השבת בלב השבוע? הפשט, הדרש וההלכה

מקובל להתייחס לשבת כאקורד הסיום של השבוע. בשיעורים הקודמים ראינו את חידושו של השפת אמת, לפיו השבת ממוקמת במרכז השבוע. במבט ראשון, הבנה זו אינה עולה בקנה אחד עם שורה של מקורות תורניים.

בפשט: ההתייחסות לשבת כמסיימת תהליך של שבוע, בניגוד לעמדת השפת אמת, נובעת ישירות מתיאור ששת ימי הבריאה הכלים ביום השביעי. פסוקי הבריאה ותיאור שבת בראשית מהווים מודל לחיקוי עבורנו. לכאורה גם אנו עושים את מלאכתנו במשך השבוע, ופוסקים בסיומם – בשבת.

בדרש: מדרש מפורסם על המילה "וינפש" המופיע בתלמודים, במדרשים, בראשונים ובפוסקים, מאתגר גם הוא את תודעת הזמן על פי השפת אמת. מדרש זה, שנציג בהמשך, מתאר תנועת התעלות בשבת, וירידה לאחריה. לפי דברי השפת אמת היינו מצפים שתחושת ההתעלות תימשך אל ימי המעשה שלאחריה, היונקים ממנה.

בהלכה: הלכה בידינו שחול מכין לשבת, אך שבת אינה מכינה לחול. הלכה זו מנוגדת לכאורה לאמירתו של השפת אמת שהשבת מזינה את הימים ראשון, שני ושלישי.

בשיעור זה נתבונן בהתמודדות של השפת אמת עם מקורות אלו, ועם הדרך בה הוא מפרש אותם לאור תפיסתו.

פשט: שבת בראשית על פי השפת אמת

תיאור בריאת העולם מהווה בסיס איתן לתפיסה הממקמת את השבת בסיום ימי השבוע. שלושת הפסוקים הפותחים את פרק ב, מתארים את השבת כאקורד סיום מובהק:

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת.

באופן פשוט, כשם שהקב"ה שבת ממלאכתו לאחר ששת ימי הבריאה, כך גם אנו שובתים בשבת לאחר שישה ימי עבודה:[1]

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹקֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה... כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.

כיצד מתיישבים פסוקים אלו עם תפיסתו של השפת אמת, לפיה השבת ממוקמת במרכז השבוע?

בפירושו לפרשת בראשית, השפת אמת מתייחס רבות למשל 'טבעת החותם' המופיע במדרש רבה. המדרש פותח בקושייה של רבי:

רבי שאליה לרבי ישמעאל ב"ר יוסי א"ל שמעת מאביך, מהו "ויכל אלוקים ביום השביעי"? אתמהא!

רבי מוטרד מהניסוח המבלבל בפסוק. מצד אחד נאמר שהקב"ה שבת ביום השביעי – כלומר, ביום השביעי לא נעשתה מלאכה. מצד שני, מהמילים "ויכל אלוקים ביום השביעי" עולה שביום השביעי עצמו נעשתה המלאכה המסיימת.

במדרש ניתנו ארבע תשובות שונות לשאלה זו. אנו נתמקד בשתי התשובות האחרונות, מחלוקת גניבא ורבנן:[2]

גניבא אמר: משל למלך שעשה לו חופה, וציירה וכיירה, ומה היתה חסרה? כלה שתכנס לתוכה – כך מה היה העולם חסר? שבת.

רבנן אמרי: משל למלך שעשו לו טבעת, מה היתה חסירה? חותם – כך מה היה העולם חסר? שבת.

