פרשני המקרא -
שיעור 3
דרכי הפרשנות של רבי יונה אבן ג'אנח
קובץ טקסט
פרשני המקרא
שיעור מספר 3
רבי יונה אבן ג'נאח
א. הקדמה
חייו וחיבוריו
ר' יונה אבן ג'נאח לא כתב פרוש רציף על אף אחד מספרי המקרא; מדוע, אם כן, אנו עוסקים בו במסגרת זו?
ר' יונה אבן ג'נאח (להלן: ריב"ג)[1] חי בספרד במחצית הראשונה של המאה ה-11[2], והיה מחשובי הבלשנים והמדקדקים העבריים בימי הביניים. אולם, כפי שנראה, עבור ריב"ג פרשנות המקרא הייתה התשתית והמטרה כאחד של חקר הדקדוק העברי. חידושיו הדקדוקיים היוו בסיס לפרשני מקרא שבאו אחריו, כמו ראב"ע, וגם פירושים מקומיים שלו למקרא הובאו על ידיהם. אין ספק שיש לראות את ריב"ג כפרשן חשוב אשר השפיע על פרשנות המקרא בדורו ובדורות הבאים, וזוהי הסיבה שאנו עוסקים בו.
ריב"ג היה מראשוני מנסחי כללי התחביר העברי, וייתכן שהיה הראשון שהשתמש בשורש פ.ע.ל. כבסיס להדגמה ולביאור הטיית פעלים ובניינים[3]. ריב"ג למד והושפע רבות מספרי הדקדוק של ר' יהודה בן חיוג'[4] אך כנראה מעולם לא נפגש עימו. ריב"ג מזכיר את רבי יצחק אבן ג'קטילה ואת הבלשן והמשורר ר' יצחק בן שאול כמוריו המובהקים. לפרנסתו עסק ברפואה, וככל הנראה חיבר ספר רפואי שלא נמצא בידינו. בנוסף לכך הוא למד פילוסופיה, והיה בקי בשפות הארמית והערבית[5].
ריב"ג חיבר שבעה ספרים העוסקים בדקדוק ובלשון. הם נכתבו בערבית, ורק חלקם תורגמו לעברית. חלק מחיבוריו הם השגות והוספות על דברי קודמיו[6]. במסגרת שיעור זה נעסוק בספר 'מחברת הדקדוק' - ה'מגנום אופוס' של ריב"ג. יצירה זו נחשבת כחשובה מבין יצירותיו הן מבחינת היקפה, והן מבחינת השפעתה על הלשון העברית ופרשנות המקרא.
'מחברת הדקדוק'
'מחברת הדקדוק' מחולקת לשני חלקים. החלק הראשון - 'ספר הרקמה', והשני - 'ספר השורשים'[7]. החיבורים נכתבו בערבית ותורגמו ע"י ר' יהודה אבן תיבון לעברית. שני החיבורים הם בעצם שני חלקים של חיבור האחד, הנקרא 'מחברת הדקדוק'.
מטרת חיבור 'ספר הרקמה' הייתה בלשנית: לבדוק את הנוסח המקראי ולנסח כללים הקשורים ללשונו ולדרכי הבעתו של המקרא. כללים אלו, כפי שנראה בהמשך דברינו, מסייעים להבנת לשון המקרא. להמחשת קיומה של כל תופעה בלשנית ריב"ג מביא דוגמאות רבות מהמקרא, תוך השענות לעיתים על מדרשי הלכה בהם נראה שנקטו חז"ל גישה דומה לתופעה שהוא מציע. ריב"ג הוא הדקדקן הראשון אשר יצר שיטתיות מקיפה ויסודית של כל תחומי ההבעה הלשונית, כולל התופעות החריגות.
בהקדמה ל'ספר הרקמה' ריב"ג מסביר את הסיבות שהניעוהו לחברו, וניתן לזהות בדבריו שלושה מניעים:
א. עצם הבנת השפה העברית[8]. בעוד ששפת הערבית נלמדת ונחקרת, הרי היהודים עילגים, ואינם מבינים כלל בחכמת תורת הלשון.
