ראש חודש ושבת, יוסף והאחים

בשני השיעורים הקודמים הצבענו על דרכים בעבודת ה' שחודשו ע"י האבות, כשבמוקדן ניצבת הנכחת הקדושה במציאות על ידי מעשה האדם. תנועה זו מקבילה לתנועה של שלושת הרגלים. עם זאת, נראה שהשאיפה של דרך זו היא להפוך את כל החול לקודש, ושמדובר בתהליך שהמשיך גם אחרי האבות. רסיסים היסטוריים של מהלכים אלו משובצים לאורך השנה כולה – בראשי החודשים, בחגים מדרבנן ובצומות. מתורות השפת אמת על זמנים אלו ננסה להבין מהם האתגרים העומדים לפתחם של "עובדי ה' בפרהסיה". בשיעור זה נתמקד בראשי החודשים, ובהקבלה בין יוסף לנח ובין האחים לאבות.

שבת וראשי החודשים

כפי שראינו בשיעור הקודם, השפת אמת מקשר בין שלושת הרגלים לשלושת האבות: פסח הוא יצחק, ובבחינת דיבור. חג השבועות מיוחס לאברהם ונקשר לבחינת המחשבה. יעקב, המקביל לחג הסוכות, הוא בבחינת מעשה. כזכור, הצבענו בשיעור על חוסר ההתאמה בין סדר האבות לסדר החגים הכרונולוגי. בנוסף, הדגשנו שיעקב הצליח לפעול בעולם החול יותר מכל האבות, מאחר והשפעתו היא ברובד המעשה. בתורה לפרשת וישב, השפת אמת טוען שליעקב היו שאיפות רבות אף יותר, אולם שאיפות אלו עדיין לא יכולות היו לבוא לידי מימוש מלא:[1]

ורצה יעקב אבינו לתקן כל ימות החול להיות כמו לעתיד יום שכולו שבת. ולא עלה בידו כי לא הגיע הזמן עדיין. אבל פעל בזה שיוכלו בנ"י למצוא בחי' מנוחת שבת גם בימות החול בזמנים מיוחדים כענין חנוכה ופורים.

יעקב אבינו ראה לנגד עיניו מציאות שבה כל ימי החול מתקדשים. שאיפה זו לא מומשה על ידו, אבל עצם קיומה זרע במציאות את זרעי החגים מדרבנן – חנוכה ופורים. בחגים אלו ימי חול "רגילים" הפכו לימי שמחה.

השפת אמת מציג בתורה זו רעיון יסודי לפיו כל ימי החול מכילים גרעין נסתר של קדושה. גרעין זה דורש זמן, עבודה והבשלה כדי לבוא לידי ביטוי. כפי שנראה בהמשך, ניתן לזהות רמות שונות של קדושה בימי החול. לכל מופע של קדושה יש היסטוריה המתארת את המאמץ שהוביל להנכחה של הקדושה בעולם החול, וכמו כן גורמים שמונעים ממנה להופיע במלואה.

תורה יסודית בנושא זה מתייחסת לראשי החודשים, ומצביעה על חטאים של כלל עם ישראל כגורם לפגימה בקדושה שאותה האבות גילו במציאות:[2]

וכתיב והי' מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות כו' דרשו חז"ל שלעתיד נעלה לראות פני ה' בכל חודש ושבת. ולהבין לשון מדי חודש מדי שבת דכתיב ביום השבת וחודש יפתח א"כ נפתחו השערים. וברגלים נתקיים בפועל ממש אבוא בם אודה. שראו פני ה' במקדש ג"פ בשנה. ואיתא כי הי' ראוי כל החדשים להיות יום טוב שהמועדות הם בזכות ג' אבות. ויב"ח בזכות י"ב שבטים. רק שגרם החטא כמ"ש בטור או"ח ה' ר"ח.^[3]

השפת אמת מבאר פסוק מספר יחזקאל המתאר את בית המקדש השלישי. בתיאור נאמר שכל בשר יגיע להשתחוות בהר ה' בכל חודש ובכל שבת. השפת אמת מסביר שראשי החודשים אכן היו במקור במדרגה דומה לזו של שלושת הרגלים – בהם בא כל בשר לראות את פני ה'. על פי השפת אמת, המקור של שנים עשר ראשי החודשים הוא עבודת השבטים. עולה מדברי השפת אמת שרצונו של יעקב לקדש את כל ימות החול התקיים חלקית על ידי בניו. שנים עשר השבטים יצרו במציאות קדושת ראשי חודשים, שראויה הייתה להיות כקדושת שלושת הרגלים. עם זאת, קדושת ראשי החודשים הופחתה בעקבות חטא העגל:

והענין הוא כי במועדים יש פתחים גדולים. ובר"ח פתחים קטנים ואם הנפשות היו מתוקנים היו מרגישין הארה באלה הפתחים. אך כתיב עונותיכם היו מבדילין ואין מרגישין באלה הפתחים. כמו שאנו בעוה"ר אין זוכין אפילו ברגלים לראות פני ה' במקדש. ולעתיד כשנהי' מתוקנים יהי' די פתיחת השערים בחודש ושבת לראות פני ה'. וז"ש מדי חודש בחדשו כו'. וגם זה אמת כי לפי עבודת בני ישראל בכל השנה זכו לראות פני ה' ג"פ. ולעתיד עבודת כל חודש ושבת יהי' בו זכות לראות פני ה' בכל חודש ושבת.

השפת אמת מבאר ששני תנאים נדרשים עבור הופעת קדושה ביום חול: מצד אחד צריך ש"יפתח פתח" ביום החול, ומן הצד השני ש"יפתח פתח" באדם. כאשר הפתח מצד היום הוא רחב – גם אדם שפתחו צר יחוש את ההארה. לעומת זאת, בימים בהם נפתח פתח צר בלבד, אזי נפילה במדרגת האדם תמנע ממנו לחוש את הקדושה הנוכחת במציאות. ירידת הקדושה בראשי חודשים נגרמה כתוצאה מכך שהפתחים היו מלכתחילה צרים יותר, וממילא הנפילה בחטא העגל מונעת מאיתנו לחוש את כל עוצמת הקדושה שגילו השבטים בראשי החודשים. השפת אמת מוסיף ומבאר שגם עוצמת הקדושה הנגלית של שלושת הרגלים הומעטה לאחר שבעוונותינו חרב המקדש, וכעת אין אנו זוכים לשפע הקדושה שהייתה בזמן העלייה לרגל. עם זאת, הקדושה עצמה של ראשי חודשים עדיין קיימת ועומדת:

ומ"מ גם עתה למעלה בשמים נפתחים השערים בכל ר"ח וע"ז מבקשים יעלה ויבא זכרונינו כו' ביום ר"ח הזה היינו בהארה ושער שנפתח בר"ח הזה דכ' ויקרא לאור יום.

נמצאנו למדים שהאבות הצליחו לפתוח פתחים גדולים להארת הקדושה, ולכן חטאינו לא סתמו את הפתחים, ואילו השבטים פתחו פתחים קטנים יותר, וממילא החטא גרם להפחתת ההארה של קדושת ראשי חודשים. עם זאת, ראשי החודשים היו במקור בקדושה מקבילה ליום טוב, ובכך הגשימו באופן חלקי את השאיפה להפוך את החול לקודש.

למעשה, נראה שלשיטת השפת אמת כשם שקדושת הימים הטובים גבוהה מהשבת – כך הקדושה המקורית של ראשי החודשים הייתה גבוהה מקדושתם של הימים הטובים:[4]

ברש"י באברהם נאמר התהלכתי לפניו שלא הי' צריך סעד. דכ' שער החצר הפנימי' כו' ביום השבת יפתח וביום החודש. והנה שבת הוא מתנה מן השמים וכן אמרו מתנה טובה יש לי. ונח הי' בחי' שבת כמ"ש בזוה"ק. את האלקים התהלך נח וזה הסעד שבאמת כך נברא העולם להיות הקיום ע"י השבת ולכן נאמר את האלקים התהלך כדאיתא שא"א לעולם להתקיים במדה"ד ושיתף מדה"ר פי' לסייע להאדם.

אך האבות חידשו דרך חדש בעולם והוא דרך התורה פנימיות העולם והוא לפנים משורת הדין ולכן נאמר באברהם ה' אשר התהלכתי לפניווזה בחי' וביום החודש יפתח שזה הפתח בא ע"י עובדי ה' ולכן חודש ומועדות צריכין קידוש ב"ד. ישראל דקדשינהו לזמנים. והוא קדושה שהמציאו האבות. לכן ג' מועדות מול ג' אבות וי"ב חדשים מול השבטים. וזה דרך התורה שהיא ללמד דעת לאדם לידע לחדש דרכים בעולם. והוא כח תורה שבע"פ שבא מתורה שבכתב. כי מעשה בראשית מעשי ה'. והתורה ללמד לעשות ולכן אמרו שהוצרך התורה להתחיל מהחודש הזה לכם מצוה ראשונה כו'. זה ההתחדשות שבא ע"י האדם ומאברהם התחיל ב' אלפים תורה.