תשובותיהם של גניבא ורבנן דומות בטענה שהמלאכה המסיימת שנעשתה בשבת אינה דומה לשאר הימים, אלא פעולה עם אופי אחר. לשיטת גניבא מדובר בהגעה של כלה לחופה, ולשיטת חכמים בהנחת החותם בתוך טבעת. דברי גניבא פשוטים יותר להבנה: השבת שונה לחלוטין מימי המעשה. ימי המעשה הם תשתית חומרית בלבד המאפשרים לתכלית הגבוהה להגיע ולהתקיים. לפי פירוש זה, השבת ניצבת במישור אחר לגמרי מימי המעשה, המהווים משרתים נמוכים המכוונים אליה. לעומת זאת, דברי רבנן סתומים יותר, שכן החותם נמצא במישור חומרי בדומה לטבעת. נראה שלשיטת חכמים השבת אינה עומדת במנותק לחלוטין מעולם המעשה.

השפת אמת מתייחס לדברי חכמים במדרש כעשרים(!) פעמים במהלך פירושו לספר בראשית. נעיין בשני מופעים כאלו וננסה לעמוד על המשמעות שמייחס השפת אמת למשל החותם:[3]

ברש"י ויכל ביום הש' בא שבת בא מנוחה כלתה ונגמרה המלאכה. דאיתא מלאכה שהי' צריך לעשות בשבת כפלו ועשאו בששי. שבששי נעשו ב' ברואים. ב"ח ואדם. נמצא דהי' ראוי להיות בריאת אדם בש"ק. והענין הוא דאדם יש בו גשמיות ורוחניות והיא חיבור ימי המעשה עם הש"ק. וז"ש חכמים למה נברא באחרונה שיכנוס לשבת מיד. פי' שאדם הוא מחבר כל הבריאה להתדבק ע"י כולם בעולם העליון... וזה רמזו חכמים במדרש במשל הטבעת שחסר חותם בא שבת נעשה החותם כו' דכל פעל ה' למענהו נמצא כי הכרה זאת שהברואים מכירים שהכל לכבודו ברא ומבטלין עצמם אליו ית' זה קיום העולם וזה נעשה בשבת שבנ"י מעידין על הבורא ית'.

על פי השפת אמת, האדם היה אמור להיברא ביום השביעי בעל האופי הרוחני, אולם הקב"ה הקדים את הבריאה של האדם ליום השישי. באופן זה, האדם מהווה חיבור בין העולם הגשמי לעולם הרוחני. משל הטבעת בא לרמוז על כפל הפנים שבבריאת האדם. החותם מחד גיסא הוא חלק מהטבעת הגשמית. מאידך גיסא, החותם הוא תכלית הטבעת, ומסמל את בעל הטבעת ואת התוכן שניצב מעבר לרובד הגשמי.

משמעויות נוספות של משל החותם מתבארות בשפת אמת דרך חיבור בינו ובין מדרש נוסף:[4]

רבי חמא פתח: "הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי", נעשו כלים, הה"ד "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם".

רבי חמא מביא פסוק ממשלי כדי לבאר את הפסוק "ויכולו השמים והארץ". בפשטות, הפסוק מתאר את העובדה שיצירת כלי כסף כוללת הוצאה של מתכות אחרות המעורבות בו. לפי דברי רבי חמא, המילה "ויכולו" אינה מסמנת סיום, אלא מסמלת את רגע ההפיכה של הבריאה לכלי מוגמר. "ויכולו" – "נעשו כלים". השפת אמת משתמש במדרש זה כדי להוסיף ולבאר את משל טבעת החותם:[5]

וז"ש שהשבת הוא החותם של הטבעת כי החותם הוא להיות ניכר לאחרים ובמקומות אחרים. שנחתם שם רשימה מטבעת המלך. והטעם שבשבת נתברר זאת ע"י כי בשבת מתאחד כל הבריאה וזה פי' ויכלו וגם ויצא לצורף כלי שע"י שמצטרף כל הבריאה להיות אחד ממילא נתבטל הפסולת ומתברר האמת.

השבת מאחדת את הבריאה ומבררת את האמת, ובכך היא למעשה חותם המלך. הבריאה נושאת את החותם, וכל עוד החותם לא משולב בטבעת – אין בכוחה של הבריאה להיות כלי מוגמר. הנחת החותם היא יצירת הכלי, "ויכולו".