ב. הבנת השפה היא בסיס לכל הידע. התכנים נמסרים באמצעות הלשון, וכל חסרון בהבנת הלשון גורר חסרון בהבנת תכנים[9].
ג. לא ניתן להבין את התורה ללא הבנת הלשון. על מנת שנוכל לקיים את רצון ה', שנמסר על ידי התורה, יש להבין את חכמת הלשון[10].
ספר הרקמה מחולק לארבעים ושישה שערים (דהיינו פרקים), וכל פרק עוסק בנושא לשוני אחר. הנושא מוסבר בתמציתיות בראש כל פרק, ולאחר התמצית מביא ריב"ג דוגמאות מקראיות להמחשת העניין.
נעיין כעת במספר נושאים מתוך החיבור ספר הרקמה, ונראה כיצד עיון דקדוקי משפיע על פרשנות המקרא.
ב. נושאים נבחרים מספר הרקמה
למ"ד התמורה
בשער ו', בהקשר ביאור 'האותיות הנוספות' (תחיליות למילים, כגון אותיות בכל"מ), מבאר ריב"ג את אחת ממשמעויותיה של האות 'למ"ד הנוספת':
ותהיה הלמ"ד בענין התמורה והחלף, במקום אמרך "תחת", כמו למ"ד "ותהי הלבנה לאבן והחמר היה לחומר" (בראשית, פרק י"א, פסוק ג'), כאלו אמר: "ותהי להם הלבנה תחת האבן".
כלומר, משמעות ל' השימוש היא לעיתים "במקום" או "תמורת". ריב"ג מוסיף דוגמא נוספת, מהפסוק בפרשת וירא, בציווי העקידה: "והעלהו שם לעולה" (בראשית, פרק כ"ב, פסוק ב'):
וכמו הלמ"ד הזאת, למ"ד: "והעלהו שם לעולה על אחד ההרים...." כי אני חושב שהא-ל יתברך ויתעלה כאשר רצה להראות לברואים סבל אברהם ע"ה ולגמלו על סבלו דבר אליו בדבור משתתף לשני ענינים[11]. האחד מהם מה שיבינוהו ההמון, והשני מה שיבינוהו היחידים, הוא מה שאמר לו "והעלהו שם לעולה". ענינו ההמוני - הוא הנראה מפשט הכתוב, ר"ל: והקריבהו קרבן...אבל ענינו היחידי[12] הוא שיהיה ענינו: והעלהו שם על אחד ההרים תחת עולה, כלומר שארצה ממך העלותו אלי אל ההר, כרצותי קרבן שתקריבהו לי. וקדם לדעת אברהם הענין ההמוני, וכבר קדמה דעת האלוקים יתברך כי זה הענין ההמוני הוא אשר יקדים אליו, אבל רצה להראות בני האדם סבלו ולגמלו עליו, וכאשר הגיע אברהם אל הענין שרצהו האלוקים ממנו והוא : העלותו בנו אל ההר, קראו יתברך מן השמים: רב לך אברהם.
ריב"ג טוען שהקב"ה מראש לא התכוון לשחיטת יצחק, אלא רק ציווה "והעלהו שם לעולה", וידע שאברהם יבין את הוראת הציווי במשמעות הרגילה (מה שיבינוהו ההמונים). אך המשמעות אליה התכוון ה' בציווי זה היא שאברהם יעלה את יצחק (להר) במקום עולה, כלומר, באופן שיחשב לה' כעולה (ייתכן שאחרת ה' היה מצווה ה' "והעלהו עולה" בלי הלמ"ד).
לאחר מכן ריב"ג מסיק מכך מסקנה בעניין נצחיות התורה:
זאת היא, יצליחך ה' האלוקים, דעתי בו, והוא ענין נאה דק ומופלא, לא הרגיש בו זולתי...ידחה בו מעלינו ערבוב מי שמחייב אותנו המרת התורה.
אין ספק שריב"ג מגיב כאן לטענת המוסלמים שהוכיחו מהעקדה שכשם שה' חזר בו מצו העקידה, כך יכול הוא לחזור בו גם מתורת משה, ולהמירה בתורת מוחמד. ריב"ג טוען שה' לא חזר בו מצו העקידה, מאחר ומעולם לא ציווה על הריגת יצחק. זוהי דוגמא יפה לשילוב נאה בין חכמת הלשון, פרשנות המקרא, ותחום האמונות ודעות.
