשון שנשא את נס הקנאות לה' והמלחמה בבעל פעור.[9]

ב. טעותם של ראשי הצבא

תיאור המלחמה נחלק לשניים. החלק הראשון עוסק בהרג:

וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר. וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב      (ל"א, ז-ח).

בחלק זה הכתוב מדגיש שהצבא פועל על פי צו ה'. הוא הורג כל זכר וכן את מלכי מדיין ואת בלעם בן בעור, האחראים הישירים לחטא.

החלק השני עוסק בשבי ובביזה:

וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם וְאֶת כָּל מִקְנֵהֶם וְאֶת כָּל חֵילָם בָּזָזוּ. וְאֵת כָּל עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם וְאֵת כָּל טִירֹתָם שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ           (שם, ט-י).

מעיון בדיני המלחמה בספר דברים עולה שהצבא פעל לכאורה כשורה, שכן הוא נהג בהתאם לציווי כלפי עיר שלא השלימה עם ישראל:

וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב. רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן ה’ אֱלֹהֶיךָ לָךְ                  (דברים כ', יג-יד).

אלא שבחלק השני לא נאמר שעשו 'כאשר צוה ה''. היעדר פרט זה בולט על רקע ההדגשה בחלק הראשון, והוא מהווה רמז מטרים להמשך ההתרחשות.

בתום המלחמה, כאשר שב הצבא אל המחנה, יוצאים לקראתו משה, אלעזר והנשיאים, כדי להקביל את פני הלוחמים. אולם קבלת פנים חגיגית זו הופכת בן רגע לקצף גדול (פס' יד). כאשר משה רואה שבתוך השלל נמצאות גם נשות מדיין, הוא פונה אל ראשי הצבא בנאום קצר וחריף:

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה. הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'[10]     (ל"א, טו-טז).

לאחר מכן מצווה אותם משה לתקן את טעותם:

וְעַתָּה, הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ. וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם              (שם, יז-יח).

בדברי משה ישנם שני ציוויים שנועדו לתיקון המצב: הריגת כל זכר בטף והריגת כל אישה יודעת איש. דברים אלה מעוררים קושי, כיוון שמהם עולה שגם החייאת זכרי הטף הייתה מנוגדת לציווי, ואם כן מדוע קצף משה על החייאת הנשים בלבד ולא הזכיר את החייאת הטף?

קודם שנשיב על שאלה זו, נשוב לעיין בדברי משה כדי לברר על מה יצא קצפו. טענתו של משה היא שבהחייאת הנשים הוחמצה עיקר הנקמה, שהרי הן היוו את הגורם בפועל להחטאת העם. כפי שביררנו לעיל, תוצאת מעשה הנשים הייתה כפולה: הן גרמו לבני ישראל למעול בה', ובעקבות מעשה זה פרצה מגפה בישראל; אך משה ממקד את דבריו בפגיעה בה'. משה אמנם פתח ב"בני ישראל" אך סיים ב"עדת ה'". ללמדך, שאף המגפה שהִנה לכאורה פגיעה בישראל, נתפסת בעצם כפגיעה בה' בכך שגרמה לפגיעה בעדתו. דבר זה נלמד גם מהביטוי היחידאי "למסר מעל בה'". מסירה הוראתה נתינה ופירוש המשפט אפוא – לתת מעל בה'. והנה בתחילת הפרשה מצאנו שוב את אותה מילה: "וימָסרו מאלפי ישראל". מסתבר שדבר זה אינו מקרי, שכן אלה שני המופעים היחידים של השורש 'מסר' במקרא.[11] נראים הדברים שמשה רומז כאן על הקשר בין שתי המסירות. בני ישראל מסרו נציגים מתוכם במלחמת מדיין כדי לנקום את נקמת ה', כנגד מסירת המעל בה' בחטא בעל פעור. אם כן, תפקיד המסירה השנייה היה לתקן את המסירה הראשונה. אלא שנציגי ישראל שנמסרו על ידי העם נכשלו במשימתם העיקרית בכך שלא הרגו את בנות מדיין, האחראיות הישירות למסירת המעל בה'.