מבחינה חומרית חותם הטבעת עשוי ממתכת הדומה לטבעת עצמה, אולם יצירת החותם היא השלב האחרון בתהליך הרכבת הטבעת. חיבור החותם יוצר מעגל שלם, וכך בו זמנית משלים את יצירת גוף הטבעת, ובנוסף מקנה לה את המשמעות הקריטית של טבעת חותם – טבעת המסמלת את זהות נושאה. ניתן להציע שאף מבחינה חזותית, תיאור השבת כחותם עולה בקנה אחד עם מיקום של השבת במרכז השבוע: ימי החול נמשכים משני צדדיה, ומשמשים כבסיס המחזיק אותה.

נסכם את הצעת הקריאה המחודשת של השפת אמת בסיפור הבריאה: לפי שיטת חכמים במדרש, ביום השביעי יש פעולה בעלת אופי אחר משאר ימי הבריאה. בשבת הבריאה הופכת לטבעת חותם מוגמרת, כאשר החותם עצמו הוא השבת העומדת במרכז המבנה. החותם עשוי מאותו החומר של הטבעת, אבל מיצר חיבור בין עולם החומר לעולם הרוח. במילים אחרות, בין הפן החומרי של טבעת החותם, ובין הפן הרוחני של החותם – המסמל את זהותו של הקב"ה. הרכבת החותם על הטבעת מאפשר לטבעת להיות תכשיט שניתן לענדו ולהטביע באמצעותו את חותמו של הקב"ה, ובכך לקיים את העולם.

למרות ביאורים אלו נותרנו עם קושיה מפשט תיאור הבריאה, על פיו ששת ימי הבריאה מהווים רצף שלאחריו ניצבת השבת. בהמשך השיעור ננסה לתת מענה לקושי זה מתוך דברי השפת אמת.

מדרש: וי אבדה נפש

בתלמוד הבבלי והירושלמי, בראשונים ובדברי הפוסקים, מצוטט מדרש על המילה "וינפש":[6]

דאמר רבי שמעון בן לקיש: נשמה יתירה נותן הקדוש ברוך הוא באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר: "שבת וינפש", כיון ששבת – ווי אבדה נפש.

הדרשה "וינפש – ווי אבדה נפש", מתארת פעימה של קרשנדו לאורך השבוע, הבאה לשיאה עם קבלת הנשמה היתירה בערב שבת. עלייה זו מסתיימת בנפילה מטאפורית לתהום במוצאי שבת, כאשר האדם נפרד מהנשמה היתירה. מדרש שכל טוב מקשר בין דרשה זו לבין הרחת הבשמים בהבדלה:[7]

בשמים במוצאי שבת מצוה, מאי טעמא? משום נשמה יתירה שניתנת באדם בערב שבת ובמוצאי שבת ניטלת הימנו, שנאמר: "שבת וינפש" – כיון ששבת וי אבדה נפש.

רש"י ורבינו חננאל חולקים בפירוש המשמעות של הנפש היתירה. רש"י מפרש באופן מפתיע שמדובר על יכולת פיזית לאכול ולשתות.^[8] נראה שהוא מדייק זאת מהמילה "נפש", המתארת את כוח החיות. לעומתו, רבינו חננאל מדבר על נשמה, וככל הנראה מתייחס לכוח רוחני מיוחד המתווסף בשבת.^[9]

המדרש, בעיקר על פי דרך הבנתו של רבינו חננאל, מעלה קושיה גדולה על דברי השפת אמת. לכאורה, לשיטת השפת אמת הימים שלאחר שבת ניזונים ממנה, ואמורים להיות מאופיינים באנרגיה רוחנית גבוהה.

ניתן לנסח קושיה זו גם על בסיס חוויה רגשית המשותפת לרבים – תחושת דכדוך במוצאי שבת. תופעה דומה מתוארת ביום שני, בקרב אומות שעבורן יום ראשון הוא יום חופשי. השבת, שכוללת בתוכה גם מרכיב של חופש וגם מרכיב של עלייה רוחנית, עלולה לגרור בסיומה תחושת עצבות עמוקה במיוחד.^[10] תחושות אלו סותרות את המעגל האנרגטי המתואר בשפת אמת, בו יום ראשון יונק מכוחה של השבת.

