עוד מילים זעירות במשמעות לא רגילה

 

מתוך מגדים - ביטאון לענייני מקרא - גיליון לז (אדר א תשס"ג)  - הוצאת תבונות

תרומה למילונאות המקרא, במאמרו של י' עופר. המחבר לוקט ומאסף מילים קצרות בנות הברה אחת, שיש להן משמעות שגרתית ורגילה, והוא מציע אפשרות לפרשן בפסוקים מסוימים בדרך אחרת, על פי מדרשים, ראשונים וחכמי מסורה. מאמר זה מהווה המשך למאמרו של ש' מלכיאל ז"ל שנתפרסם במגדים י. 

*****

ברשימה קצרה ומעניינת שנתפרסמה בגיליון י של מגדים, דן שלמה מלכיאל [ז"ל] בעשר מילים קצרות, בנות הברה אחת, שניתן לפרשן שלא במשמעותן הרגילה, ועל ידי כך להבין יפה יותר את הכתובים שבהן הן מופיעות.[1] בשנים האחרונות מצאתי כמה מילים נוספות שראוי להוסיפן לרשימה זו.[2]

צא - "תזרם כמו דוה צא תאמר לו" (ישעיהו ל', כב). הכתוב עוסק בהרחקת עבודה זרה, והפירוש הרגיל הוא "תאמר לפסל: צא חוצה" (רד"ק). אולם מדברי המסורה עולה פירוש אחר. המסורה הקטנה בכתר ארם צובה מוסרת: "ל' בטינוף", והערת מסורה זו באה בשינויי לשון קלים גם בכתבי יד אחרים.[3] רד"ק מבאר את משמעות הפירוש הזה: "ויש מפרשים צא כמו צואה, כלומר לפסל תאמר שהוא צואה ותשליכנו לחוץ. וכן הוא במסרה: לית לשון טינוף".[4] וכך מפרש גם ר' ישעיה מטראני: "צא תאמר לו - מלשון 'ומצואתו לא רחץ' (משלי ל', יב)".[5]

ראוי לשים לב למילים "ותשליכנו לחוץ" שבפירוש רד"ק: ייתכן שהן עולות מן ההקשר, שהרי צואה היא דבר מאוס שהאדם משתדל להרחיקו ממנו. אולם נראה שבמילים האלה נשמע גם הד לפירוש האחר של המילה, ורד"ק שילב אפוא בפירושו זה את שני פירושי המילה 'צא'.[6]

רים - "אשר בידו מחקרי ארץ ותועפֹת הָרִים לו" (תהילים צ"ה, ד). אפשר לפרש רִים = רְאֵם, כמו "אל מוציאם/מוציאו ממצרים כתועפֹת רְאֵם לו" (במדבר כ"ג, כב; כ"ד, ח). המילה "תועפות" (שעניינה גוֹבה ועָצמה) באה רק בארבעה פסוקים במקרא: בשלושת הנזכרים כאן ובפסוק אחד נוסף (איוב כ"ב, ה). בשני הפסוקים מספר במדבר יוחסו "תועפות ראם" לקב"ה, כמו בפסוק בתהילים.[7]

שמו של הראם בא בתנ"ך גם בצורה רֵים: "היאבה רֵים עבדך... התקשר רֵים בתלם עבֹתו" (איוב ל"ט, ט-י); "ומקרני רֵמים עניתני" (תהילים כ"ב, כב).

אפשר שנתכוון משורר תהילים לכפל משמעות. ההקשר, העוסק בשליטתו של הקב"ה על איתני הטבע, מתאים היטב להרים: "אשר בידו מחקרי ארץ ותועפֹת הרים לו. אשר לו הים... ויבשת" (תהילים צ"ה, ד-ה). אולם לצד זה קיים גם רמז לדימוי של הקב"ה המוכר מברכות בלעם, "כתועפֹת ראם לו".[8]

גיל - איוב מתאר אנשים מרי נפש, "המחכים למות ואיננו ויחפרֻהו ממטמונים. השמחים אלי גיל, ישישו כי ימצאו קבר" (איוב ג', כ-כא). לפי ההקשר, נראה כי גיל כאן הוא דבר רע, המקביל ל'מות' הנזכר בפסוק הקודם ול'קבר' הנזכר בהמשך הפסוק. ואכן ראב"ע מפרש "יש אומרים כי גיל תנועה לשמחה ולאבל, כמו רנה", וכוונתו לר' יונה אבן ג'נאח בספר השורשים, שורש גו"ל.[9] אמנם כאן אין מדובר במשמעות המנותקת לחלוטין מן המשמעות הרגילה של המילה; טענת אבן ג'נאח וראב"ע היא שהמשמעות היסודית של השורש אינה 'שמחה' אלא 'תנועה', ומשמעות זו יכולה לציין תנועה של שמחה או תנועה של אבל.[10]

אַל - כמה פעמים במקרא באה המילה אַל בפני עצמה, כגון בקריאתה של נעמי לכלותיה "אַל בנֹתי, כי מר לי מאד מכם" (רות א', יג).[11] המפרשים משלימים בדרך כלל את המילה על פי הקשר העניין, ויש שראו פה מילת קריאה העומדת לעצמה ואינה צריכה להשלמה.[12] פירוש מקורי מובא במדרש רות רבה (פרשה ב יז): "אל בנותי - אללי בנותי". כלומר, המילה אַל נתפסת כמילה קריאה המביעה כאב, כמו "אללי לי" (מיכה ז', א; איוב י', טו).

