על הדמעה ועל הרינה

 

מתוך מגדים - ביטאון לענייני מקרא - גיליון מב (אייר תשס"ה) - הוצאת תבונות

י' עתשלום מנתח ספרותית את מזמור קכ"ו - "בשוב ה' את שיבת ציון". הכותב מחלקו שלא בדרך הרגילה, ודן בשאלת מעמדם של שני הפסוקים האחרונים. הוא מפרש את המזמור מבחינה מבנית ותוכנית, וזאת בזיקה לשאלת מועד חיבורו. 

*****

על הדמעה ועל הרינה
עיון במזמור קכ"ו

א.   שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים.

ב.   אָז יִמָּלֵא שְֹחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשֹוֹת עִם אֵלֶּה.

ג.    הִגְדִּיל ה' לַעֲשֹוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְֹמֵחִים.

ד.   שׁוּבָה ה' אֶת שבותנו [שְׁבִיתֵנוּ קרי] כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב.

ה.   הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ.

ו.    הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵֹא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵֹא אֲלֻמֹּתָיו.

מזמור קכ"ו, על ששת פסוקיו, תופס מקום מכובד בתפילות ישראל, כחלק מ"שירי המעלות" וגם כהקדמה לברכת המזון בשבת ובימי חג בחלק מן המנהגים.

ברצוני לנתח את המזמור בצורה ספרותית-סכמתית כדי להעמיק את הבנתנו במזמור חשוב זה.

א. זמן חיבור המזמור ומחברו

על אף שבהרבה מקומות בדברי חז"ל משתמע שכל ספר תהילים חובר על ידי דוד,[1] מוכח הוא שלכל הפחות הדבר שנוי במחלוקת בין חכמינו.[2] לפי כמה מימרות בדברי חז"ל, מזמורי תהילים חוברו עד ימי עזרא.[3] הטיעונים המסייעים לשיטה זו רבים מלפרטם כאן; אך די להעיר שהיו שצידדו בשיטה זו בין הראשונים (ר"מ ג'יקטיליא) וגם בין האחרונים (מלבי"ם).[4] מקור אחד שכנראה מוכיח בעליל קו מחשבה זה הוא החקירה בדבר חיבור פרקי הלל (מזמורים קי"ג-קי"ח) במסכת פסחים (קיז ע"א).[5]

אאמץ שיטה 'מאחרת' זו לצורך העיון במזמור זה; וכדברי מלבי"ם בהקדמתו לפרק: "הוסד בגלות בבל על שיבת ציון והגולה". קשה להלום פירוש שיקדים את כתיבת המזמור לזמן הגלות, שכן בפסוקו הראשון המחבר מתאר את זמן השיבה כדבר שכבר התחולל או כדבר שאליו מצפים (תלוי בפירוש "היינו" - ראה להלן סעיף ג). ומדוע יכתוב כך מי שעומד בפני הבית כשיהודה יושב על אדמתו?

אך עוד שאלה עלינו לפתור: מה הניע את המחבר לחבר מזמור זה? האם מתוך הטקסט ניתן ללמוד על הנסיבות שהביאו לידי חיבור המזמור?

במבט לאחור, אנו מתייחסים לגלות בבל כקצרה ונוחה יחסית. אך הערכה זאת נעשית בהשוואה לגלויות מאוחרות יותר. עד ימי גלות זו, לא קרה שה' 'בגד בעמו'[6] ונתן לביתו להיחרב. דיכאון וייאוש מֵאֶפשרוּת השיבה ניכרים ברשימת השבים הקצרה בימי ששבצר (עזרא ב'). השבועה שנשבעו בני הגולה על זיכרון ירושלים (תהילים קל"ז, ה-ו) מוכיחה שתקווה לשיבה לא הייתה שגורה בלבות הגולים.

לכן נראה, בעקבות דברי מלבי"ם, שמזמור זה חובר כדי לעודד את בני הגולה ולספק להם חזון ותקווה לעתיד מזהיר בשיבת העם לארצו. ארחיב בעניין זה בפירוש המזמור בסעיף ג.