נראה שהשפת אמת שיכלל את פירושו על המדרש "וי אבדה נפש" במשך מספר שנים.^[11] דרך ההתייחסות למדרש, השפת אמת נותן לנו צוהר להבנה של מבנה השבוע:[12]

ומקשין כי ענין וינפש שייך במוצאי שבת? אך משמעות הגמ' הנ"ל כי אין נודע בחי' נשמה יתירה רק בשבת... אז ע"י שיודעין שבחול נחסר זה, יכולין לבוא לבחי' תשובה. ועי"ז יהי' נמשך הארה גם לימות החול. ובשם הבעש"ט כתבו כי נכתב זה בשבת שע"י שיודעין זה בשבת, כי בחול ניטל זה, משמרין יותר יום שבת שלא לילך בטל בעת מצוא הנשמה יתירה המסייעת לעבודתו ית'.

השפת אמת מציג קושיה על המדרש: בפסוק נאמר "שבת וינפש", ונראה שהמילה "וינפש" מתייחסת לשבת. לעומת זאת, המדרש לכאורה מייחס את המילה דווקא לצאת השבת.

בתשובתו, השפת אמת מנסה להסביר מדוע כניסת השבת היא הרגע הרלוונטי לחשיבה על אובדן הנשמה העתידי. כלומר, תודעת אובדן הנפש מתעוררת דווקא בזמן קבלת הנשמה היתרה. השפת אמת מציע שתי תשובות:

1. כאשר אדם מתחזק רוחנית בשבת, מתעורר בו כוח התשובה. בזכות התעוררות זו, הוא מגיע לימי החול עם כוחות תשובה חזקים שמאפשרים למשוך את הרוחניות של שבת אל ימי החול.

2. תשובת הבעש"ט: הידיעה שהנשמה היתירה עתידה לעזוב גורמת לנו להשקיע מאמץ בעבודה הרוחנית בשבת, ולנצל באופן מיטבי את הזמן בו היא נמצאת.

ההשוואה בין התשובות מחדדת את העמדה המיוחדת של השפת אמת, שבפירושו שם דגש על הכוח הרוחני שנותר לאחר השבת. ניסוח בהיר של רעיון זה מפותח בשנת תר"ן:[13]

והנה איתא בגמרא וינפש כיון ששבת וי אבדה נפש. ומקשין דא"כ שייך זה במוצאי שבת ולמה נכתב בשבת וינפש. אבל נראה לבאר הענין כי השבת בחי' כל ימי המעשה כדאיתא בזוה"ק כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח בי' אלא כולא בשביעאה תליא. והענין הוא כי השי"ת רצה שיתמשך הברכה לכל ימי המעשה. והמה באמת רחוקים מן הקדושה. לכן הי' התיקון ע"י שחול מכין לשבת, בכח הכנה זו נמשך ברכת השבת גם לימי המעשה. ז"ש ושמרו כו' את השבת לעשות. פי' להכין צרכי שבת. ועי"ז השבת מברך גם ימי המעשה. ועי"ז לעשות כו' השבת לדורותם ברית עולם. שיהי' התקשרות ודביקות כל הימים בשבת... ואם הי' הטל יורד בשבת קודש. לא היה דביקות והתקשרות בימי המעשה אל השבת. רק ע"י והכינו כו' אשר יביאו כו'.

בתורה זו כולה השפת אמת חוזר ומדגיש את העיקרון המכונן של דבריו, על פיהם תפקיד השבת הוא להכין לחול. ההכנה מחול לשבת היא קישור של ימי החול לשבת. מדובר בקישור ברמה הפרקטית, אולם המטרה העמוקה של הקישור היא גם לייצר את הנתיב ההפוך, בו השבת משפיעה על ימי החול.