הן - כינוי הגוף לנסתרות בלשון המקרא הוא הֵנָּה (ולא הֵן, כבלשון המשנה).[13] הכינוי הֵנָּה בא כ-25 פעמים במקרא, כגון "כי טֹבֹת הֵנָּה" (בראשית ו', ב). "שלוש הֵנָּה לא תִשׂבענה" (משלי ל', טו).[14] המילה הֵן באה בעברית שבמקרא למעלה ממאה פעמים, ומשמעותה לעולם 'הִנֵּה, הלוא'.

לכאורה, מתאים לדברינו גם הפסוק שנאמר על בנות מדין "הֵן הֵנָּה היו לבני ישראל בדבר בלעם" (במדבר ל"א, טז) - המילה הֵן משמעה 'הלוא', והמילה הֵנָּה היא כינוי הגוף לנסתרות. אולם יש עדויות לפרשנות אחרת של הפסוק, ולפיה שתי המילים הֵן הֵנָּה משמשות ככינוי גוף כפול לנסתרות. כך עולה מן התרגום המיוחס ליונתן ("הִנּוּן הִנּוּן").[15] וסיוע לפירוש זה עולה מן הניקוד הבבלי, המבחין בין הן שמשמעה 'הנה, הלוא' ומנוקדת בצירי ובין כינוי הגוף לנסתרות הנקוד בפתח. בקטע גניזה לספר במדבר בניקוד בבלי שסימנו אא86 בא (כנראה) פתח במילה הן בפסוקנו, ומכאן שראה את המילה ככינוי גוף לנסתרות, כמו התרגום המיוחס ליונתן.[16]

רוש - בניקוד הבבלי משמש לפרקים דגש מבחין, ותכליתו לציין כי מילה מסוימת במקום פלוני במקרא שונה במשמעותה מחברותיה הזהות לה בהגייה. בקטע מסורה בבלי למקרא ולתרגום אונקלוס שפרסם י' ייבין בא סימן דגש על האות ר' בביטוי "ענבי רוש" שבשירת האזינו (דברים ל"ב, לב).[17] ייבין מעיר כי הר' הדגושה הזאת באה בתנאים שבהם בגדכפ"ת רפות בדרך כלל, ולפיכך הוא משער כי בא הדגש לציין כי משמעות המילה פה היא 'רעל', ולא ראש מחלקי הגוף. הגיית שתי המילים שווה, ודי בכך כדי שהמסורה תעיר על ההבדל במשמעות. נעיר גם כי הכתיב אינו מסייע כאן בהבחנת המשמעויות, שהרי המילה ראש במשמעות 'רעל' נכתבת בפסוקים רבים באל"ף ולא בוי"ו.

במבט ראשון נראה כי הערת המסורה הזאת מעירה על דבר המובן מאליו. אולם אם נתבונן היטב במקרא ובתרגום אונקלוס כאן נראה שיש בה חידוש. המילה ראש באה פה בשני פסוקים סמוכים:

כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ. חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר.

והנה תרגום אונקלוס לפסוקים האלה:

אֲרֵי כְפוּרְעָנוּת עַמָּא דִסְדוֹם פּוֹרְעָנוּתְהוֹן, וְלָקוּתְהוֹן כְּעַם עֲמֹרָה, מַחָתְהוֹן בִּישָׁן כְּרֵישֵׁי חִיוִּין, וְתוּשְׁלְמָת עוֹבָדֵהוֹן כִּמְרָרֻתְהוֹן. הָא כְמָרַת [כְמִרַת] תַּנִּינַיָּא כָּס פּוּרְעָנוּתְהוֹן וּכְרֵישׁ פִּתְנֵי חִוִּין אַכְזְרָאִין.

התרגום לפסוקים אינו מילולי, אלא מטפורי, והפסוק כולו עוסק בעונשם ובמכתם של ישראל. הביטוי "ענבמו ענבי רוש" מתורגם "מַחָתְהוֹן בִּישָׁן כְּרֵישֵׁי חִיוִּין", היינו: מכותיהם רעות כראשי נחשים. ואע"פ שלשון ענבים שבמשל הוחלף כאן במכות שבנמשל, הרי ניתן להבחין כי 'רוש' שבמשל נתפס כראש ממש, ולא במשמעות רעל.