נמצאנו למדים, שהכישלון בעיני משה ממוקד בפן האלוהי של הנקמה, בהתאם לדבריו בתחילת הפרשה. קצפו יצא על ראשי הצבא, משום שהם אלה ששגו בהבנת מטרת המלחמה, ולא העבירו הוראות נכונות לחייליהם.

אמור מעתה, קצפו של משה היה מכוון כלפי החייאת הנשים, כיוון שבכך הוחמצה עיקר הנקמה, ומטרתה החשובה ביותר של המלחמה לא הושגה.[12] מעשה זה היווה את הביטוי החמור ביותר של טעות ראשי הצבא. אמנם, לטעות זו היו תוצאות נוספות, אלא שעל תוצאות אלה לא ננזפו באופן מפורש, מכיוון שהן היו רק תוצאות נלוות של הטעות היסודית. טעות נלווית אחת היא החייאת זכרי הטף. החייאה זו פגמה בהכרתתם המוחלטת של המדיינים, ולכן ציווה משה להורגם. הוא הותיר רק את נקבות הטף, משום שנשים ללא גברים אינן יכולות ליצור מחדש את העם, שהרי הן נטמעות במשפחות בעליהן.[13] ביטוי נוסף לטעות הִנו לקיחת השלל והמלקוח שהפכה את הנקמה להזדמנות לרווח אישי, ובכך פגמה בטוהר המניעים של נקמה לשם שמים.[14]

ג. תיקון חטא לקיחת השלל

בשלב הבא מתייחס משה לאנשי הצבא:

וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם. וְכָל בֶּגֶד וְכָל כְּלִי עוֹר וְכָל מַעֲשֵׂה עִזִּים וְכָל כְּלִי עֵץ תִּתְחַטָּאוּ     (ל"א, יט-כ).

על הלוחמים להיטהר מטומאת המת ולחטא את השבויים ואת הבגדים. רק לאחר שייטהרו יוכלו לבוא אל המחנה.

אלעזר הכוהן ממשיך ומפרט את דרך הטיהור של כלי המתכת שבשלל. ציווי זה מבוסס על דיני הטהרה והחיטוי מטומאת מת שנאמרו בפרק י"ט. בנוסף מתחדש כאן דין העברת הכלים באש או במים, שעל פי חז"ל מטרתו להכשיר את הכלים מ'גיעולי נכרים' הבלועים בהם (עבודה זרה עה ע"ב). ציווי זה נזכר במלחמת מדיין בלבד, למרות שאין היא המלחמה הראשונה בתורה שבה נלקח שלל. על מלחמת סיחון ועוג נאמר במפורש: "רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו" (דברים ב', לה). פרט זה מעלה על הדעת שמדובר כאן בדין ייחודי למלחמת מדיין, וכך כתב רמב"ן:

והטעם כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם מנחלת ישראל היא והותר להם כל שללם אפילו האיסורים, דכתיב 'בתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת' (דברים ו', יא), ואמרו רבותינו (חולין יז ע"א) קודלי דחזירי אשתרי להו, אבל מדין לא היה משלהם ולא לקחו את ארצם, רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם, לכך נהג האיסור בכליהם                                                                                    (פס' כג).

לפי רמב"ן גם טיהור השלל הִנו דין ייחודי למלחמת מדיין, הנובע מההבדל היסודי בינה לבין שאר המלחמות. ניתן להוסיף ולומר שבבסיסו של ההבדל ההלכתי עומד הבדל מוסרי. אצל סיחון ועוג השלל ניתן לישראל בציווי ה', ולכן הוא מותר להם לכתחילה ואינו צריך טיהור. לעומת זאת שלל מדיין לא ניתן להם כלל, ורק מכיוון שכבר לקחוהו, הותר בדיעבד לאחר הטיהור. טיהור השלל מלמד אפוא על החטא שבלקיחת השלל, והוא מהווה חלק ממגמת התיקון של משה.[15]

לאחר דברי משה ואלעזר, ה' מצווה על מניין המלקוח וחצייתו בין העם ובין אנשי הצבא (פס' כה-כז).[16] בנוסף, אנשי הצבא מצטווים לתת תרומה לאלעזר הכוהן אחד מחמש מאות, והעם מצטווה לתת ללוויים אחוז אחד מן החמישים (פס' כח-ל). נתינה זו היא כנראה מקבילה למעשר הניתן ללוויים.