'דרך קצרה'
מידה פרשנית שמרחיב ריב"ג את הדיבור עליה היא "דרך קצרה", וכפי הגדרתו של ריב"ג: "מה ששמשו בו בחסרון". וכך מגדיר ריב"ג את התופעה בשער כ"ה:
דע כי העברים הרבה פעמים מחסרים וגורעים מן הדברים מה שלא ישלם הדבר על דרך האמת כי אם להקל ולקצר בו, וזה כאשר ידע המדבר בו מה שהם רוצים...
בפרק זה מאריך ריב"ג בכל סוגי קיצור הלשון בהן נוקטת השפה העברית, ונציין ונדגים רק שתי דוגמאות.
א. לעיתים, טוען ריב"ג, המילה "מן" חסרה. למשל, בשמות, פרק י"ט, פסוק י"ב נאמר "השמרו לכם עלות בהר ונגע בקצהו", וכוונת הפסוק היא "השמרו מן עלות בהר ומן נגע בקצהו"[13].
ב. תקבולת חסרה. דוגמא לכך היא הפסוק "יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר" (דברים, פרק ל"ג, פסוק ו') - כלומר "ואל יהי מתיו מספר", כיוון שהמילה "לא" שנאמרה בתחילת הפסוק מתייחסת לשני חלקיו.
מטונימיות
שער כ"ח בספר הרקמה עוסק במטונימיות, דהיינו מילה שכתובה במקרא אך הכוונה למילה אחרת - "ממה שנאמר במלה והחפץ בה זולתה". ריב"ג מונה מספר סוגי מטונימיות, ונזכיר אחד מהם - 'הכלל תמורת הפרט':
"לעם נכרי לא ימשול למכרה" (שמות, פרק כ"א, פסוק ח') והחפץ[14]: "לאיש"[15], והיה נכון זה, בעבור כי העם - אישים[16]. ובעבור הדמיון במין הזה נאמר גם כן (בראשית, פרק כ', פסוק ד') "הגוי גם צדיק תהרוג"[17].
נושא אחרון שאביא לשם הדגמה הוא סירוס סדר המקרא, המופיע בספר הרקמה בפרקים ל"א-ל"ב. וכך מגדיר ריב"ג תופעה זו:
דע כי ההפך בדבריהם יהיה על שני דרכים: האחד מהם במבטא והשני בענין, כי הדברים כאשר לא יכנס בהם ספק יתכן בהם ההפך וזולתו.
כוונת דבריו היא שהמקרא חפשי לומר את דבריו גם בסדר שונה מהרגיל כל עוד דבריו מובנים. ריב"ג יסרס את המקרא במקרים בהם ההקשר המקראי מחייב את סירוס המקרא. למשל, את הפסוק "וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף" (בראשית, פרק מ"א, פסוק נ"ז) מסרס ריב"ג וקורא אותו כך: "וכל הארץ באו מצרימה אל יוסף לשבור". כלומר, המושא "אל יוסף" נקרא כהשלמת הפועל "באו" ולא כהשלמת "לשבור". המניע לכך הוא שמשמעות "שבירה אל" (או "שבירה ל") היא מכירה לקונה[18], או קנייה עבור מקבל אחר[19], אבל לא קנייה ממוכר[20]. האחים לא באו למכור ליוסף ולא לקנות עבור יוסף, אלא לקנות מיוסף, כך שההקשר המקראי מחייב סירוס זה.
יש לסרס את המקרא, לדעת ריב"ג, גם משיקולי סבירות חיצוניים, שאינם נובעים מהקשר הפסוק. למשל, את הפסוק "וירם תולעים ויבאש" (שמות, פרק ט"ז, פסוק כ') מציע ריב"ג לסרס כך: "ויבאש וירם תולעים", והוא מסביר מדוע:
כי הבאישה הנולדת מן הרקבון, אשר הוא סיבת יצירתם של התולעים, קודמת ליצירת התולעים, כי הסיבה קודמת למסובב.