על פי השפת אמת, וכפי שראינו בעבר, נח הוא בבחינת קדושת השבת – קדושה פסיבית. האבות והשבטים שייכים לדרך חדשה של עבודת ה', דרך התורה שבעל פה. מדובר בדרך אקטיבית שמוצאה באדם. קדושה זו חודשה על ידי האבות, אך השבטים העמיקו בה והגיעו לשורש נוסף של התחדשות – "החודש הזה לכם". ביסוד ההתחדשות ניצב קידוש הזמן על ידי בית הדין של עם ישראל.

השבת השנייה – יוסף

בפרשות הבאות העוסקות בסיפורי יוסף והשבטים מתגלה חוליה נוספת במהלך ההיסטורי של התגברות הקדושה בעולם. בתורה לפרשת ויצא השפת אמת רומז לחוליה זו:[5]

והאבות הם בחי' השבת שהמרכבה עומד עליהם והם דביקים בה' ממש. והשבטים המה התפשטות הקדושה לי"ב גבולים. וזה הרמז שלשה עדרי צאן רובצים הג' אבות. והם ג' סעודות דשבת ג' מיני השפעות. וע"ז רמז ביום השבת יפתח. וכמ"ש פי הבאר נברא בע"ש. ובשבת נפתח השפע ומתברכין מיני' שיתא יומין ונחלקים לג' מקמי שבתא וג' בתר שבתא והם ג' עדרי צאן רובצים היינו שנסמכין אל הש"ק שהוא הבאר. וכפי מה שמבטלין כל שיתא יומין להשבת. כך נשאר הארה מהשבת לימי המעשה. ונאספו שמה כל העדרים הם הי"ב שבטים והרמז דכתיב האספו ואגידה לכם. שע"י אסיפת השבטים יש להם דביקות באבות כנ"ל. וע"ז רמז ביום החודש יפתח י"ב חדשים בשנה שהם י"ב מיני התחדשות מי"ב דרכים המיוחדים לי"ב שבטי עליון. וכל אלה הפתחים יש מהם בכל יום ויום קצת הארה והמה ג' תפלות שמקדימין ה' שפתי תפתח וצריכין להסיר מקודם האבן גדולה ע"י המצות ופסוקי דזמרה נפתח הארת הג' עדרי צאן שהם ג' תפלות. וי"ח ברכות הוא ג' ראשונות וג' אחרונות וי"ב באמצע כמ"ש במ"א מזה.

תורה זו חוזרת על העקרונות שראינו בעבר, אולם מעוררת מבוכה וקושי: עד כה ראינו שהשפת אמת מסמן את השבת על ידי דמותו של נח, ואילו החול המתקדש על ידי האדם מיוחס לשלושת האבות. לעומת זאת, בתורה זו האבות נקשרים לשבת, ושנים עשר השבטים מחליפים את מקומם בקישור לראשי החודשים.

הסתירה בדברי השפת אמת מתיישבת בתורותיו לפרשות וישב ומקץ. לצד נח, נוספת דמות חדשה המיוחסת לשבת – דמותו של יוסף. נח הוא בבחינת שבת יחסית לימים הטובים, בעוד יוסף הוא בבחינת שבת יחסית לראשי החודשים. נעקוב אחרי המהלך של השפת אמת בנושא, המכיל התפתלויות והתפתחויות עדינות. המהלך נקשר גם לרעיון שהצגנו בעבר, לפיו התנועה בשבת מורכבת משתי שבתות סמוכות (לפחות). במסגרת זו, נח מקביל לשבת הראשונה, ויוסף לשבת השנייה. נפתח בתורה המתארת את הקושי של יעקב להמשיך את מהלך התפשטות הקדושה:[6]

