המקדש ובריאת העולם

בשיעור הראשון התבוננו במקורות המתייחסים למקדש כאל לב העולם. עמדנו על המשמעות הרוחנית של המקדש כלב, מחד כמקור השפע והברכה בעולם – הן בצד הגשמי והן בצד הרוחני – ומאידך כמקום אליו הכל מתנקז, האדם הפרטי ועם ישראל (ולעתיד לבוא כל העולם) מגיעים ללב הבריאה ומבקשים לינוק ולקבל ממנו.

בשיעור זה נתבונן בדברי חז"ל העומדים על קשר מהותי בין המקדש לבריאת העולם, ולבחון עד כמה דברים אלה קשורים לתיאורנו את המקדש כלב העולם.

ונפתח במאמר ידוע, דברי חז"ל שהעולם נברא מאבן השתיה שבלב קדש הקדשים.

מקום בריאת העולם

יסוד הדברים הוא בתוספתא ביומא (ב, יד), המבארת  מדוע נקראת אבן השתיה בשם זה:

אבן היתה שם מימות נביאים הראשונים ושתיה היתה נקראת, גבוהה מן הארץ שלוש אצבעות, שמתחילה היה עליה הארון נתון. משניטל הארון, עליה היו מקטירין קטורת שלפני ולפנים. רבי יוסה אומר ממנה נשתת העולם שנאמר: מציון מכלל יופי הופיע (תהילים נ).

ניסוח דומה מובא בגמרא (יומא נד:), ומסביר שם רש"י:

...נבראת תחילה, וסביבה נדבקו רגבים עד סוף העולם מכל צד.

כלומר, אבן השתיה היא הדבר הראשון שנבנה, וממנה 'צמח' והתרחב העולם. נדמה שאין הכוונה כאן ללמד עניין 'היסטורי', אלא להביע רעיון עמוק – מקום המקדש, שבלבו אבן השתיה, הוא ראשיתו ועיקרו של הקשר בין אינסוף לסוף, בין הבורא לבריאה כולה, והוא 'הנקודה הארכימדית' להתרוממות העולם כולו והגשמת יעודו.

מסתבר כי זיקה זו אינה חד פעמית, זיכרון בעלמא של בריאת העולם; אלא שגם הקשר המתמשך בו  הקב"ה משגיח, מקיים ומחייה את עולמו קשור בנקודה זו, באבן השתיה שבלב קדש הקדשים.

אבן השתייה – טבור הארץ

רעיון זה עולה במדרש תנחומא (קדושים י), המדמה את אבן השתיה לטבור, שממנו כל העולם יונק:

כשם שהטבור הזה נתון באמצע האיש, כך א"י נתונה באמצע העולם, שנאמר (יחזקאל לח) "יושבי על טבור הארץ", וממנה משתיתו של עולם יוצא שנאמר (תהלים נ) "מזמור לאסף אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ ממזרח שמש ועד מבואו" מנין – "מציון מכלל יופי אלהים הופיע", ארץ ישראל יושבת באמצעיתו של עולם וירושלים באמצעיתה של א"י ובית המקדש באמצע ירושלים וההיכל באמצע בית המקדש והארון באמצע ההיכל ואבן שתיה לפני הארון שממנה נשתת העולם ושלמה שהיה חכם עמד על השרשין היוצאין ממנה לכל העולם ונטע בהם כל מיני אילנות ועשה פירות, לפיכך הוא אומר עשיתי לי גנות ופרדסים.^[1]

הטבור אינו רק המרכז הפיזי של גוף האדם, אלא הוא גם מקום החיבור לחבל הטבור, צינור היניקה המקשר בין העובר לשליית אמו המזינה אותו דרכו העובר ניזון וגם "נושם", כאשר ליבו מזרים דם עני בחמצן אל עורקי הטבור ומקבל דם מחומצן מווריד הטבור. וכפי המשל כך הנמשל – דרך אבן השתיה והמקדש מתגלה כי הקב"ה אינו רק בורא העולם והמשגיח עליו, אלא הוא גם מזין אותו ומחיה אותו ומברך אותו כך שיוכל להתקיים.