נסיים בדוגמא אחרונה מפרשת וירא. את הפסוק הקשה "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו" (בראשית, פרק כ"ב, פסוק י"ג) מציע ריב"ג לסרס כך: וישא אברהם את עיניו ואחר[21] וירא, והנה איל נאחז בסבך בקרניו"[22].
אם כן, ראינו במגוון הדוגמאות את תרומתו הרבה של ריב"ג בתחום הבנת התחביר המקראי ופרשנות המקרא.
כעת נעבור לעיין ב'ספר השורשים'.
ב. נושאים נבחרים מ'ספר השרשים'
בהקדמתו לספר השורשים ריב"ג פורס בפני הקורא את מטרותיו של הספר:
הספר הזה אשר קראנו אותו ספר השרשים, רוב השרשים העבריים הנמצאים באשר בידינו מן המקרא, ונבאר משמושיהם ונפרש מכוונותם מה שהצורך מביא לבארו.
הספר בנוי לפי סדר אלפביתי, ובכל שורש מביא ריב"ג את הבניינים השונים בהם מופיע השרש, ואת המשמעויות השונות לכל שורש. במידה וריב"ג עסק בשורש מסויים בחיבור אחר שלו, הוא לא ירחיב את הדיבור באותו השרש בספר השורשים. ריב"ג לא יביא בכל שורש את כל הופעותיה השונות של השורש במקרא, אלא יביא מספר דוגמאות לכל שורש.
לצורך זיהוי השרש של מילות התורה יעזר ריב"ג בראש ובראשונה במקרא עצמו, לאחר מכן יפנה ללשון חז"ל והארמית, ואם עדיין יתקשה בזיהוי השרש יפנה ריב"ג לערבית. הפנייה לערבית הייתה כנראה שנויה במחלוקת, שכן ריב"ג נאלץ להצדיק את עצמו ולהיתלות באילנות גדולים:
ואני מסכים להביא ראיה על פירוש קצת השרשים ממה שיזדמן לי מן הנמצא במקרא, ומה שלא אמצא עליו עד מן המקרא אביא עליו עד ממה שיזדמן לי מן המשנה והתלמוד והלשון הארמי. כי כל זה ממנהגי העבריים ללכת בזה על דרך ראש הישיבה אלפיומי[23] ז"ל בהביאו עדיו על השבעים מלה המיוחדת במקרא[24] מהמשנה והתלמוד...ומה שלא אמצא עליו עד ממה שזכרתיו ואמצא עליו העד מן הלשון הערבי לא אמנע להביא עד מן הגלוי בו.
(הקדמה לספר הרקמה[25]).
ריב"ג ממשיך ומבקר את אלו הנמנעים מלהעזר בשפה ערבית לצורך הבנת לשון המקרא:
ולא אזהר מקחת ראיה מהנראה ממנו כאשר יזהר מזה מי שדעתו חלושה והכרתו מעטה מאנשי דורנו.
(שם).
כמו כן, ריב"ג טוען שיש צדקנות מעוותת באי שמוש בערבית:
כל שכן מי שהראה מהם הכשרות והתעטף ברדיד החסידות עם מעוט הבנת הדברים.
(שם).
נעיין במספר דוגמאות הלקוחות מספר השרשים:
א. משמעות המילה "כי". ידועים דברי חז"ל כי למילה "כי" יש ארבע משמעויות - "כי משמש ארבע לשונות, אי, דלמא, אלא, דהא[26]" (ר"ה ג.). ריב"ג מחדש משמעות נוספת למילה, אף על פי, ומביא לכך מספר דוגמאות. בשמות, פרק ל"ד, פסוק ט' נאמר "ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה עורף הוא", וריב"ג מבאר[27] שהכוונה היא ל"ילך נא ה' בקרבנו אף על פי שהוא עם קשה עורף[28]. דוגמא נוספת, שמוכיחה יפה את טענתו, היא הפסוק "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית, פרק ח', פסוק כ"א) המילה "כי" איננה מסתדרת לפי אף אחת מהארבע פירושים המובאים בגמרא, אך כן מסתדרת יפה לפי דרכו של ריב"ג: "לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם אף על פי שיצר לב הדם רע מנעוריו.
