בין קדושת הר סיני לקדושת הר המוריה

לאחר שראינו את גילוי קדושת המקום במעמד הסנה, בגילוי ליהושע ביריחו ובמעמד הר סיני, בשיעור זה ברצוננו לבחון את היחס בין הקדושות השונות, על הדומה והשונה ביניהן.

קדושת הר סיני

בסוף הציווי למשה על הגבלת הר סיני, הכתוב קובע "בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר" (שמות יט, יג). וביאר רש"י: "כשימשוך היובל קול ארוך הוא סימן סלוק שכינה והפסקת הקול, וכיון שנסתלק הם רשאין לעלות".

ניתן ללמוד מכאן עקרון מאוד משמעותי – קדושת הר סיני הינה פועל יוצא ישיר של ההתגלות האלוהית עליו. כל זמן שישנה התגלות, ההר קדוש, ושייכות כל ההגבלות והמדרגות שראינו בשיעור הקודם; אך מהרגע שהשכינה מסתלקת מן ההר, הקדושה בטלה ממנו לחלוטין – כל אחד רשאי לעלות בהר.

מתי נתקיים "בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל" שאחריו בטלה הקדושה? הראשונים העלו הצעות שונות, וכאן נציין רק את דברי אבן־עזרא בפירושו הארוך שם:

כי הכבוד היה תמיד על ההר עד שנעשה המשכן דכתיב "וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות מ, לד). אז דבר עם משה באוהל מועד. אולי אז תקע משה בשופר, ונתן לו רשות לעלות בהסתלק הכבוד.

כלומר, הקדושה הזמנית של הר סיני נותרה בתוקפה עד הקמת המשכן, ואז נפסקה ועברה למשכן. דברים אלו תואמים היטב את תפיסת הרמב"ן על היות המשכן המשך קבוע להתגלות החד־פעמית בהר סיני.

לגבי עצם העובדה שהקדושה המיוחדת בזמן ההתגלות פסקה בסיום ההתגלות, ישנה הארה מפי השמועה בשם הרב דסלר^[1], כי הקדושה נאצלת ויורדת ממרום עד שהיא 'נפגשת' בחומר. ההתגלות בהר סיני היתה כל כך נאצלת, כל כך גבוהה ונפרדת מן החומר שעם תקיעת השופר נסתלקה השכינה ולא נשארו שום צחצוחי קדושה בסלעי ההר.

במובן הזה, על פי תפיסה זאת, ההתגלות בהר סיני היא יחידאית בתולדות האדם ורישומה לא נשאר כלל בעולם החומר – בניגוד להתגלויות אחרות, שמקורן יותר קרוב כביכול לעולם החומר, ועל כן הן יכולות להשאיר בו רושם גם לאחר הסתלקות ההתגלות.

קדושת המשכן ותחנותיו

מהר סיני ועד הר המוריה היו למשכן תחנות רבות. חלקן בנדודי עמ"י במדבר, מהר סיני עד לערבות מואב, וחלקן בארץ ישראל (גלגל, שילה, נב וגבעון).

נשאלת השאלה – מהי קדושתם של כל התחנות הללו? כפי שראינו בשיעור הקודם, המשכן מהווה המשך ישיר להתגלות בסיני, אלא שמעמד הר סיני הוא התגלות חד פעמית לעיני כל ישראל, ואילו המשכן הוא המשך ההתגלות באופן מסותר יותר, כשהשכינה שורה בלב מחנה ישראל בכל תחנותיו.

לאור זאת, מסתבר כי קדושת המשכן על תחנותיו השונות דומה במהותה לקדושת הר סיני. כל זמן שהמשכן 'עומד' ושכינה שורה בו – יש קדושה וחובת הזהרות ממקום השכינה; אך מהרגע שהמשכן עוזב את המקום בו היה, לא נשארת שום קדושה במקום; וכך מפורש בדברי המשך חכמה (שמות יט, יב).

המשכן הנו מבנה זמני מעצם מהותו, והעקרון שהתברר בהר סיני – כי קדושת המקום תלויה בהתגלות, ועם הפסקת ההתגלות פוסקת אף הקדושה – תקף גם ביחס לתחנות המשכן. גם לו יכולנו להצביע במדויק על מקום המשכן בשילה – שם שרתה שכינה 369 שנים – לא היתה בכך שום משמעות הלכתית או רוחנית, במקום  עצמו אין שום קדושה.

גם במובן הזה המשכן מהווה המשך ישיר למעמד הר סיני, וקדושתו בהתאם.

קדושת ירושלים והר המוריה

שונה בתכלית היא קדושת הר המוריה, שאינה תלויה בזמן ובנסיבות, ולדעת רוב מהראשונים היא נצחית:

קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא?  לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה. (רמב"ם הלכות בית הבחירה ו, טו-טז).