מרכזיות אבן השתייה אינה שייכת לשורש בריאת העולם בעבר, אלא היא מקור קיומו וברכתו וגילוי נוכחותו של הקב"ה בעולם בכל משך ימי העולם עד גאולתו.

בשונה מחבל הטבור שאותו חותכים לאחר הלידה כדי לאפשר לתינוק לחיות חיים עצמאיים, המקדש במובן מסוים ממשיך לשמש כ'חבל טבור' וממנו יונק העולם את חיותו.

רעיון זה, שהמיקום של המקדש וירושלים באמצע העולם אינו עניין גיאוגרפי אלא מעיד על השפעה מהותית מהמרכז לסובבים אותו, עולה גם בדברי הרמב"ן בסוף דרשתו לראש השנה, בניסוחו המיוחד:

הדר העולם ארץ ישראל, הדר ארץ ישראל ירושלים, והדר ירושלם בית המקדש, הדר ביהמ"ק בית קדשי הקדשים, הדר בית קדשי הקדשים מקום הכרובים ששם השכינה שנאמר "ונועדתי לך שם ודברתי וגו'" (שמות כה), "יושב הכרובים הופיעה" (תהלים פ), ואומר "היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה" (יחזקאל י).

השימוש במונח 'הדר' מעיד על חשיבות מהותית ככל שמתקרבים והולכים למרכז; העולם נאה ומתוקן יותר בזכות בית המקדש שבמרכזו.

הסנהדרין בטבור

מוטיב הטבור מופיע בעניין נוסף הקשור במקדש. הגמרא בסנהדרין מחפשת מקור מהכתוב לישיבת הסנהדרין בצורה מעוגלת:

מנא הני מילי? א"ר אחא בר חנינא דאמר קרא (שיר השירים ז) "שררך אגן הסהר אל יחסר המזג" וגו' – שררך זו סנהדרין למה נקרא שמה שררך שהיא יושבת בטיבורו של עולם אגן שהיא מגינה על כל העולם כולו הסהר שהיא דומה לסהר. (סנהדרין לז.)

גם הסנהדרין הגדולה, היושבת בלשכת הגזית בעזרה, מתוארת כיושבת בטבורו של העולם. נדמה שאין זו ישיבה פיזית בעלמא, אלא יש כאן רמז לכך שממקום מושבה הסנהדרין מאירה ומשפיעה על העולם כולו, ממנה יוצאים משפט הצדק והוראת התורה ובכך היא 'מגינה על העולם כולו'.

מהרש"א (בחידושי אגדות על הגמרא שם) מוסיף טעם נוסף לחשיבות ישיבת הסנהדרין באמצעיתו של העולם, שהאוויר שם ממוזג מכל מקום אחר ועל כן הוא מקום המוכן ביותר לחכמה.

לאחר שעמדנו על משמעות האמירה שהמקדש עומד באמצע העולם, נמשיך למימרות נוספות של חז"ל בנוגע ליחס בין המקדש לעולם.

המקדש לפני העולם ובסופו

חז"ל בכמה מקומות מלמדים כי בית המקדש קדם לבריאת העולם, כך למשל הגמרא בפסחים:

תניא: שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה ותשובה וגן עדן וגיהנם וכסא הכבוד ובית המקדש ושמו של משיח ... ובית המקדש דכתיב: "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו" (ירמיהו י"ז). (פסחים נד.)

משמעות קדימתו של דבר מה לבריאת העולם היא שדבר זה עומד ביסוד העולם בתשתיתו, ומכאן שהוא קשור לתכלית העולם ולייעודו. דומה הדבר למחשבה הקודמת למעשה, לאידאה שמתבטאת במציאות. הדברים המנויים בברייתא קשורים להנהגת ה' את העולם והדרך לקרבתו ולעבודתו; ובתוכם גם בית המקדש, המייצג את נוכחות הקב"ה בעולם הגשמי.^[2]

כשם שהמקדש קדם לעולם, כך הוא עתיד למלא תפקיד בקיצה של המציאות המוכרת לנו, בחזון אחרית הימים המפורש בדברי ישעיהו (ובשינויים קלים במיכה):

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם: וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה: (ישעיהו ב, ב-ד)

ייעודו של המקדש – אותה מחשבה שקדמה לעולם, של מקום לנוכחות האלהית במציאות – לא מוגבל לעם ישראל בלבד שיעבדו בו את ה', אלא פונה לכל העולם כולו; בסוף העמים יכירו במלכות ה', יחדלו להלחם אלה באלה ויעלו לירושלים בבקשה לדעת את דרכי ה'.