ב. משמעות השורש פ.ל.א.. בבראשית, פרק י"ח, פסוק י"ד אומר ה' לאברהם: "היפלא מה' דבר", ומפרשי המקרא מנסים להסביר את המילה "יפלא". רש"י וראב"ע, בעקבות אונקלוס, פירשו "מכוסה". ריב"ג, על סמך תקבולות מקראיות[29], מגיע למסקנה שפירוש כל הופעותיו של השורש פ.ל.א במקרא הוא "גדול". ואם כן, משמעות המשפט היא "היגדל מה' דבר'.
ג. גורלם של ספרי ריב"ג
למרבה הצער, עם כל חשיבותם של 'ספר הרקמה' ו'ספר השורשים' להבנת לשון המקרא, נדחקו ספרים אלו בארון הספרים היהודי לפינה נדחת.
נראה לי כי הגיע הזמן לגאול ספרים אלו מהנשייה ולהעניק להם את הכבוד הראוי להם בין יתר פרשני ימי הביניים, ולהוסיף את לימוד פירושי ריב"ג ללימוד התנ"ך בכלל, ולפרשת השבוע בפרט.
[1] שמו של ריב"ג, כפי שנכתב על ידו בחיבוריו, הוא אבו אלוליד או מראון בן ג'נאח. ראב"ע כינה אותו בשם הלטיני מורינוס, והעניק לו את הכינוי ר' יונה, שכן פרוש השם אבן ג'נאח הוא 'בעל כנפיים'.
[2] משערים כי שנות לידתו ומותו הן 993-1050 (בקירוב).
[3] הדגמה לשיטה ניתן למצוא במבוא שחיבר לספר השורשים, עמוד 3 (מהדורת בכר, ירושלים תשכ"ו):
דע...כי פעמים רבות תשמעני שאומר פ"א הפועל ועי"ן הפועל ולמ"ד הפועל. ודע כי כוונתי בזה לקצוב לכל הפעלים החולפים קליהם וכבדיהם וכל הבא מהם מפועל...ואומר בכל אחת מהן פ"א הפועל מפני שהוא לעומת פ"א הפועל...
[4] ר' יהודה בן חיוג' (1012-945 בקירוב) היה ממדקדקי העברית והפרשנים הפילולוגיים בספרד, וחידושו העיקרי היה שבעברית השורשים הם בני שלשה עיצורים.
[5] למעט הערות אוטוביוגרפיות הפזורות בחיבוריו השונים של ריב"ג, והערותיו של מתרגם ספריו יהודה אבן תיבון, אין לנו מידע רב על קורות חייו של ריב"ג.
[6] למשל, ב'ספר ההשגה', ריב"ג משיג על ספריו של ר' יהודה בן חיוג', והספר 'אגרת ההערה' הוא כתב הגנה מפני תומכיו של ר' יהודה בן חיוג'.
[7] ריב"ג מסביר את משמעות שמות חיבוריו אלו בסוף הקדמתו לספר הרקמה:
וקראתי אותו בעבור רובי עניניו 'ספר הרקמה', לדמות שעריו אל רקמות האדמה, והמה המקומות אשר יהיו בהם מינים שונים מן הפרחים, (ו)נלקח מרקמת הבגד אשר תהיה מצבעים רבים. והספר השני נזכור בו רוב השרשים הנמצאים במקרא, ועל כן קראתי החלק השני 'ספר השרשים'.
[8] וכך הוא אומר:
וראיתי את העם אשר אנחנו עומדים ביניהם (הכוונה למוסלמים), מתחזקים להגיע אל כל חכמת לשונם...אבל אנשי לשוננו בדורנו זה כבר השליכו החכמה הזאת אחרי גוויהם ושמו הענין הזה מחוץ לאזניהם והקלו בו ויחשבוהו מותר שאין צורך לו ונשארו ערומים מחמודותיו וריקים מיופיו והתנצלו את עדיו. עד אשר כל אחד מהם בוטה כחפצו ומדבר כרצונו אינם משגיחים אל זה ולא מקפידים עליו כאילו אין ללשון סדר לשוב אליו ולא גבול לעמוד עדיו רצו מן הלשון מה שהוא קל אליהם לקחתו ולדרשו, אין מדקדקים בשרשיו ולא נזהרים בענפיו.