משמעות החלוקה היא הכרה בכך שמלחמה זו כלל ישראלית היא, ואנשי הצבא שימשו בה כשלוחי העדה; משום כך עליהם לחלוק את המלקוח באופן שווה[17]. אולם השיעור של נתינת תרומה לכוהן אחד מחמש מאות וללוויים אחד מחמישים זוקק ביאור, שהרי בדרך כלל מופרש ללוויים מעשר, וגם אצל הכוהן מצאנו שהוא מקבל מעשר מן המעשר, היינו הפרשה על בסיס עשרוני.

נראה לומר, שמכול מחצית ניתנה הפרשה גם עבור המחצית השנייה. העדה הפרישה אחוז מן החמישים המהווה למעשה חלק אחד ממאה מכל המלקוח, ואילו הלוחמים הפרישו חלק אחד מחמש מאות, היינו אחד מאלף מכל המלקוח.[18]

אלא שהסבר זה מעצים את השאלה מדוע דווקא הלוחמים הם המפרישים את התרומה הניתנת לכוהן, ואילו העדה מפרישה את חלקם של הלוויים המקביל למעשר, והלא בכך מופרת מגמת השוויון בין שני החלקים, שהרי מן העם נלקח אחוז הגדול פי עשרה מתרומת הלוחמים.[19]

תשובה לשאלה זו טמונה בהבנת משמעות הפרשת התרומה והמעשר ויסוד ההבדל ביניהם. התרומה לסוגיה השונים הנָה נתינת ראשית הדבר לה', ומשמעותה ההכרה בבעלות ה' על היבול כולו, והידיעה שמשֶׁלו אנו אוכלים. כך אומר האדם מישראל בעת הבאת הביכורים: "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'" (דברים כ"ו, י). ה' נותן את התרומה לכוהנים, משום שהם שלוחיו ונציגיו בעם ישראל, ועל כן אוכלים הם משולחן גבוה:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל         (במדבר י"ח, כ).

אופיו של המעשר שונה לגמרי, והרי הוא כשכר ללוויים מאת בני ישראל חלף עבודתם באוהל מועד:

וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. וְלֹא יִקְרְבוּ עוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לָשֵׂאת חֵטְא לָמוּת. וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהֵם יִשְׂאוּ עֲוֹנָם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה. כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה                             (שם, כא-כד).

הלוויים שהחליפו את בכורות בני ישראל מהווים חלק בלתי נפרד מהעם, הם נציגיו העובדים ושומרים את משמרתו במשכן. מפאת תפקידם אין הם יכולים לנחול נחלה ולעבוד בה, ולכן ניתן להם המעשר. בניגוד לכוהנים, השכר ניתן להם כנציגי ישראל ולא כנציגי ה', ולכן דינו כחולין.[20]

הבדל יסודי זה בין התרומה למעשר בא ליד ביטוי בפרשתנו בכמה אופנים.

ראשית, ההפרשה לאלעזר הכוהן מכונה 'מכס לה'' או 'תרומת ה'', והיא קודש לה' כדינה של כל תרומה. להפרשה ללוויים לעומת זאת אין כינוי מיוחד:

וּמִמַּחֲצִת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תִּקַּח אֶחָד אָחֻז מִן הַחֲמִשִּׁים מִן הָאָדָם מִן הַבָּקָר מִן הַחֲמֹרִים וּמִן הַצֹּאן מִכָּל הַבְּהֵמָה וְנָתַתָּה אֹתָם לַלְוִיִּם שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן ה'                 (ל"א, ל).