ב. חלוקת המזמור

בפשטות ניתן לחלק את המזמור לשני בתים, שכל אחד כולל שלושה פסוקים, כדלהלן:[7]

חלוקה זו מתאפיינת בפשטות (3 פסוקים לכל בית), ובהתחלה מקבילה:

א.   בבית א, המשורר מתאר את שיבת העם לארצו כחלום שבעקבותיו יודו בגויים על מעשי ה' עם עמו, ובני ישראל ישמחו.

ב.   בבית ב, המשורר מתפלל לה' שיגשים את אותו חלום המתואר בבית א.

אך פשטות החלוקה איננה הוכחה לאמִתותה, ועיון זהיר יכריע נגדה. למרות ההקבלה הלשונית והרעיונית שבין פסוקים א וד, וה"רִנה" בפסוקים ה-ו המזכירה את ה"רִנה" שבפסוק ב, קשה לזהות קשר בין פסוק ד לפסוקי הסיום ה-ו, האמורים להוות בית אחד: מה עניין המימרה בשבח שכר היגעים בעבודתם לתפילה שבפסוק ד? ובכלל, מה הקשר בינם ובין המזמור כולו?

טרם שאציע חלוקה שונה, יש לעיין בגוף ההקבלה העומדת מאחורי החלוקה הנ"ל:

בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן          שׁוּבָה ה' אֶת שבותנו [שְׁבִיתֵנוּ קרי].

מבחינה ספרותית-סכמתית, אפשר לראות שני פסוקים אלו כשתי התחלות זהות (כדברי המחלקים את המזמור אחרי פסוק ג, ראה הערה 7), אך גם ניתן לטעון שפסוק ד מהווה סיום לבית המתחיל בפסוק א - וקיימת כאן מסגרת ליחידה ספרותית.

על פי חלוקה זו, ניתן לראות בבית הראשון - פסוקים א-ד - מבנה כיאסטי המסיים מעין הפתיחה, וכולל את רעיונו המרכזי בין המסגרות.

ישנם מקומות במקרא שבהם תיאור אידאלי מסתיים בתפילה שאכן אידאל זה יתגשם.[8] כך נוכל להסביר גם כאן: היחידה א-ד מסתיימת בתפילה שאכן תתגשם התקווה המובעת בה.

על פי גישה זו, פסוקים א-ד מהווים מבנה מגובש, בעל כיאסמוס 'פנימי':

ועוד אדון במבנה בסעיף הבא.

אם כך, לפי דברינו קיימים שני בתים במזמור, אך החלוקה שונה מהמקובל: א-ד, ה-ו.[9] כך הפסוקים וגם המילים יוצרים יחס של 1:2 בין הבתים (בית א [4 פסוקים] כולל 33 מילים, בית ב [2 פסוקים] כולל 15 מילים).

הכיאסמוס פה בנוי מכמה מבנים פנימיים, המעידים על המבנה הכללי:

א.   בחלקו הפנימי, הביטוי "הגדיל ה' לעשות עם" חוזר מילולית, כאשר ההבדל היחיד בין שתי ההופעות מהוה הקבלה ניגודית: "עם אלה" מול "עמנו".

ב.   בפסוק ב, המשורר מתחיל בתיאור שמחת עם ישראל, ומסיים בתגובת העמים; בפסוק ג הוא חוזר לתגובת עם ישראל.

ג.    בפסוק ב, קיים מבנה כיאסטי פנימי:

ג. פירוש המזמור

פסוק א:

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת[10] בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים.

שאלה עקרונית שעולה מיד היא זמן החיבור - האם יש כאן תיאור של דברים שעברו או ציפייה לעתיד? התשובה לשאלה זו תלויה בפירוש המילה "היינו". אפריורית ניתן להציע שני פירושים שהם ארבעה:

א.   הדברים נאמרים אחרי השיבה -

1.   כששב העם ציונה, הרגישו כמו בחלום - כלומר, כל החוויה הייתה מיסטית ונטולת הרגשת 'רֵאליות'.

2.   כששב העם ציונה, הרגישו שהגלות שעברה עליהם הייתה כחלום (רע), שממנו הקיצו זה עתה.

ב.   הדברים נאמרים על עתיד שטרם התגשם -

1.   לכשישובו לציון, כל המציאות תהיה כחלום (טוב).

2.   לכשישובו לציון, הגלות הנוכחית תהיה (בצורה רטרוספקטיבית) כחלום (רע) שעבר ונגוז.