ריב"ג משתמש בביטוי 'התנצלו את עדיים' ע"פ הפסוק המתאר את חומרת חטא העגל: "ויתנצלו בני ישראל את עדיים מהר חורב" (שמות, פרק ל"ג, פסוק ו') שפירושו "הסירו מעצמם את התכשיט שקבלו בהר חורב" (התורה). ריב"ג טוען שגם בזמנו היהודים הסירו מעצמם את תכשיטם - חכמת לשון המקרא.
[9] ובלשונו של ריב"ג:
כי בעבור אשר היתה מלאכת חכמת הלשון כלי לכל נדרש ומבוא אל כל נחקר, היתה היגיעה לגעת אל תכליתה ולעמוד על כל עניניה, והחפץ לבא עד קצה ולדעת השלם ממנה ואשר איננו שלם, והמלא והחסר, והלשון האמתי ולשון ההעברה...כי בעמוד על זה תהיה העמידה על כל הענינים הנחקרים. וכפי אשר ימצאנו מן הקצור והחסרון, יהיה חוסר הבנת הנחקר בה וקוצר דעת הנדרש.
[10] ואלו הם דבריו:
כי בעבור שהיה גמול הבורא יתעלה הטוב בכל אשר יקנהו האדם בעולמו, והנכבד בכל אשר יעתדהו לאחריתו, וההגעה אליו לא תשלם כי אם בעמוד על הכתוב בספרי הנבואה וקיום מצוותם והזהרותם ולא יתכן לעמוד על הכתוב בספרים האלה, כי אם בחכמת הלשון, היתה חובת יגיעת האדם בתקון החכמה הזאת והחזקו להשיגה ולהטיבה ולדקדק עניניה ולדעת עלילות מילותיה חובה גדולה יותר והצרך אליה חזק מאד כפי יקרת מעלת הנדרש וגדולת ערך הנחקר...כל שכן החכמה הזאת היקרה הנכבדת הגורמת להבין דברי אלוקים העוזרת לעשות מצוותיו המקרבת אל גמולו והמרחקת מעונשו.
[11] כלומר לשון אמביוולנטית.
[12] ההוראה שמובנת ליחידים.
[13] על פי כלל זה הסביר ריב"ג את הפסוק "ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ" (קהלת, פרק י"ב, פסוק י"ב) כך: "הזהר מן עשות ספרים".
[14] כלומר כוונת הכתוב.
[15] דהיינו "לאיש נכרי לא ימשול למכרה".
[16] העם מורכב מאישים רבים.
[17] כלומר פירוש המילה "גוי" כאן הוא "איש", ולא כבשאר המקרא "עם", והכוונה היא לאבימלך. זאת, בניגוד לרש"י שכתב "שמא כך דרכך לאבד אומות חינם?" כלומר שהכוונה במילה "גוי" כאן היא ל"עם", כמו בשאר המקרא.
[18] בדרך כלל בבניין הפעיל, אבל במקום אחד בבנין קל, כבבראשית פרק מ"א, פסוק נ"ו: "וישבור למצרים".
[19] כגון בראשית, פרק מ"ג, פסוק ד': "ונשברה לך אוכל".
[20] קנייה ממוכר מתוארת כ"שבירה מאת", כגון בראשית פרק מ"ב, פסוק ג': "לשבור בר ממצרים".
[21] אחר שנשא את עיניו - וירא.
[22] הצעה זו משתמעת כבר מתרגום אונקלוס לתורה.
[23] רס"ג.
[24] כוונתו לרשימת המלים היחידאיות במקרא.
[25] סוף ההקדמה לספר הרקמה עוסק ב'ספר השרשים'.
[26] דהא (בגלל), דילמא (שמא), אי (אם).
[27] בפסוק זה נדחקו רש"י, רשב"ם, ראב"ע ורמב"ן.
[28] ומוסיף ריב"ג "ומן ההבל שישים אמרו עם קשה עורף עלה לאמרו ילך נא ה' בקרבנו".
[29] למשל איוב, פרק ה', פסוק י': "עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר" ותהלים פרק קל"א, פסוק א': "ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני".
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)