זהו אחוז מסוים מן השלל הניתן ללוויים כשכר על עבודתם במשכן, ללא כל מעמד של קדושה.[21]

גם בביצוע ההפרשה ניכר ההבדל. בתחילה ישנו פירוט של סכומי המלקוח לסוגיו השונים: צאן, בקר, חמורים ואדם.[22] לאחר מכן מפורטים לפי אותו סדר סכומי המחצית של אנשי הצבא, וכנגד כל אחד מהם סכום המכס לה' מתוכו, ובסיכום נאמר "ויתן משה את מכס תרומת ה' לאלעזר הכהן כאשר צוה ה' את משה" (מא). לאחר מכן ישנו פירוט דומה של סכומי המלקוח של מחצית העדה, אולם כאן לא מוזכר כלל האחוז ללוויים בכל סוג, ורק בסיום נאמר בקיצור: "ויקח משה ממחצִת בני ישראל את האחֻז אחד מן החמשים מן האדם ומן הבהמה ויתן אתם ללוים שֹמרי משמרת משכן ה'" (מז). נראה, שבאמצעות הפירוט של כמות התרומה בכל סוג וסוג, מדגיש הכתוב שהמלקוח על סוגיו השונים שייך כולו לה'. לכן גם לא נאמרה לשון לקיחה בתרומה, שהרי תרומת ה' קבועה ועומדת היא בתוך המלקוח ומשה צריך רק לתת אותה לכוהנים, מה שאין כן בהפרשה ללוויים, שאותה צריך משה לקחת מתוך המלקוח כדי לתת אותה ללוויים.

הבדל בסיסי זה עומד ביסוד חלוקת השלל, ויש בו כדי להבהיר את סיבת חוסר השוויון שבו. אנשי הצבא מפרישים תרומה לה', משום שעליהם להכיר בכך שהמלקוח שלקחו איננו שלהם. במלחמת מדיין שמטרתה לתת את נקמת ה', כל המלקוח שייך לה'. לקיחתו יסודה בהכרה המוטעית שזו מלחמה ככל מלחמות הכיבוש. לכן, כדי להשאיר את המלקוח ברשותם עליהם להכיר בטעותם ולהבין שקיבלו אותו מה'. הפרשת התרומה מהווה אפוא ביטוי לשינוי התפיסה ביחס למלחמה ולשלל. העם, שלא היה קשור לטעות זו, מצטווה לתת מעין "מעשר" ללוויים כדרך שהוא נותן מיבולו החקלאי, כשכר חלף עבודתם במשכן.

ד. התיקון הנוסף של ראשי הצבא

לאחר חציית המלקוח וההפרשה לכוהנים וללוויים, ניגשים שרי הצבא אל משה:

וַיִּקְרְבוּ אֶל מֹשֶׁה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר לְאַלְפֵי הַצָּבָא שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ          
                                                                                      (ל"א, מח-מט).

שנים עשר אלף חלוצי צבא יצאו למלחמת מדיין. יש להניח שמלחמה זו קשה הייתה ועקובה מדם,[23] אולם כאשר מנו ראשי הצבא את אנשיהם נתגלה למרבה הפלא שלא נפל מהם איש. זהו נס גדול ויוצא דופן, ולא מצאנו דוגמתו במפורש במלחמה אחרת. בעקבות הנס החליטו ראשי הצבא לתת את כל כלי הזהב שמצאו תרומה לה', כ"כופר נפש". ישנה מערכת רחבה של הקבלות בין תרומת ראשי הצבא לבין תרומת מחצית השקל (שמות ל', יא-טז), המלמדת כי לשתיהן תפקיד דומה:

תחילה יש לבאר את תפקיד מחצית השקל והַקשר שלה למִפקד. כאשר נערך מפקד ישנה סכנה גדולה לחייהם של הפקודים.[24] כדי להגן עליהם מסכנת המגפה, מצוּוים הפקודים לתת את מחצית השקל לה'. באמצעות מחצית השקל נותן האדם את כופר נפשו לה', ופודה אותה ממוות. נראה שבאופן דומה יש להבין את משמעות התרומה בפרשתנו. המפקד שנערך לאחר המלחמה גילה למפרע, כי ה' הגן על אנשי הצבא ולכן לא נפקד מהם איש. משום כך חייהם שייכים עתה לה' ועליהם לשלם לו כופר נפשותיהם[25] כדי לפדות אותן ממנו.