השפת אמת ממשיך ומסביר:

וז"ש וינפש. כי השבת מלבד שבו מתגלה עיקר הקדושה. מלבד זה נותן הוא קדושה והארת הנשמה גם לימי המעשה. וינפש הוא פועל יוצא שנותן הארת הנשמה לנפש האדם לימי המעשה. והוא ע"י השתוקקות כל הימים אל השבת. על ידי זה ה'וי אבדה נפש' יכולין למצוא הארה מן השבת גם בימי המעשה. ז"ש שבת וינפש. בחי' שבת לעצמו. וינפש הוא שארית גם לימי המעשה.

השפת אמת מבין שהמילה "וינפש" מתארת כוח רוחני מיוחד לאחר השבת, שנוצר כתוצאה מהשבת. נדייק: אין במוצאי השבת כוח רוחני גדול מהשבת עצמה, ובהחלט ישנה ירידה רוחנית במעבר משבת לימי החול. עם זאת, השבת מותירה רושם רוחני גם לימי המעשה, ובכך היא מגבירה את המטען הרוחני שלנו ביחס למטען שהיה לנו לפני השבת.

יום שישי מוכר לכולנו כיום מיוחד המסונף לשבת ומוטען פרקטית ורוחנית בהכנות לה, אולם האם אנו חשים כוח דומה (ואף חזק יותר) במוצאי שבת? מדובר בכוח רוחני שאינו מובן מאליו, כפי שראינו בדברי השפת אמת בשיעורים הקודמים:[14]

ועל זה מתפללין והנחילנו כו' באהבה כו' שבת קדשך וינוחו בו כו'. וקשה הלא אומרים ושבת קודשך באהבה וברצון הנחילנו אם כן מה בקשה זו... אך יתכן לפרש שהיא בקשה להתדבק בהארת השבת... ומבקשין שנקבל הארה מקדושת השבת על כל השבוע.

על אף שנדרשת עבודה רוחנית כדי לזכות לאור השבת בימי המעשה, נראה שהשפת אמת עצמו זכה לכך, ודבריו הם ניסיון להאיר לנו את הדרך לכך.

זווית נוספת לאופי של שבת עולה לאור דברי השפת אמת בתורה אחרת על המדרש "וי אבדה נפש":[15]

ואיתא בגמ' וינפש וי אבדה נפש שהיא הנשמה יתירה שבא בשבת כיון ששבת וי אבדה נפש. והענין הוא כמ"ש השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו דכתיב ושמור נפשך כו' פן תשכח כו'. שזה עיקר הבריאה שנברא האדם לכבודו ית"ש. ושיזכור תכלית הדבר שנברא עליו... והפי' הוא כי בששת ימי בראשית הי' הבריאה דבוקה בשורשה. והי' אז ניכר תכלית הבריאה לכבודו ית'. ומאז ולהלאה הטבע מסתיר ומשכח עיקר התכלית. וע"ז ניתן השבת להזכיר תכלית הבריאה. ולכן הוא תכלית שמים וארץ. וכמו כן באדם כל איש ישראל השבת מזכיר אותו על מה נברא. והוא תיקון הנפש. ממשמע דכל השוכח מתחייב בנפשו. ממילא כשבא לזכירה מחי' את נפשו. זה וינפש שבו ניתקן הנפש. ובאמת זה בכח נפש יתירה שבא מלמעלה ושם אין שכחה. ושבת הוא מעין עוה"ב. דאיתא לעתיד מזכירין לאדם כל מה שלמד ושכח בעוה"ז. כמו כן מעין זה בכל שבת כל אחד כפי כח הנשמה יתירה שבו. לכן כשבא שבת רואין מה שנשכח ממנו בימי המעשה. וע"ז רמזו כיון ששבת וי אבדה נפש.