בניגוד לקדושת ארץ ישראל, שבטלה בעקבות החורבן, קדושת ירושלים והמקדש אינה בטלה לעולם; ומנמק הרמב"ם שהקדושה היא מפני השכינה ושכינה אינה בטלה לעולם – כלומר, הגילוי האלוהי המתרחש בו הוא נצחי. הקדושה אינה תלויה בבנין אלא במקום, והבחירה במקום – בירושלים ובהר המוריה – היא נצחית.

נראה שני מזמורים בספר תהלים, שם עקרון זה בא לידי ביטוי:

- ההתייחסות הראשונה לכך היא במזמור ע"ח, המתאר באריכות את תולדות עם ישראל ומשכן שילה; אך לבסוף, מתאר המזמור, שילה נחרבה וה' עזב אותה לטובת הר המוריה:

וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר: וַיִּבְחַר אֶת שֵׁבֶט יְהוּדָה אֶת הַר צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהֵב: וַיִּבֶן כְּמוֹ רָמִים מִקְדָּשׁוֹ כְּאֶרֶץ יְסָדָהּ לְעוֹלָם: (שם, סז-סט)

הקמת המקדש נמשלת ליצירת הקב"ה את השמים (=רמים בלשון הפסוק) והארץ[2], כלומר דבר חזק וקיים לעד; וכן מבאר הרד"ק על אתר:

כארץ יסדה לעולם – כמו שכתוב 'והארץ לעולם עומדת' (קהלת א, ד), כך בנה מקדשו שם לעולם. לא כמו שהיה בגלגל ובשילה ובנב ובגבעון, אלא לעולם היה ויהיה המקדש שם בהר המוריה, וכן הוא אומר 'מכון לשבתך עולמים' (מל"א ה, יג).

- המקום השני הוא במזמור קל"ב, העוסק כולו בגעגועיו של דוד למקדש והשתדלותו למצוא את מקומו ולבנותו. כתגובה להשתדלותו, הקב"ה מבטיח לו שמלכות דוד תתקיים אחריו, ושבחירתו בירושלים היא נצחית:

כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ: זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ: (שם יג-יד)

ומבארים המפרשים על אתר:

זאת מנוחתי עדי עד – ר״ל בית מנוחתי בלא הפסק עוד. (המאירי)

...נשבע – ׳זאת מנוחתי עדי עד׳, שאמר לשלמה (דה"ב ז, טז) 'הקדשתי את הבית הזה להיות שמי שם עד עולם'. (ספורנו)

את הפסוק שציטט הספורנו מביא גם האור שמח, כראיה לדברי הרמב"ם בהם פתחנו (בית הבחירה ו, טז) שקדושת ירושלים והמקדש לא בטלה.

כלומר, הסיבה לכך שקדושת ירושלים והמקדש אינה בטלה לעולם, היא פועל יוצא של הבחירה האלוהית בירושלים. בחירה ורצון אלו הם לעולם, אין להם הפסק כלל. אחת ההשלכות של בחירה זו היא האיסור להקים מקדש או מזבח בכל מקום אחר, כדברי הרמב"ם:

כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית ליי' ולהקריב בהן קרבן, ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה שבה נאמר ויאמר דויד זה הוא בית יי' האלהים וזה מזבח לעולה לישראל ואומר זאת מנוחתי עדי עד. (בית הבחירה א', ג)

בהקשר זה הרב סולובייצ'יק בספרו 'על התשובה', בפרק העוסק בכיבוש יהושע וקדוש עזרא מחדד את ענין הבחירה, וכך דבריו:

לאמיתו של דבר, כל הבעיה של קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא תלויה בעניין אחד והוא ענין הבחירה; הקדושה לעולם באה לאחר שה' בוחר, וארבע בחירות הן: בחירת ישראל ("הבוחר בעמו ישראל"), שאין קדושתה בטלה; בדומה לה בחירת כהנים, בחירת מלכות בית דוד ובחירת מקדש וירושלים. ההכרעה בשאלה האם הקדושה היא לשעתה ובטלה או נמשכת לעתיד לבוא, תלויה בשאלה אם יש בקדושה זו אלמנט של בחירה או אין בה אלמנט זה. קדושת ארבעת הדברים הללו שנבחרו על ידי הקב"ה איננה יכולה להבטל עולמית. (עמ' 304)

גם בדברי חז"ל מודגש במספר מקומות אותו עקרון, שבחירת המקדש וקדושתו הם לעולם; כך בשמות רבה:

...אמר רבי שמואל בר נחמן עד שלא חרב בית המקדש היתה שכינה שורה בתוכו, שנאמר (תהלים יא, ד) 'ה' בהיכל קדשו'; ומשחרב בית המקדש נסתלקה השכינה לשמים שנאמר (שם) 'ה' בשמים הכין כסאו'. רבי אלעזר אומר: לא זזה השכינה מתוך ההיכל, שנאמר (דה"ב ז, טז) 'והיו עיני ולבי שם וגו'', וכן הוא אומר (תהלים ג, ה) 'קולי אל ה' אקרא ויענני מהר קדשו סלה', אף על פי שהוא חרב הרי הוא בקדושתו. בוא וראה מה כורש אומר (עזרא א, ג) 'הוא האלהים אשר בירושלם' –  אמר להן: אף על פי שהוא חרב, 'האלהים' אינו זז משם. אמר רבי אחא לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי שנאמר (שהה"ש ב, ט) 'הנה זה עומד אחר כתלנו'. (שמות רבה ב, ב)

אם נסכם, ראינו מספר רב של מקומות – מזמורי תהלים, דעות התנאים במדרש ופסיקות הרמב"ם – בהם שב ומודגש כי ירושלים היא המקום בו בחר ה' להשראת השכינה באופן מתמיד ונצחי; ועל כן קדושתה אינה בטלהה לעולם, בניגוד לקדושת מקומות אחרים, ארץ ישראל מחד ותחנות המשכן השונות מאידך.

בכך מגיע לסיומו המסע שראינו לאורך השיעורים האחרונים. הרעיון של קדושת המקום, שהופיע לראשונה בעקבות מעשי האבות והתפרש במעמד הסנה, היה בתחילתו קשור ותלוי בהתגלות השכינה במקום מסוים – כל עוד היא מופיעה שם אזי המקום קדוש, ובהסתלקותה לא נשארה בו חשיבות. התגלות השכינה בהר סיני המשיכה להופיע בתוך המשכן, בגלגוליו השונים, עד שהיא הגיעה להר המוריה – המקום הנבחר מאז בריאת העולם – ושם מצאה לה משכן של קבע, בחירה וקדושה שאינן פוסקות.

מעבר להבדל משמעותי זה בין קדושה לשעה לבין קדושה נצחית, נבקש להוסיף עוד כמה נקודות הבדל בין הקדושה בהר סיני לזו שבהר המוריה.^[3]

בין הר סיני להר המוריה

נדמה כי ההבדל בין שתי הקדושות לא מתבטא רק בשאלת משך זמן הקדושה, האם היא זמנית או נצחית; הבדל זה קשור למקור הקדושה, האם הוא כתוצאה מהתגלות אלוהית על מקום מסוים או בחירה במקום מסוים.

ההתגלות בהר סיני הייתה גילוי נאצל, יחידאי בתולדות האדם, ורישומו לא נותר על פי השטח הגאוגרפי החומרי (כפי שהזכרנו לעיל בשם הרב דסלר); ואילו הגילוי בהר המוריה היה פחות נאצל, אך הטביע את חותמו בעולם החומרי. הבדל זה ניכר ברמת המעורבות האנושית והא–לוהית בכל התגלות:

בהר סיני באו היוזמה, ההופעה הא–לוהית ותוכנה מאת הקב"ה בלבד; השותפות האנושית במעמד התבטאה בשמיעת דברי ה', בקבלת התורה ובהפנמת ההתגלות. אך במשכן, וביתר שאת במקדש, קיימת תביעה יסודית לשותפות האדם, הן בדרישת ומציאת המקום – "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה" (דברים יב, ה), והן בבניין הבית – "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח).

עם כל ההקבלה בין אזורי הקדושה בהר סיני ובמקדש[4] – הדמיון בין משה, העולה אל ראש ההר, לבין כהן גדול הנכנס לפני ולפנים – נבדלים המקומות מבחינת מעמדו של עם ישראל: בהר סיני עם ישראל בתחתית ההר, ואילו בהר המוריה הם בראשו.

התייצבות עם ישראל בתחתית הר סיני מסמלת את קטנותם לאחר יציאת מצרים, בבואם לקבל תורה; במובן מסוים מחייבת אותם ההתגלות מלמעלה לקבל את התורה, עד שדרשו חז"ל "שכפה הקב"ה הר כגיגית על ישראל, ואמר להם: אם אתם מקבלין את התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם" (בבלי ע"ז ב:). בהר המוריה, לעומת זאת, נמצא עם ישראל על ההר, דבר המייצג את מעמדם כשותפים מלאים בעבודת המקדש. שותפות זו לא היתה אפשרית בהר סיני, בתחילת ההופעה הא–לוהית המלכותית, אז רק משה יכל לעלות, כמתווך בין העם לבין הקב"ה.