במדרש ביקש לישב בשלוה כו'. כי הצדיק כל מגמתו להמשיך הקדושה בעולם הזה והטבע ג"כ. ומקודם צריך לתקן עצמו בלי נגיעה בעוה"ז. וז"ש כשהצדיקים יושבין בשלוה פי' שדבקים בשורשם בלי שייכות למקום הפירוד ח"ו. אז מבקשין לישב בשלוה גם בעוה"ז כנ"ל. והנה יעקב אע"ה הי' למעלה מהטבע. ולא הי' בכחו להמשיך הקדושה גם בעוה"ז מאחר שלא הי' לו שייכות לעוה"ז כלל. והי' צריך להיות ע"י יוסף הצדיק. וז"ש אלה תולדות יעקב יוסף שבאמצעיות יוסף נמשך הארת הקדושה מיעקב לכל השבטים ולכל העולמות... וז"ש אותו אהב כו' מכל אחיו. הפי' ג"כ שיוסף העלה מעש"ט של השבטים ליעקב אע"ה. כי יוסף הצדיק מעלה מעש"ט של כלל בני ישראל. כי יש לו דביקות בהם יותר מיעקב שהי' למעלה מהטבע כנ"ל. ופי' וישב יעקב כו' מגורי אביו ג"כ כנ"ל שנדבק לשרשו שהוא בחי' תשובה ובחי' שבת שכל דבר עולה לשורש עליון.

יעקב הצליח להמשיך את הקדושה ולהיות האב המיוחס לחג השלם, חג הסוכות. אולם בבואו להמשיך קדושה באופן רחב יותר הוא נתקל בקושי. תהליך ההתקדשות של יעקב ניתק אותו מהעולם הזה, ולפיכך היכולת שלו לפעול בעולם נפגמה. כלומר, דווקא בגלל ההצלחה של יעקב להתעלות ולהתקדש, הוא נזקק למסייע כדי להעצים יותר את הנכחת הקדושה בעולם הזה. הסיוע הגיע מיוסף, ששימש כחוליה מקשרת בין יעקב המתוקן ובין בניו. מתוקף פעולתו כחוליה מקשרת, יוסף הופך להיות הדמות השנייה המזוהה עם השבת:[7]

שיוסף ויהודה הם כענין יום השבת עם ימי המעשה. ובכל ש"ק יורד נקודה לכל איש ישראל וצריך הוא להמשיך זאת הנקודה בכל ימי המעשה ואז זוכה בשבת הבא לקבל נקודה אחרת.

במשפט קצר זה, המובא בסופה של תורה ארוכה, מופיעה באופן תמציתי השבת השנייה. אחרי השבת הראשונה שבבחינת נח, שבת זו עומדת בבחינת יוסף, אל מול ימי המעשה שהם בבחינת השבטים.^[8] נשרטט את התנועה המתבהרת כעת: נח הוא בבחינת שבת פסיבית, ועומד בניגוד לאבות הפועלים בימי המעשה ומחדשים קדושה בעולם – קדושת שלושת הרגלים. אחרי תהליך זה, האבות מתקדשים ומתרחקים מעולם המעשה ולא יכולים להמשיך לפעול בו ולגלות בו קדושה. כדי להתחיל את התהליך מחדש נזקקת שבת חדשה, השבת של יוסף. שבת זו עומדת אל מול ראשי החודשים, שיחודשו על ידי השבטים.

השפת אמת מתאר בהרחבה את השבת של יוסף. נאסוף ממספר תורות את ניסוחיו, שחושפים עומק נוסף ביחס בין השבתות ובין החול המתקדש:[9]

וישב יעקב בארץ מגורי אביו כו' במדרש בזעקך כו' כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו כו'. אמת הדבר כי אדם נברא בעוה"ז לתקן עולם הפירוד לכן צריך להיות פיזור הנפש בכל עניני העולם שבאמצעות האדם יתוקן הכל. אמנם סוף התיקון לא יוכל להיות רק ע"י ביטול להשורש והוא בחי' תשובה ששב לשורשו ומתאונן על שהוצרך להתרחק ממקום קדוש להיות עוסק בדברי' נפרדים. ובכח התשובה יוכל לתקן הכל. אמת הדבר כי גם הכינוס והביטול בא ע"י יגיעה מקודם. וע"ז נאמר יגעתי ומצאתי והוא יגיעת האדם בימי המעשה. עי"ז זוכה אח"כ בשבת יום מנוחה. מתנה טובה כו'. ומציאות מנוחה זו ע"י היגיעה הקודמת. ומכל אלה הדברים הי' עבודת אבינו יעקב בצאתו לחו"ל. ואח"כ וישב וכו' מגורי אביו הוא הביטול להשורש כנ"ל. וז"ש אלה תולדות יעקב יוסף כי היגיעה בתורה הוא בחי' יעקב. ואם הוא באמת כמ"ש תתן אמת ליעקב בא עי"ז לבחי' יוסף שהוא הכינוס. ונקרא יוסף כי בהתאספות והתקשרות כל הכחות להיות אחד נתוסף כח וחיות מהשורש והוא בחי' השבת דמתיחדין ברזא דאחד.