בתורה זו השפת אמת מבדיל בין מבנה השבוע בימי הבריאה, לבין קצב הזמן לאחר הבריאה. בימי הבריאה, מעצם ההתגלות של הקב"ה דרך מעשה היצירה, שלטה בעולם מודעות לנוכחותו. לאחר הבריאה, בימי החול הטבע מסתיר את נוכחותו של הקב"ה, כך שדווקא בימי המעשה שולטת שכחה של תכלית העולם. השבת ניתנה עבור תקופה זו, ומשמשת עבורנו כתזכורת לתכלית העולם.

השפת אמת אוגד את דבריו בהסבר המדרש "וי אבדה נפש". על פי דבריו: "לכן כשבא שבת רואין מה שנשכח ממנו בימי המעשה, ועל זה רמזו 'כיון ששבת וי אבדה נפש'". הזכירה של תכלית הבריאה בשבת מחייה את הנפש, ונפש זו אובדת עם השכחה הכרוכה בימי החול.

לאור דברי השפת אמת, עלינו להבין שסיפור הבריאה לא מספר לנו את סיפור ההכנה לשבת. ששת ימי הבריאה מהווים יחידה עצמאית, המתארת את התגלות הקב"ה בעולם דרך בריאתו במאמר. תיאור השבת לאחר הבריאה שייך במהותו להתנהלות המציאות מכאן ולהבא, בעולם שבו נוכח אתגר השכחה.

הלכה: שבת מכינה לחול

מהלכות שבת על פיהן חול מכין לשבת ואין שבת מכינה לחול, יכולה להתגבש התודעה לפיה מדובר הן במישור הטכני והן במישור הרוחני. תודעה זאת מנוגדת לכאורה לתפיסת השפת אמת, לפיה שבת משפיעה על ימי החול ומכינה לקראתם. בדברי השפת אמת לא מצאתי התייחסות ישירה לקושי זה, וייתכן שהסיבה לכך היא שאיסור ההכנה משבת לחול לא באמת מהווה קושי על שיטתו.

המשנה במסכת שבת (טו, ג) מביאה איסור לקפל כלים ולהציע מיטות בשבת לצורך מוצאי שבת:

מקפלין את הכלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים. ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת, אבל לא משבת למוצאי שבת.

איסור דומה נאמר ביחס להדחת כלים בברייתא:[16]

תנו רבנן: קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית, שחרית – מדיחן לאכול בהן בצהרים, בצהרים – מדיחן לאכול בהן במנחה. מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח.

ראשונים ופוסקים ביארו שמדובר בהלכה מדברי חכמים, כפי שעולה מניסוח המשנה שאינה נוקטת בלשון איסור. כך גם עולה מדברי הרמב"ם, הממקם את דין זה בפרקים העוסקים בהלכות שבת שמדרבנן (פרק כ ואילך).

הראשונים חולקים בנוגע לעיקרון העומד מאחורי הלכה זו. הרמב"ם ראה אותה כסייג לתיקון כלי, בעוד הראב"ד סבר שמדובר באיסור טרחה בשבת:[17]

ואסור להדיח קערות ואלפסין וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן... ואין מציעין את המטות בשבת כדי לישן עליהן למוצאי שבת אבל מציעין מלילי שבת לשבת.

השגת הראב"ד: ואסור להדיח קערות ואלפסין וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן. א"א כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול.

לפי פירושים אלו, נראה שאין קושי ממשי על תפיסת השפת אמת בנוגע לשבת המכינה באופן רוחני לימי החול.

בפירושו של רש"י על הברייתא עולה ניסוח כללי יותר:

שוב אינו מדיחן – דאין הדחה זו אלא לחול.

בדברי רש"י לא ניתן טעם ספציפי, כמו טורח או תיקון, אלא נראה שעצם ההכנה לחול בעייתית. האם יש איסור בעצם ההכנה לחול?

המגן אברהם והמשנה ברורה מביאים בדבריהם[18] את דברי הספר חסידים:[19]

בשבת לא יאמר אדם נישן כדי שנעשה מלאכתנו במוצאי שבת שאסור לומר למחר אעשה ואפי' חפץ לכתוב תורה מפני שמראה מה שישן ונח בשבת שעושה בשביל החול אלא יאמר ננוח כי שבת היום.