מעבר למעורבותו של עם ישראל ביצירת קדושת המקום בהר המוריה, יש לה גם תפקיד רחב עוד יותר – לפנות לעולם כולו. מעמד ההתגלות וקבלת התורה בהר סיני היה בבחינת התייחדות אישית ופרטית בין עם ישראל לבין הקב"ה, הצעד הראשון בדרך, בה מקבל עם ישראל את א–להותו של הקב"ה. אל הר המוריה, לעומת זאת, ינהרו בסופו של דבר כל הגויים, ויקבלו עליהם את מלכות ה', כפי שנביאו הנביאים בסגנונות שונים (עיין ישעיהו ב', מיכה ד', יואל ד', זכריה י"ד).^[5] הר סיני הוא נקודת התחלה; הר המוריה הוא נקודת השיא. מכוח היעוד שקיבל בסיני להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, עתיד עם ישראל להביא את העולם כולו להר המוריה, מכיר במלכות ה'. בהר סיני מתחיל עם ישראל לבדו את הקשר עם הקב"ה; בהר המוריה, במקום ממנו נברא העולם, נבנה המקדש, שיהיה מיועד, בסופו של דבר, לעולם כולו.^[6]

זהו יסודה של קביעות המקום בהר המוריה; בו כרוכים  זו בזו הראשית והתכלית. מגמתה של ראשית ההוויה, להביא גאולה לעולם כולו, השתנתה בעקבות חטאי אדם הראשון והדורות שאחריו; אז בחר הקב"ה באברהם להיות אב לאומה שתעבוד את ה', ומכוח תיקונה יחזור העולם כולו לעבדו. הר המוריה מבטא את הקשר הזה בין המגמה הבראשיתית של הבריאה לתכליתה; לעתיד לבוא ישוב העולם כולו, יקבל עליו עול מלכות ה', ויכיר "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו ב, ג).

סיכום

בשיעור זה התבוננו בקדושת הר סיני, המשכן בנדודיו והר המוריה, וניסינו לעמוד על ההבדלים המהותיים ביניהם. ראינו כי קדושת המקום ברוב הופעותיה היתה מוגבלת למשך ההתגלות במקום, ועם הסתלקות ההתגלות לא נשארה שום קדושה; אך עם ההגעה לירושלים והר המוריה, הקב"ה בחר בהן להשראת שכינתו לנצח, וקדושתם לעולם לא תבטל.

עוד ביארנו כי הבדל זה קשור לפער מהותי יותר, בין התגלות המגיעה לגמרי ביוזמת הקב"ה, וממילא עם סיומה לא משאירה חותם ממשי בעולם, לבין התגלות המגיעה בעקבות מעורבות ושותפות של עם ישראל; בתחילת דרכו של עם ישראל זכינו להתגלות עליונה ונשגבה בהר סיני, אך השלמת הדרך היא בהר המוריה שם אנחנו שותפים במציאת המקום ובניין הבית.

בשיעור הבא נשלים אי"ה את עיוננו בסוגית קדושת המקום, בבחינת גישה אחרת לכל עניינה של הקדושה: זו של ה'משך חכמה', שעליה הוסיף הגרי"ד סולובייצ'יק נופך משלו. 

[עורך: שמואל ארגמן]

[1] מובאת במאמר 'לבעית צמצום השכינה', צבי בית־נר, בתוך ספר זכרון לע"נ דוב גלצר הי"ד 'הדם הקדוש', ירושלים תשי"ז ע' 187.

[2] על פי פירושו של עמוס חכם, בדעת מקרא שם.

[3] בנושא זה עסקנו בהרחבה בשיעורנו 'הר המוריה והר סיני' בבית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון, ניתן למצאו בקישור.

[4] בהקבלה זו ואחרות נגענו בשיעור הקודם בסדרה, 'קדושת ההתגלות בהר סיני'.

[5] עמד על נקודה זו הלל בן שמאי, "בסוד סיני וירושלים", בתוך: ירושלים – פרקי הגות ומסה, משרד החינוך והתרבות, המחלקה לתרבות תורנית, עמ' 42-43.

[6] ייתכן שזו הסיבה לכך שהגילוי הגבוה והנאצל יותר, שאינו אחוז בעולם החומר, נשאר עליון, זמני וחד־פעמי, ודווקא הגילוי הנמוך יותר, הנאחז בעולם החומרי, הוא נצחי ומתקיים. כביכול צמצם הקב"ה את גילויו בהר המוריה, בשעה שבחר בו בראשית הבריאה, כדי לאפשר את קיום העולם ולהביאו לתיקונו. מעמד הר סיני, לעומת זאת, היה במהותו מעמד עילאי וחד־פעמי שנועד להתחיל את גיבוש העם סביב מתן התורה, ושם הייתה ההתגלות מלאה.