המקדש כהשלמת הבריאה

אמנם המקדש כאידאה קדם לעולם, אך נצטווינו גם להקים אותו במציאות; ובמידה רבה, הקמת המקדש היא השלמת בריאת העולם כולו. רעיון זה עולה במקומות רבים בחז"ל, למשל:

"ותשלם כל המלאכה" – המלאכה אין כתיב כאן אלא כל המלאכה, מלאכת ששת ימי בראשית. "מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות" (בראשית ב) – עשה אין כתיב כאן אלא לעשות, עדיין יש מלאכה אחרת כיון שבא שלמה ובנה בית המקדש אמר הקדוש ברוך הוא עכשיו שלמה מלאכת השמים וארץ. "ותשלם כל המלאכה" – לכך נקרא שלמה, שהשלים הקב"ה מלאכת ששת ימי בראשית לתוך מעשי ידיו: (פסיקתא רבתי ו)

"מי הקים כל אפסי ארץ" – זה משה, שהקים אוהל מועד, שהעולם הוקם עמו, "להקים המשכן" לא נאמר אלא "להקים את המשכן", העולם הוקם עמו, שעד הוקם המשכן היה העולם רותת, ומשהוקם נתבסס העולם, לכך נאמר: "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן" (במדבר ז). (מדרש משלי ל, ד)

"להקים את המשכן" ... תמן תנינן (אבות א): על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. ושלשתן זכרן משה בפסוק אחד (שמות טו): "נחית בחסדך עם זו גאלת"– זה החסד, "נהלת בעזך" – זו תורה ... "אל נוה קדשך" – זו עבודת המשכן והמקדש... ניהלם בזכות התורה שקבלו עד הקמת המשכן. למה היה העולם דומה באותה שעה? לטרסקל (=שרפרף) על שתי רגלים, שאינו יכול לעמוד והוא רותת, כיון שעשו לו רגל שלישי נתבסס ועמד, כך כיון שנעשה המשכן ... מיד נתבסס ועמד, שמתחלה לא היה לעולם אלא שתי רגלים, חסד ותורה, והיה רותת, נעשה לו רגל שלישי, זה משכן, מיד עמד. (במדבר רבה יב, יב)

אמנם המדרשים מתייחסים אל המשכן, אך אותו חידוש יסודי שהיווה את השלמת הבריאה – מקום להשראת השכינה בתוכו – ממשיך מהמשכן למקדש; וניתן להציע שתהליך השלמת הבריאה הגיע לשיאו וסופו כשמקום זה הגיע לנקודה ממנה נברא העולם, בית המקדש בירושלים.

ייעוד הבריאה הוא שהעולם יכיר במלכותו של הקב"ה על העולם כולו, כלשון תפילתנו בימים נוראים: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך". המקדש שהוא כביכול ארמון המלכות של מלך מלכי העולמים מהווה את תכליתה של הבריאה ועל כן הוא קדם לעולם, ועד שלא הוקם בפועל העולם לא היה שלם.

הקשר בין הקמת המשכן לבריאת העולם אינו חידוש של חז"ל במדרשיהם, וניתן למצוא כבר במקראות כמה וכמה הקבלות סגנוניות משמעותיות בין מעשה המשכן ובין הבריאה:

א. שניהם נקראו מלאכה: "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת:" (בראשית ב, ב-ג) לעומת "רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה: ... וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלָאכָה:" (שמות לא ב-ה, ועוד רבים).

ב. השורש עש"ה חוזר פעמים רבות בשתי הפרשיות.

ג. עשייה בחכמה, בתבונה ובדעת: "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אֶרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה: בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ.." (משלי ג', יט-כ) לעומת "רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל... וָאֲמַלֵא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבְתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה" (שמות לא, ב-ג).