מתוך הפסוק עצמו לא ניתן להכריע לכאן או לכאן. המפרשים חלוקים בתשובה על שאלה זו:

א.   המיוחס לרש"י (במסכת תענית כב ע"ב ד"ה היינו) מפרש שבעת הגאולה הגלות נדמתה כחלום (וכן רד"ק על אתר), כ-א₂ לעיל.

ב.   ראב"ע מפרש שאת פלא השיבה יראה האדם רק בחלום ואין הוא מסוגל לראותו בהקיץ. וכן ר' עובדיה ספורנו. ודבריהם קרובים ל-ב₁ לעיל.

ג.    מלבי"ם בונה על דבריו של ראב"ע, אך מכוון את הדברים לכיוון שונה. הוא מקבל את ה'חלום' כמילה נרדפת ל'נבואה', אך מאשר את היכולת לראות את המסור בחלום גם במוחש. לכשנשוב, אומר מלבי"ם, השיבה תדמה למה שחלמנו בעת הגלות (הנוכחית).

כדאי להעיר שקיימות שתי הבנות פחות מקובלות. התרגום הארמי מפרש "כחֹלמים" - "היך מרעין דאתסיא" (כחולים שנתרפאו), ומבין את המילה "כחֹלמים" מלשון 'החלמה'. מדברי התרגום אי-אפשר להכריע אם ה'החלמה' כבר התקיימה, או שהיא צפויה לעתיד. דהוד[11] מציע לחלק את המילה לשתיים: "כחל מים", דהיינו 'כחול הים'.[12] בסעיף ד אציע הסבר נוסף לאישוש ההבנה המקובלת ש"חֹלמים" כאן אכן מכוון לחולמי חלומות.

הקדמנו את המאוחר כדי להציג את בעיית היחס בין זמן החיבור למאורע; אך תחילת הפסוק טרם פורשה.

את הביטוי "שיבת ציון", ובפרט השיבה ש"ישוב ה'", יש לפרש לכמה צדדים, ללא קשר לאפשרויות השונות בפירוש "היינו כחֹלמים".

"שיבת ציון" עצמה מתפרשת בשני אופנים:

א.   תנועת השיבה לציון אחרי הגלות.

ב.   אדם או רכוש שנשבה על ידי הבבלים.

אם נקבל את הפירוש השני (שמאושר במקצת על ידי הכתיב בפסוק ד), אז נבין ש"בשוב ה'" היינו - כשה' יפדה את השבויים ויחזירם לחיק ארצם. כך הבין בעל המצודות.

לעומת זאת, אם נבין ש"שיבת ציון" היא תנועת החזרה לארץ יהודה, אז שוב מתפצלות ההבנות האפשריות לביטוי "בשוב ה'":

א.   כשה' יחזיר את השבים למקומם. אך קשה לפרש כך, שאם כן - למה הפועל הוא בבניין קל? לכאורה היה צריך להיכתב "בהשיב ה' את שיבת ציון".[13]

ב.   כשה' יחזור עם השבים - פירוש זה עדיף; ולפיו נבין את המילה "את" כ'עם' (על משקל "ויהי ה' את יוסף" [בראשית ל"ט, ב, כא]; "ויהי ה' את יהושע" [יהושע ו', כז]). וכך יש לפרש את הפסוקים המובאים בראש הערה 13.

ע' חכם[14] מפרש, ש"בשוב ה' את שיבת ציון" היינו שיבה לגדולתה ולמעלתה הקודמת - מה שנקרא כיום 'שיקום'. ואף יש להביא סימוכין לדבריו מפירוש רמב"ן לשמות א', א.

פסוק ב:

אָז יִמָּלֵא שְֹחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה.

אין להסיק מלשון העתיד שמזמור זה חובר קודם שהתרחש המתואר בו, שכן הביטוי 'אז יפעל' מופיע תדירות במקרא במשמעות עבר.[15] יש לשים לב למבנה הכיאסטי הפנימי בפסוק זה:

יש במבנה זה כדי להבליט, כדרך מבנים כיאסטיים, את הפה והלשון שאז (בשוב ה' את שיבת ציון) יהיו מלאים רינה ושחוק.[16] ויש להשוות תיאור זה לתיאור השתיקה וריסון השירה במזמור קל"ז: "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר" (ד). עוד אעמוד על השוואה זו בסעיף ה.