יעקב חידש תנועה של עבודה בימי המעשה בחוץ לארץ. אחרי היגיעה של יעקב היה צורך במנוחה ובהיאספות. עבודת האדם בעולם כוללת תיקון של עולם הפירוד, ולפיכך דורשת את פיזור הנפש בכל ענייני העולם כדי לתקנם. סוף התיקון מתרחש על ידי הכרה בעייפות וביגיעה, ועל ידי שאיפה לשוב למנוחה. תנועה זו היא בבחינת יוסף.

ניסוח אחר של היחס בין האבות ליוסף מופיע בתורה לפרשת מקץ:[10]

בפסוק וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו ובזוה"ק אשר לו לקוב"ה. כי האבות הן המרכבה והם בחי' נשמה בלי גוף כדאיתא שלשה לא שלטה בהם יצה"ר. ויוסף מרכבת המשנה התקשרות הנשמה בגוף מרכבת הנשמה כי הלא הקדוש ברוך הוא הרכיב הנפש בגוף א"כ הוא כלי מוכן לקבל ציור הנשמה כמ"ש אין צור כאלקינו. צייר. שצר צורה תוך צורה וזה מדת הצדיק לקשר הגוף בנשמה שכן גם בגשמיות ע"י אבר הברית נמשך הנשמה בולד הנולד ממנו. וכן בחי' השבת לחם משנה ומקשר גם הגוף אל הנשמה וזה כפי הכנת האדם בימי המעשה.

האבות היו המרכבה לשכינה, ויוסף הוא מרכבת המשנה – כלי המאפשר את החיבור לשלב העבודה הבא. היעד הוא הכנסה של קדושה בכל החומר. ככל שמכניסים קדושה עמוק יותר לחומר, כך צריך עוד תנועה של היאספות ושל קישור לחוליה הקודמת, כדי להמשיך את השראת השכינה בתחתונים. יוסף מתווך את תנועת האיסוף המאפשרת לימי המעשה הרחוקים להיכלל בעולם הקדושה.

ניסוח מפורש של העבודה הנוספת הנדרשת להכנסת קדושה למקומות הרחוקים מופיע בתורה לפרשת וישב:[11]

והשבטים הם בחי' ימי המעשה שבהם הבירור טוב מרע. ושבת קודש הוא בחי' יוסף דבו יורד נשמה יתירה. תוספות מלמעלה. קמה אלומתי. והשבטים היו מוכנים לתקן עוה"ז כדאיתא במדרש וישבו לאכל לחם להאכיל כו' דכתיב ששת ימים תלקטוהו כו' שבת לא יהי' בו. וכ' בזוה"ק כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח. אלא כולא בשביעאה תליא. פי' ששבת הוא שרש כל השפע. לכן אין השפע בגשמיות ניכר בשבת. לכן לא הכירו השבטים את יוסף. וכן הי' בחי' יוסף קמה אלומתי ומ"מ הוא בעצמו אמר אנחנו מאלמים כו'. שהוא כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל. שמקודם צריכין כל השבטים לתקן ימי המעשה להיות הכנה אחר כך לשבת. וכ"כ ששת ימים תלקטוהו. ואח"כ בא השבת ומעלה כל אלה הלקוטות. ואיתא המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים כו' נחלת יעקב אביך. היינו שע"י השבת שהוא הכינוס בחי' יוסף נקרא תולדות יעקב וזוכה לנחלת יעקב אביך כנ"ל. ומ"מ עבודת השבטים הי' עצה עבור דורות השפלים כמ"ש במדרש עבירתן של השבטים תקוה הוא לעולם כו'. כי השפע הבאה בשבת קודש אין הכל מוכנים לזה והוצרכו השבטים להכין גם השפע הבאה בימי המעשה [ז"ש וישבו לאכל לחם. הלחם הבאה מעלמא דישובא לחם עוני ויוסף הוא לחם מן השמים בחי' השבת כנ"ל].

השבטים פועלים עבור הדורות השפלים. הם התקווה לעולם, בכך שהצליחו להכניס קדושה בימי המעשה ממש, באופן חודשי וקבוע לאורך השנה כולה.