דברי הספר חסידים מהדהדים את דברי רש"י, שכן בשינה אין טורח או תיקון. עם זאת, גם בספר חסידים לא מובא טעם מפורש לדבריו.

ניסוח מאוחר בהרבה מופיע בילקוט מעם לועז,[20] ומצוטט בדברי אחרונים: "ובכלל האיסור לזלזל בשבת הכנה משבת לחול". טעם זה לאיסור ההכנה מעמיס קושי גדול על תפיסת השפת אמת. לפי ניסוח זה, עצם ההכנה משבת לחול מזלזלת בכבוד השבת, כגבירה המכינה לשפחותיה. יחד עם זאת, ניתן לומר שהכנה רוחנית אינה מעידה על זלזול בכבוד שבת.

לאחר ההתמודדות עם הקשיים בשיטת השפת אמת, נפנה בשיעור הבא להעמיק במשמעותה.

[עריכה: אורי שטרן]

[1] שמות כ, ח–י.

[2] בראשית רבה י, ט.

[3] שפת אמת בראשית תרל"ח.

[4] בראשית רבה י, ב.

[5] שפת אמת בראשית תרל"ט.

[6] ביצה טז ע"א.

[7] שכל טוב שמות פרשת בשלח טז. רש"י בסידורו (תקלב) הביא את אובדן הנפש כטעם להרחת הבשמים, כדברי המדרש שכל טוב, אך הוסיף לצידו סיבה נוספת:

"טעם בשמים במוצאי שבת, משום דכל יום השבת שובת אור של גיהנם ולא הסריח כלום, ולאלתר כשיצא חוזר ומסריח, לכך מריח בבשמים. כך אמר ר' שלמה גאון בשם ר' יעקב בר יקר". ראשונים ופוסקים אחרים הביאו את דברי המדרש כטעם מרכזי ובלעדי (עיין לדוגמה בשיטה מקובצת בביצה טז).

[8] רש"י תענית כז ע"ב: "נשמה יתירה – שמרחיבים דעתו לאכילה ושתיה".

[9] רבינו חננאל ביצה טז ע"א: "כלומר כל שנבראו בעולם להתענג מהן נשמתן ביום השביעי נבראו ומתרווחות ומתגדלות בשבת וכיון ששבת ווי אבדה נפש כלומר נתמעטה הנשמה".

[10] דיון מפותח המדגיש את השבר במוצאי שבת, ומנגיד אותו למוצאי חג ניתן למצוא בספרו של הרב אלחנן ניר, "היום אתם יוצאים – עיוני דעת ולב לחג החירות ולכל השנה" (ידיעות ספרים, 2022), עמ' 169 – 179. בהערות מוזכרות הנהגות חסידיות המנסות ליצור מעין 'אסרו חג' לאחר שבת, אולם נראה מדבריו שמדובר בדעות חריגות. במהלך הדברים לא מובאת תפיסת השפת אמת, שעל פי דברינו טוענת בעוז שאכן יש מהלך בסיסי וחשוב של המשכת האור של שבת אל ימי המעשה.

[11] השפת אמת מתייחס למדרש זה 15 פעמים לפחות לאורך פירושו על התורה, כך שככל הנראה לא נעלם מעיניו המתח המתואר כאן. במסגרת סדרת השיעורים נתייחס רק לחלק קטן מתורות אלו.

[12] שפת אמת כי תשא תרל"א.

[13] שפת אמת כי תשא תר"ן.

[14] שפת אמת קדושים תרמ"ו.

[15] שפת אמת, כי תשא תרנ"ז.

[16] שבת קיח ע"א.

[17] רמב"ם הלכות שבת כג, ז.

[18] בעקבות הערה של הרמ"א: "ואם רגיל בשינת צהרים אל יבטלנו, כי עונג הוא לו", שולחן ערוך אורח חיים, רצ.

[19] ספר חסידים רסו.

[20] בפירושו על ישעיהו פרק נח, אות קט.