ד. ראייה בסיום המלאכה: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא) לעומת "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ" (שמות לט, מג).

ה. סיום המלאכה בלשון 'כילוי': "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם: וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה:" (בראשית ב, א-ב). "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ... וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה" (שמות לט, לב; מ, לג).

ו. בשניהם נאמרה ברכה בסיום המלאכה: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקָדֵשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב, ג) ובמשכן "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צְוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה" (שמות לט, מג).

ז. עם השלמתם, חתימת הסיפור היא בקדושת השבת (בראשית ב, א-ג; שמות לא, יב-יז).

חז"ל הוסיפו על הקבלות אלה גם דמיון בין סדר הבריאה וסדר בניין המשכן:

אלה פקודי המשכן, זהו שאומר הכתוב "ה' אהבתי מעון ביתך" (תהלים כו) זה ההיכל שהוא מכוון במקום משכן כבודך. ארשב"י זאת אומרת שההיכל שלמטה מכוון כנגד היכל של מעלה שנאמר "מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך" (שמות טו), א"ר יעקב בר' אסי למה הוא אומר ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך בשביל ששקול כנגד בריאת עולם, כיצד בראשון כתיב "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" (בראשית א), וכתיב "נוטה שמים כיריעה" (תהלים קד), ובמשכן מה כתיב "ועשית יריעות עזים" (שמות כו); בשני "יהי רקיע", ואומר בהן הבדלה שנאמר "ויהי מבדיל בין מים למים", ובמשכן כתיב "והבדילה הפרוכת לכם" (שם); בשלישי כתיב מים שנאמר "יקוו המים", ובמשכן כתיב "ועשית כיור נחשת וכנו נחשת ... ונתת שמה מים" (שמות ל); ברביעי ברא מאורות דכתיב "יהי מאורות ברקיע השמים" ובמשכן כתיב "ועשית מנורת זהב" (שמות כה); בחמישי ברא עופות שנא' "ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף" ובמשכן "והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה" (שם); בששי נברא אדם שנאמר "ויברא אלהים את האדם בצלמו" בכבוד יוצרו, ובמשכן כתיב אדם שהוא כהן גדול שנמשח לעבוד ולשמש לפני ה'; בשביעי "ויכולו השמים והארץ" ובמשכן כתיב "ותכל כל עבודת" (שמות לט), בבריאת העולם כתיב "ויברך אלהים" (בראשית ב) ובמשכן כתיב "ויברך אותם משה" (שם), בבריאת העולם כתיב "ויכל אלהים" ובמשכן כתיב "ויהי ביום כלות" (שמות מ), בבריאת העולם כתיב "ויקדש אותו" ובמשכן כתיב "וימשח אותו ויקדש אותו" (שם), ולמה המשכן שקול כנגד שמים וארץ אלא מה שמים וארץ הם עדים על ישראל דכתיב "העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ" (דברים ל) אף משכן עדות לישראל שנאמר "אלה פקודי המשכן משכן העדות" (שמות מ). (תנחומא פקודי ב)

המהר"ל בפירושו גור אריה על קרבן נתנאל בן צוער (במדבר ז, יט) מסכם את הענין כך:

ויש לומר כי מלאכת המשכן שקול כמו בריאת העולם, וכל דבר שהיה בבריאת העולם היה במלאכת המשכן. היו במשכן יריעות כמו בכלל העולם "הנוטה שמים כיריעה" (תהילים קד) וכמו שהכוכבים נראים כך הקרסים נראים במשכן, כמו שדרשו חז"ל במדרש רבות, ולפיכך כל יסודי עולם, שהם אדם, נח, שבעים אומות והתורה ועשרת הדברות שכל העולם עומד עליהן, נרמזו במשכן לדמות משכן אל כל העולם.