אסיף

קדושת ראשי חודשים מפוענחת באופן מפליא בתורתו של השפת אמת. ראשי החודשים היו אמורים להיות בקדושה גבוהה כמו הימים הטובים, ואולי אפילו מעבר. האבות חידשו דרך בעבודת ה' – התערותא דלתתא, קידוש הזמן על ידי האדם. קדושת ראשי החודשים לוקחת את תנועה זו צעד אחד קדימה. ראשי החודשים מצליחים להתפרס על פני השנה כולה, ולאחוז אותה ברשת של קדושה.

התנועה של ראשי החודשים היא תנועה חריפה שאינה מובנת מאליה. השפת אמת מחדש שתנועה בסדר גודל כזה זקוקה לשבת נוספת על מנת שתתקיים, כך שהשבת תקשר בינה ובין תהליך הנכחת הקדושה הקודם. איסוף של דברי השפת אמת משרטט את התמונה הבאה: נח הוא בבחינת השבת הראשונה, והאבות הם הפעולה הראשונה בימי המעשה שהולידה קדושה אנושית – הימים הטובים. יוסף הוא בבחינת השבת השנייה, המכילה תנועה של היאספות וקישור למקור. שבת זו מאפשרת לצאת לתנועה חריפה אף יותר של קדושה אנושית – ראשי החודשים שחידשו שבטי י–ה.

התמעטות קדושת ראשי החודשים נובעת מחטא העגל: פעולת השבטים הייתה בעומק עולם המעשה, ולפיכך פתחי הקדושה היו קטנים. לכן, כאשר שערי הלב של האדם צומצמו על ידי חטא העגל – גילוי הקדושה של ראשי החודשים התמעט.

[עריכה: אורי שטרן]
 

[1] שפת אמת פרשת וישב תרל"ה.

[2] שפת אמת פרשת נח תרמ"ז.

[3] טור אורח חיים תיז:

"ושמעתי מאחי הר"י טעם לדבר לפי שהמועדים נתקנו כנגד אבות פסח כנגד אברהם דכתיב (בראשית יח) לושי ועשי עוגות ופסח היה שבועות כנגד יצחק שתקיעת שופר של מתן תורה היה בשופר מאילו של יצחק סוכות כנגד יעקב דכתיב (בראשית לד) ולמקנהו עשה סוכות וי"ב ראשי חדשי השנה שגם הם נקראים מועדים כנגד י"ב שבטים וכשחטאו בעגל ניטלו מהם וניתנו לנשותיהם לזכר שלא היו באותו חטא".

[4] שפת אמת פרשת נח תרס"ג.

[5] שפת אמת פרשת ויצא תרמ"ו.

[6] שפת אמת פרשת וישב תרל"ב.

[7] שפת אמת פרשת ויגש תרל"ה.

[8] בתורות אחרות של השפת אמת יוסף מיוחס לשבת גם בשל זיהויו כמתקן של תפילת מוסף (פרשת וישב, תרנ"ג):

"והנה בחול יש ג' תפלות הנ"ל שהוא חיבור ב' העולמות. ובשבת יש מוסף. והוא בחי' יוסף הצדיק שבשבת מתגלה הנהגה עליונה למעלה מהטבע. וזה הרמז שהוא למעלה מג' בחי' שבימי המעשה. גם הג' תפלות בכל יום הוא לתקן הנפש רוח נשמה שבאדם לדבקם בשורשם. ובשבת תפלת מוסף על נשמה יתירה. לכן נק' מוסף. וכמו כן הקרבנות במקדש שהיו מעלין הכל להשורש. ובשבת קרבן מוסף שהיא למעלה מעולת התמיד בחי' יוסף למעלה מסדר הטבע כנ"ל".

תורה זו עוסקת בתפילה, ומעוררת שאלות ביחס למחלוקת האם האבות תיקנו את התפילות, או שמא תפילות הן כנגד קורבנות. על פניו עולה בסוגיות שתפילת המוסף בוודאי עומדת כנגד קורבן מוסף, אולם השפת אמת מחבר גם את תפילת מוסף לעולם האבות – ליוסף, "האב הרביעי". אם נזכה לכתוב על חידושי השפת אמת בנושא התפילה, נשוב לעסוק בפן זה של היחס בין יוסף לשבת.

[9] שפת אמת פרשת וישב תרל"ח.

[10] שפת אמת פרשת מקץ תרס"ב.

[11] שפת אמת פרשת וישב תרמ"ט.