הכתוב מדגיש שלוש פעמים ששרי האלפים ושרי המאות נתנו את התרומה (בפסוקים מח, נב, נד). דבר זה בולט במיוחד בסמיכות בין פסוקים נב ו-נג: "ויהי כל זהב התרומה... מאת שרי האלפים ומאת שרי המאות. אנשי הצבא בזזו איש לו". דומה כי הדגשה זו באה להבליט את ייחודו של מעשה השרים על רקע הנוהג הרווח בקרב אנשי הצבא. אולם את משמעותו המלאה של המעשה יש להבין על רקע המפגש הקודם של ראשי הצבא עם משה. כזכור, מפגש זה נערך בשובם מהמלחמה והסתיים בדברי תוכחה קשים:

וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה[26]  (ל"א, יד).

ראשי הצבא לא השכילו להבין את ההבדל המהותי בין מלחמה רגילה ל"נקמת ה' במדין", ולכן הביאו את המלקוח והשלל מהמלחמה. כאשר התברר שלא היה די בציווי הכללי שנאמר לפני היציאה לקרב, היה על משה לתקן את תוצאות המלחמה באמצעות שורה של ציוויים מפורטים: הריגת הנשים וזכרי הטף, ולאחר מכן חלוקת המלקוח והפרשת התרומה ממנו. אולם ציוויים אלה באו מלמעלה, מה' דרך משה. רק לאחר שהתברר לראשי הצבא גודל הנס, הבינו מעצמם את ייחודה של המלחמה. מכיוון שהייתה זו מלחמת קודש לה' ולא מלחמת כיבוש רגילה, זכה הצבא בהגנה אלוהית מלאה ולכן לא נפקד ממנו איש. את הכרתם הפנימית במהותה של המלחמה הביעו ראשי הצבא באמצעות הקדשת כלי הזהב שמצאו. הציווי האלוהי על החלוקה והתרומה כלל רק את המלקוח, היינו האדם והבהמה, ולא את השלל. השלל נחשב לרכושו הפרטי של כל לוחם. במעשה זה הוכיחו ראשי הצבא את השינוי שהתחולל בתפיסתם, משום שהקדישו לה' מעצמם תרומה מהשלל אף שלא נצטוו על כך, ובכך ביטאו את ההכרה שהמלחמה כולה הייתה מלחמת קודש לה'. אם קודם ציווה ה' על מניין המלקוח כדי להפריש ממנו לכוהן וללוויים: "שא את ראש מלקוח השבי", הרי שכעת ראשי הצבא מונים מיזמתם את אנשיהם: "עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה", והמניין גורם להם להפריש מעצמם את תרומת ה'.[27]

מאפיין זה של תרומת ראשי הצבא יצר הבדל נוסף בינה לבין ההפרשה לכוהן וללוויים. בפסוק כג מפרט אלעזר את מגוון סוגי המתכות שהיו בתוך השלל: זהב, כסף, נחושת, ברזל, בדיל ועופרת. ראשי הצבא הקדישו לה' מכל הכלים דווקא את כלי הזהב, הכלים החשובים ביותר המהווים מעין "ראשית" השלל, בעוד שבתרומה שעליה נצטוו לא נאמר שהייתה ממבחר המלקוח.

נמצא, שבמפגש השני עם משה, שֶׁבו קרבו ראשי הצבא אליו מעצמם, תיקנו את הטעות מהמפגש הראשון, שבו יצא משה לקראתם וקצף עליהם.