לכאורה, מתקבל כאן מצב מוזר: עדות המסורה על המקרא נראית סותרת את התרגום המתועד באותו קטע מסורה עצמו. שהרי הדגש המבחין באות ר' של "ענבי רוש" מעיד שמדובר כאן בלשון 'רעל', ואילו התרגום לפסוק מפרש שמדובר בראש ממש, ראש של נחש.

אולם בכל זאת נראה שאין פה סתירה: בדיקה רחבה יותר מעלה כי דרכו של התרגום בכל מקום במקרא - בתרגום אונקלוס לתורה, בתרגום יונתן לנביאים ובתרגום איכה - לתרגם את "ראש" שמשמעה 'רעל' בביטוי הכולל את המילים "כרישי חיון" (כראשי נחשים), כגון "הפכתם לראש משפט" (עמוס ו', יב) - "הפכתון לריש חיון בישין דינא"; "וישקנו מי ראש" (ירמיהו ח', יד) - "ואשקנא כס דלוָט ביש כרישי חיון". אם כן, לדעת התרגום, כאשר המילה ראש באה במשמעות 'רעל', הרי זו הוראה מטונימית, הקשורה לארס שבראש הנחש.[18]

מעתה יש לומר שאף מסורת הניקוד הבבלי מסכימה לתפיסת התרגום, אלא שהיא באה להבחין בין מקום שהמילה ראש שומרת בו עדיין על זיקה להוראתה המקורית, ובין מקום שכבר הושלם בו מעתק המשמעות של מטונימיה והשמטת הסומך. המסורה מבדילה אפוא בין הביטוי "ענבי רוש" ובין הביטוי "ראש פתנים אכזר" בפסוק הסמוך לו. כאשר המילה ראש באה בלא סומך, הושלם גלגול המשמעות ובא דגש. ואילו כאשר הסומך מצוי בפסוק ולא הושמט, כמו בביטוי "ראש פתנים", המילה ראש לא נעקרה לחלוטין ממשמעה המקורי.[19]

כי - בין המילים שמנה מלכיאל באה המילה כי בפסוק "כי תחת יפי" (ישעיהו ג', כד), ומלכיאל פירשה מלשון כוייה והפנה למילון בן-יהודה ולפירושו של עמוס חכם.[20] ראוי להוסיף כי א' אברונין הציע לראות במילה הזאת קיצור של כְּהִי, כלומר כהות וחוסר ברק, והשווה אותה למילה ני (קיצורה של נְהִי), שאף אותה מנה מלכיאל בין עשר המילים שהביא.[21]

קד - וכיוון שנזקקנו למילים מעין אלה, ראוי להעיר על מילה נוספת הדומה להן במקצת, והיא המילה קֵד. מילה זו באה פעמיים בשירתו של שמואל הנגיד, ומשמעותה 'לפיד אש'.[22] וכבר העירו על כך שמקור המילה בחלוקת תיבות שונה ממסורתנו בפסוק "וְעַצְמוֹתַי כְּמוֹקֵד נִחָרוּ" (תהילים ק"ב, ד). בכמה כתבי יד כתוב "כְּמוֹ קֵד" בשתי תיבות. כך בכ"י לנינגרד הידוע (כ"י סנקט פטרבורג, ספרייה לאומית, Evr I B 19a [=כ"י ל]; וכך נדפס במהדורת דותן, המבוססת על כתב היד הזה). וכך גם בכתבי יד נוספים בניקוד טברני ובניקוד בבלי.[23]

לפנינו אפוא מילה קצרה לא ידועה, העולה מתוך חלוקת תיבות שאינה מקובלת. וראוי להזכיר עוד שני מקרים מעין זה: "שמחנו כִּימוֹת עניתנו" (תהילים צ', טו) - ייבין מציין כי הפרדת המילה לשתיים (כי מות) מצויה בכ"י ל13 (כ"י סנקט פטרבורג, ספרייה לאומית, Evr II B 34) ובמקצת כתבי יד בניקוד בבלי. בכ"י ל יד ראשונה כתבה "כי מות" בשתי שורות (!) ויד שנייה תיקנה למילה אחת ורשמה הערת מסורה "ל' ומל' וחד מיל' [=וחד מילה]".[24]

הערת מסורה שהייתה בראש כתר ארם צובה מסרה כי התיבות "כמוקד", "כימות" (וכן תיבות רבות נוספות) נכתבות ונקראות כמילה אחת, ומכאן שבעל הערת המסורה הכיר את המסורת שלפיה תיבות אלה נכתבות כשתי מילים והתנגד לה.[25]

מקרה הפוך הוא הפסוק "כי מי נח זאת לי" (ישעיהו נ"ד, ט). כאן המסורת המקובלת היא לכתוב ולקרוא "כי מי" בשתי מילים, ואילו מסורת אחרת מחברת אותן וקוראת "כימי נח", מלשון ימים. כך עולה מתרגום יונתן לפסוק ("כיומי נח"), כך במגילת ישעיהו השלמה, וכך דעת בן אשר לפי ספר החילופים.[26]