פסוק ג:

אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשֹוֹת עִם אֵלֶּה הִגְדִּיל ה' לַעֲשֹוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְֹמֵחִים.

ראה הערה 16 לגבי התיאור בחלקו הראשון של הפסוק. פשוט הוא (כפי שמעיר רד"ק) שחלקו השני של הפסוק מתאר את תגובת ישראל - אך תגובה לְמה? לאותו מאורע שיניע את הגויים להעיד אשר "הגדיל ה' לעשות עם אלה"? או... על עצם הודאת הגויים שה' היטיב עם עמו?

על אף שההשוואה בין שני חלקי הפסוק וההקבלה הברורה ביניהם תומכת בפירוש הראשון, מלבי"ם מציע פירוש שמשמעו מתקרב לשני. הוא טוען שמאז שחלמו בני ישראל את החיזיון הגדול של הגאולה העם שמח בלבו, אך נמנע מלהביע שמחה זו בפה, עד אשר הגויים אמרו במפורש "הגדיל ה' לעשות עם אלה". על סיום הפסוק "היינו שמחים" מסביר מלבי"ם ששמחה זו הייתה מכבר, מאז ימי החיזיון בגולה, ולכן אין שמחה זו חדשה לעם עתה; החידוש לעם הוא הבעת הרינה בפה.

לדברי המזהים את סיום הבית הראשון בפסוק ג, המילה "היינו" סוגרת את הבית שבפתיחתו הופיעה המילה "היינו", והחלום עומד בהקבלה עם השמחה בסוף פסוק ג. אך אין הכרח לחלק כך את הפרק, כפי שכתבתי בסעיף ב.

פסוק ד:

שׁוּבָה ה'[17] אֶת שבותנו [שְׁבִיתֵנוּ קרי] כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב.

בפירוש לפסוק א טענתי, שאין בפסוק ההוא כדי להכריע בשאלת זמן חיבור המזמור - אם הוא תיאור מאורע שחוו או ציפייה לגאולה. אך מפסוק זה יש להכריע שיש פה ציפייה. כיוון שתואר ה'חלום' הגדול של שיבת ציון ושמחת עם ישראל בעקבותיה, המשורר מתפלל שאכן יתגשם חזון זה.[18]

בתיאור של האפיקים בנגב יש כמה ממדים:

א.   ממד ההפתעה - כמו שאפיקי מים הזורמים פתאום בנגב 'מפתיעים' את האדמה הצחיחה, כך גם השיבה הפתאומית תפתיע את העם (בכיוון זה הלך מלבי"ם בפירושו - הוא טוען שהמשורר מתפלל שה' יזרז את השיבה, קודם זמנה המיועד על ידי נביאיו).

ב.   ממד ההפריה - כמו שהאפיקים משקים ומפרים את הנגב היבש, כך העם השב יפרה את ארצו (רש"י).

ג.    ממד ההטבה - כמו שאפיקי מים בנגב יבש מיטיבים את האדמה, כך תשובת הגולים תיטיב להם (רד"ק - "דימה הגלות לנגב והישועה לאפיקים").

ד.   ממד כוח ה' - כמו שאין מונע את ה' מלהביא זרמי מים חזקים לנגב, כך אין מונע את ה' מלגאול את עמו (ר' עובדיה ספורנו).

בפסוק זה המשורר מביע את רצונו העז שה' יגשים את החלום כפי שתואר (במקצת) בפסוקים הקודמים. הוא אף מוסיף על דברי החלום, ומבקש שיוסיף על המובטח בצורה זו או אחרת. יש גם להשוות בין האפיקים בנגב לבין התיאור במזמור קל"ז - ועוד אדון על כך בסעיף ה.

סיכום הבית הראשון:

הבית, על ארבעת פסוקיו, מתאר חלום עתידי של גאולת העם מבבל באופן שגויי האדמה יכירו בו כמעשה ה' עם עמו - וזה יביא לידי שמחה המובעת בפה מלא שחוק ורינה, ולתפילה שחלום זה יתקיים בכי טוב.

פסוק ה:

הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ.