ה. מה בין טעותם של ראשי הצבא לחטאו של שאול?

קווי דמיון רבים נמתחים בין מלחמת מדיין למלחמת שאול בעמלק:

1.   ראשית, קיים דמיון בציוויים עצמם. בספר שמות מתואר המאבק בעמלק כמאבק אלוהי:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם... מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר                  (שמות י"ז, יד-טז).

      בספר דברים, לעומת זאת, הוא מתואר כמאבק לאומי של עם ישראל על שעולל לו עמלק, ללא שום קשר לה':

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח                                                                    (דברים כ"ה, יז-יט).

      מעשהו של עמלק נתפס, אם כן, כמלחמה כפולה: מלחמה בעם ישראל עצמו, ומלחמה בה' באמצעות פגיעה בעמו, המייצג את מלכותו בעולם. בכך מקביל מעשה זה למשמעות הכפולה שמצאנו במעשה מדיין.

2.   בשמ"א ט"ו מצוּוה שאול על ידי שמואל לבצע את מצוות מחיית עמלק. מדובר כאן במלחמה שתכליתה נקמה בעמלק. מלחמה בעלת תכלית מעין זו מצאנו במלחמת מדיין בלבד, שתכליתה הייתה נקמה במדיינים.

3.   שאול מתחיל במלאכה ומכה את העמלקי "מחוילה בואך שור אשר על פני מצרים" (שם, ז) כפי שנצטווה, אך בהמשך חומל שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר. גם כאן ניכר הדמיון למלחמת מדיין ולטעותם של ראשי הצבא.

4.   לאחר ששאול שב מן המלחמה יוצא לקראתו שמואל, הנביא ששלחוֹ אליה, ומוכיח אותו בחריפות על מעשהו. גם במלחמת מדיין יוצא משה, הנביא ששלח את הצבא למלחמה, כדי לקבל את פני הלוחמים בשובם, ובמפגש עצמו קוצף על ראשי הצבא ומוכיח אותם על מעשיהם.

על רקע קווי הדמיון הברורים, מתחדדים ההבדלים היסודיים בין שני הסיפורים:

1.   אצל שאול הציווי ברור ומוחלט:

עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר                  (שמ"א ט"ו, ג).

      שאול עובר ביודעין על צו ה' המפורש שקיבל, וחומל על איש ועל צאן ובקר. במלחמת מדיין הציווי היה כללי: "לתת נקמת ה' במדין". ראשי הצבא טעו בהבנת משמעותו, ועל כן החיו את הנשים ולקחו את השלל. כמובן, הייתה זו טעות גדולה, אך היא לא נעשתה בזדון וביודעין כנגד צו ה' כי אם בשגגה.[28]

2.   שאול מתחמק לכל אורך הדרך מקבלת אחריות על חטאו. כאשר מגיע אליו שמואל מקדם אותו שאול בברכה: "ברוך אתה לה' הקימתי את דבר ה'" (שם, יג), בניגוד מוחלט לדברי ה' על שאול קודם לכן: "ואת דברי לא הקים" (שם, יא).

      בשלב הבא, כאשר חושף שמואל את הבקר והצאן, ממשיך שאול להצטדק:

מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנ  (שם, טו).

      ראשית, הוא משמיט את מעורבותו ומזכיר רק את העם; שנית, הוא מסביר שמטרת הדבר חיובית, לזבוח לה'; ולבסוף הוא ממעיט בערך הדבר, שהרי את השאר החרים. גם לאחר ששמואל מתחיל לגלות לו את הנבואה הקשה שקיבל, ומנסה להבין מה גרם לשאול לסטות מהציווי, ממשיך שאול לטעון לחפותו ולהמעיט בערך מעשהו:

אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי ה'                                   (שם, כ).

      רק כאשר נואש ממנו שמואל ומגלה לו את ההחלטה האלוהית על העברת המלוכה ממנו, מודה שאול בחטאו:

חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי ה' וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם  (שם, כד).