בריאת העולם בחיי המקדש

יש בהלכה שתי דוגמות יומיומיות לאזכור בריאת העולם במקדש. האחת היא עניין המעמדות, כמתואר במשנה במסכת תענית:

אלו הן מעמדות? לפי שנאמר (במדבר כח) "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי" – וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו? התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבע משמרות, על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלם של כהנים של לוים ושל ישראלים. הגיע זמן המשמר לעלות, כהנים ולוים עולים לירושלים; וישראל שבאותו משמר מתכנסין לעריהן וקוראין במעשה בראשית. (ד, ב)

המשנה ממשיכה ומתארת איך במשך כל יום מימות השבוע אנשי המעמד היו את פרשת הבריאה.

הדוגמה השנייה היא שיר של יום, שהיו הלוים אומרים בבית המקדש על קרבן התמיד מדי יום; ומבארת הגמרא שהמזמור שנבחר לכל יום קשור לאותו יום בבריאת העולם

תניא, רבי יהודה אומר משום רבי עקיבא: בראשון מה היו אומרים? "לה' הארץ ומלואה (תהילים כד), על שם שקנה והקנה ושלט בעולמו. בשני מה היו אומרים? "גדול ה' ומהולל מאד" (שם מח), על שם שחילק מעשיו ומלך עליהן. בשלישי היו אומרים "אלהים ניצב בעדת אל" (שם פב), על שם שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו. ברביעי היו אומרים "אל נקמות ה'" (שם צד), על שם שברא חמה ולבנה ועתיד ליפרע מעובדיהן. בחמישי היו אומרים "הרנינו לאלהים עוזנו" (שם פא), על שם שברא עופות ודגים לשבח לשמו. בשישי היו אומרים "ה' מלך גאות לבש" (שם צג), על שם שגמר מלאכתו ומלך עליהן. בשביעי היו אומרים "מזמור שיר ליום השבת" (שם צב), ליום שכולו שבת. (ראש השנה לא.)

סיכום

ראינו בשיעור זה היבטים שונים של הקשר בין בריאת העולם והמקדש: התחלת הבריאה מאבן השתיה, ממקום קודש הקודשים; קדימת המקדש לבריאת העולם, ותפקידו באחרית הימים; תפיסת הקמת המשכן כהשלמת העולם, העמדתו והקמתו; ההקבלות הרבות בין הבריאה ומעשה המשכן; והביטויים המעשיים של זיקה זו בחיי המקדש היומיומיים.

משמעות הדברים היא שזיהוי חז"ל את המקום הפיזי של תחילת בריאת העולם באבן השתייה בקודש הקודשים מעידה על קשר מהותי בין השניים, ועל כן הזיקות העמוקות בין מעשה הבריאה לבין מעשה המקדש שאותן ראינו.

קשר מהותי זה – תנועה ממעלה למטה, מהקב"ה על העולם שברא – מתקשרת לעניין שראינו בשיעור הקודם, היות המקדש לב העולם, כשמתקיימת תנועה 'אופקית' ממנו לעולם ובחזרה. השפעת המקדש על הבריאה היא הגשמת ייעודו, שעלה במחשבה מבריאת העולם, לתקן את הבריאה ולקרבה לעבודת הבורא.

בעזרת ה' ובלי נדר, בשיעור הבא נתחיל לעסוק ברעיון של קדושת המקום וזיקתו לבריאת העולם. 

[כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק לוי
עורך: שמואל ארגמן, ה'תשפ"ה]
 

^[1]  שימוש בכינוי טבור ביחס לאבן השתייה מצאנו גם בפרקי דרבי אליעזר (פרק לה): וישב יעקב ללקוט את האבנים ומצא אותם כלם אבן אחת ושם אותה מצבה בתוך המקום וירד לו שמן מן השמים ויצק עליה שנאמר ויצק שמן על ראשה מה עשה הקב"ה נטה רגל ימינו וטבעה האבן עד עמקי תהומות ועשה אותה סניף לארץ כאדם שעושה סניף לכיפה לפיכך נקרא אבן השתיה שמשם הוא טבור הארץ ומשם נמתח' כל הארץ ועליה היכל ה' עומד שנאמר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים.

^[2] אפשר שמימרת חז"ל הידועה (ראה למשל בראשית רבה נה ז, סם סט ז) כי בית המקדש של מטה מכוון כנגד מקדש של מעלה קשורה לעניין זה של אידאה ורעיון רוחני המתבטא בבית המקדש במציאות.