כפי שהוזכר לעיל, פסוק קצר זה מתאים לספרות החכמה, ונשמע ממנו הד שבח הסבלנות הנשמע במגילת קהלת: "שלח לחמך על פני המים כי ברֹב הימים תמצאנו" (י"א, א). אך קשה להבין את הכללתו באמצע חלום זה (או תפילה זו).

לפני שאציע הסבר לשאלה זו, אנתח את המשך הבית.

פסוק ו:

הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵֹא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵֹא אֲלֻמֹּתָיו.

ברור למדי ששני פסוקים אלו קשורים בצורת "כלל ופרט", כדלהלן:

כפי שמוצע כאן, "הזֹרעים" מתפרש על ידי הביטוי "נֹשא משך הזרע" והקוצרים על ידי "נֹשֵא אלֻמֹתיו". הדמעה היא ה"בכי", והרינה - אותה רינה שבפסוק ו.

יש לשים לב לרקמה העדינה של הפסוקים והרעיונות הנשזרים זה בזה. הפסוק הראשי, בן ארבע מילים, מוצג בכיאסמוס המזכיר את השמחה הצפויה בפסוק ב. אך ההבדל ביניהם מגלה הרבה יותר מהמשותף, שהרי פה ההקבלה היא ניגודית: זורעים/יקצורו, דמעה/רינה. הפסוק המרחיב משתמש בצורת 'לשונות הכפולים',[19] שמשמעה על פי רוב גילוי דבר לא צפוי, וכל פסקה בו מסתיימת בפועל "נשא".

כדי להסביר מבנה זה והכללת הרעיון ה'קהלתי' פה, יש לשוב לשאלת זמן חיבור המזמור ונסיבות חיבורו.

ד. חיבור המזמור

כפי שהוזכר למעלה, גלות בבל היוותה משבר עמוק ותפנית גורלית בהלכי הרוח של עם ישראל. מעולם לא זנח ה' את עמו ונטשם בידי עם נכר עד חורבן יהודה וירושלים. עצם מציאות החורבן, הגולה והגלות היוו חידוש גדול ללא תקדים בדברי ימי ישראל, ולא היו בזיכרון הכללי של העם הכלים להתמודד עם מצב זה.

המשורר עומד בגולה ומתאר לקהל שומעיו את החיזיון הגדול של שיבת ציון, של חזרה לאדמת הקודש ושיקום העם, באופן כזה שלמרבה הפלא הגויים יעידו על מעשה ה' עם עמו. הקהל מגיב בייאוש, שהוא, כשלעצמו, די מובן. כשהמשורר מסיים את דבריו בתפילה לה' שיגשים חלום זה טרם מועד ובצורה משמחת ביותר, יש להניח שרגשי הציניות גוברים בקהל.

על כן משתמש המשורר בהערה מדברי חכמה, שמהווה משל מתאים ומאיר למצבם: בזמן עבודת הזריעה אין הזורע רואה שום רווח ממעשיו, ואדרבה, הזרעים נפסדים באדמה. אף על פי כן, לאחר כמה חודשי ציפייה, אמונה וגשם, נובטים הצמחים והקמה נקצרת. הנמשל מובן: על אף שאין הקהל רואה עתה קץ לגלותם, אלא דווקא דיכאון והפסד הכוחות - כל זה הוא רק הכנה לצמיחת הגאולה המתקרבת.

כדי לנחם את עדתו, המשורר מזכיר אסוציאציה לאותו צדיק שהיה היחיד מבין אחיו ואבותיו שהצליח את דרכו דווקא בגלות.[20] בכל המקרא, המילה "אלומות" מופיעה בשני מקומות - בחלומו של יוסף וברינת שבי הגולה במזמור קכ"ו. דווקא אותן אלומות אשר סימנו את הצלחתו הכלכלית העתידית בגולה, הן הסיבה לרינת נושאם. אך בנחמה זו טמונה גם תוכחה ואזהרה - שהרי יוסף הוא זה ש'בנה' את הגלות הראשונה וגרם לשהות משפחתו על אדמת נכר.