      אולם גם כעת אין הוא מבין את חומר המעשה, ורוצה לבטלו במחי יד:

וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַה'                              (שם, כה).

      רק לבסוף, לאחר שמבהיר לו שמואל שההחלטה סופית, מכיר שאול בגודל חטאו:

וַיֹּאמֶר חָטָאתִי עַתָּה כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי וְנֶגֶד יִשְׂרָאֵל וְשׁוּב עִמִּי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי לַה' אֱלֹהֶיךָ. וַיָּשָׁב שְׁמוּאֵל אַחֲרֵי שָׁאוּל וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁאוּל לַה'                          (שם, ל-לא).

      ההבדל בין דרכו של שאול לדרכם של ראשי הצבא בולט לפי ניתוחנו. מעשיהם של ראשי הצבא נבעו מטעות בהבנת הציווי ולא מכוונת זדון, ולכן כאשר מוכיח אותם משה על טעותם, הם מכירים בחומרתה וממהרים לתקנה, ועושים אף מעבר למה שנצטוו. במעשה זה לימדו על תחילתם, שכוונתם הייתה לקיים את רצון ה'. הבדל זה בולט במיוחד בהבאת הקרבן. כמו שאול, גם ראשי הצבא הביאו מהשלל קרבן לה', אולם הם עשו זאת רק לאחר שגילו והבינו את טעותם ובקרבנם ניסו לכפר עליה, ואילו אצל שאול מטרת הקרבן הפוכה לחלוטין, והוא משמש כתירוץ להצדקת חטאו.

3.   חטאו של שאול (וכתוצאה מכך גם עונשו) נבע מכישלון ב"אמנות המלך" כפי שכבר ציין אברבנאל בפירושו לשמ"א ט"ו (עמ' רמג). שאול לא עמד בלחץ של העם ונכנע למשוגותיו, ובשל כך עבר על ציווי מפורש: "כי יראתי את העם ואשמע בקולם". טעותם של ראשי הצבא נבעה, כאמור, מחוסר הבנה של הציווי, שגרם להעברתו באופן שגוי לחייליהם, ולא מכניעה ללחצים מלמטה. יתרה מזו, הכתוב מדגיש את ההבדל בין מעשה ראשי הצבא שהפרישו ממה שלא נצטוו, לעומת כלל אנשי הצבא ש"בזזו איש לו". בכך מומחש הפער ביניהם, ומובלטת גדלות הרוח של המנהיגים, שלא זו בלבד שאינם נכנעים לנורמות של אנשי הצבא, אלא מתעלים הרבה מעבר להן.

ו. סיכום

עיוננו העלה שפרשת מלחמת מדיין, על כל חלקיה, מגובשת במסגרת של סיפור אחיד בעל מגמה ברורה. סיפור זה נסב סביב טעות של מנהיגי ציבור ותהליך התיקון שלה. ראשיתו בטעות החמורה של ראשי הצבא שהותירו את השבי והמלקוח. שורשה של הטעות בחוסר הבנת מהות המלחמה כ'נקמת ה' במדיין', ותוצאתה – החמצת המטרה המרכזית של המלחמה. לאחר הטעות בא מהלך מורכב של ציוויים אלוהיים שנועדו לתקן את התוצאה באופנים שונים, והם מעניקים לשלל ולמלקוח משמעות חדשה כרכוש אלוהי. בשעה זו נבחנים מנהיגי הציבור, שאינם מחפים על טעותם ואינם טחים אותה תפל בתואנות שונות, אלא מקבלים עליהם את הדין. גדלותם האמתית מתגלה רק בתום התהליך, כאשר הם מתעוררים מעצמם לתקן את הדרוש באמצעות נתינת תרומה מזהב שללם, אף שלא נצטוו על כך, ומגלים במעשה זה את אשר בלבם. בקרבן זה, הנובע מעומק הכרתם, נשלם תהליך התיקון, וקרבנם ניצב לדורות לפני ה', זיכרון לבני ישראל.