בפירוש לפסוק א, טענתי שיש הסבר לשימוש בדמות ה'חולם' כדי לתאר את התחושה העתידית של שבי ציון. לאור דברינו כאן, ההסבר פשוט: המשורר מתחיל את דבריו באסוציאציה ליוסף, שהרי אין בכל התנ"ך חולם ופותר חלומות כיוסף - "היינו כחֹלמים" - ומסיים את דבריו בזיכרון החלום המפורסם של אותו צדיק - "נֹשא אלֻמֹתיו".

נוסף לאסוציאציה ליוסף, המשורר מאושש את דבריו על ידי אסוציאציה מלאה תקווה לעתיד מזהיר. הביטוי "משך הזרע" מזכיר נבואה אחרת:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה’ וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְֹרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשֹוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה’ אֱלֹהֶיךָ     (עמוס ט', יג-טו).

"מֹשך הזרע" שנפגש בדורך הענבים (עקב התארכות האסיף, שנמשך עד תחילת זמן הזרע) מסמל הפריה וברכת הארץ, שהן סימן מובהק לגאולה.[21] הנביא כורך את תיאור ההפריה הזו בתיאור כללי של "ושבתי את שבות עמי ישראל"; לא די שעם ישראל נוטע בארצו, אלא הם גם נטועים על אדמתם ולא יינתשו לעולם.

נבואה גדולה זו, שללא ספק הייתה ידועה לקהלו של המשורר, יש בה כדי לעודד ולאושש את לבות הגולים המיואשים.

ה. על הארץ ועל המזון

מנהג נפוץ הוא בקהילות ישראל לשיר אחד משני מזמורי תהילים לפני ברכת המזון: מזמור קל"ז "על נהרות בבל" בימי חול, ומזמור קכ"ו "בשוב ה'" בימי שבת וחג.[22]

ישנם הקבלות וקישורים בין שני מזמורים אלו, ודרכם ניתן להסביר את מעמדם הדומה, וגם את הקשר בינם לבין ברכת המזון.

א.   מזמור קל"ז ממוקם "על נהרות בבל", ויש במיקום זה מן האירוניה המכוונת - שעל אף שיושבים המשוררים על יד הנהרות, שמלאים במים ובחיי צומח ("על ערבים בתוכה"), ערגתם וכיסופיהם מכוונים דווקא ל"ציון" (הרומזת ל"ציה"). ראש המזמור עומד בניגוד ברור לסיומו, המתאר את נקמת ישראל בניפוץ עוללי האויב "אל הסלע". במזמור קכ"ו, יש מעין 'תיקון' לתיאור זה - המשורר מתפלל שה' ישיב "את שבותנו [שביתנו קרי] כאפיקים בנגב".

ב.   במזמור קל"ז, פיות המשוררים סתומים בזמן ששוביהם דורשים שהם ישירו. במזמור קכ"ו, מסופר על בני ישראל שפיהם מלא שחוק ורינה על לשונם.

ג.    במזמור קל"ז, יש שחוק ולעג מצד השובים על שבוייהם. במזמור קכ"ו השובים מכירים בכך ש"הגדיל ה' לעשות עם אלה".

ד.   במזמור קל"ז, השבויים נשבעים שירושלים תישאר בראש שמחתם - ובמזמור קכ"ו אכן שמחה זו מתגשמת.

הקבלות והבדלים אלה יש בהם כדי להסביר את מעמד שני מזמורים אלו זה מול זה. אך הקשר בינם לבין ברכת המזון עדיין מהווה תעלומה.

ברכת המזון, מבין כל הברכות והתפילות הרגילות בפי העם, ממוקדת סביב שבח הארץ: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטֹבה אשר נתן לך" (דברים ח', י). ויתרה מזו: מצוות ברכת המזון מופיעה כסיום לסדרת פסוקים שנושאם הברור הוא שבח ארץ ישראל, שבה המילה המנחה (המופיעה 7 פעמים) היא "ארץ":

כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל

אֶרֶץ טוֹבָה

אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר.

אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן

אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ.

אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ

אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת.

וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ     (דברים ח', ז-י).

על כן התפתח המנהג לזכור את ארץ ישראל דווקא לפני קיום מצוות "וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטֹבה אשר נתן לך" - ולזכרה בנימה המתאימה ליום: ביום חול בזכר היותה חרבה, ובשבת וחג מפרספקטיבה של חלום השיבה.[23]