תולדות השראת שכינה | חנוכת המשכן | 5

והנה השם הנכבד הסכים על דעת הנשיאים וצוה 'נשיא אחד ליום יקריבו' (במדבר ז', יא), ולפיכך יתכן שהיא מצוה לדורות שיחנכו לעולם בית המקדש והמזבח. ולכך עשה שלמה חנכת הבית, דכתיב 'ויחנכו את בית הא-להים המלך וכל העם' (דה"ב ז', ה). וכן אנשי כנסת הגדולה עשו חנוכה, דכתיב 'ועבדו בני ישראל כהניא וליואי ושאר בני גלותא חנכת בית א-להא' וגו' (עזרא ו', טז). וכן לימות המשיח, שנאמר ביחזקאל (מ"ג כו-כז) 'שבעת ימים יכפרו את המזבח וטהרו אותו ומלאו ידיו ויכלו את הימים והיה ביום השמיני והלאה יעשו הכהנים על המזבח את עולותיכם ואת שלמיכם', והיא חנכה למזבח במלואים. והנה תהיה ענין זו המצוה כענין פרשת טמאים בפסח (במדבר ט') ופרשת בני יוסף (שם ל"ו), שהסכימה דעתם לדעת העליונה ונצטוינו בהם לדורות.

אמנם פרטי הקרבנות השתנו מחנוכה וחנוכה, בהתאם לתקופה ולהקשר. לאחר שהשווינו בשיעור הקודם בארוכה בין תאריכי החנוכות השונות, נשווה אפוא בשיעור זה בקצרה בין קרבנותיהן.

א. חנוכת המשכן

מבין כל החנוכות, מסופרת חנוכת המשכן - על שלושת תיאוריה - באופן הנרחב ביותר: 38 פסוקים בשמות מ', 24 פסוקים בויקרא ט', ובבמדבר ז' - 89 פסוקים.

כפי שכבר ראינו בהרחבה, להשראת השכינה במשכן שני מוקדים. בסוף ספר שמות מסופר על מילוי כבוד ה' את המשכן - כמלך הבא להתגורר בארמונו:

וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן (שמות מ', לד-לה).

בספר ויקרא מוקד השראת שכינה הוא המזבח והקרבנות:

...וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם (ויקרא ט', כג-כד).

סך הקרבנות שהוקרבו בצו ה' - 27: פר אחד ושני אילים בכל אחד משבעת ימי המילואים; וביום השמיני עגל ואיל לאהרן ושעיר עזים, עגל וכבש ושור ואיל מאת העם. מלבד זאת הקריבו הנשיאים לחנוכת המזבח "שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים אֵילִם שְׁנֵים עָשָׂר כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנֵים עָשָׂר וּמִנְחָתָם וּשְׂעִירֵי עִזִּים שְׁנֵים עָשָׂר לְחַטָּאת. וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פָּרִים אֵילִם שִׁשִּׁים עַתֻּדִים שִׁשִּׁים כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁשִּׁים" (במדבר ז', פז-פח) - סך הכול 252 קרבנות (לבד מן המנחות שהובאו בקערות ומזרקי הכסף).

ב. חנוכת הבית הראשון

לחנוכת הבית הראשון מוקדשים 66 פסוקים (הן במל"א ח' הן בדה"ב ה', ב - ז', יא). אף כאן מופיעים שני המוקדים של השראת השכינה המוכרים לנו מן המשכן:

וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה'. וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה' (מל"א ח', י-יא).

וּכְכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל וְהָאֵשׁ יָרְדָה מֵהַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל הָעֹלָה וְהַזְּבָחִים וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַבָּיִת. וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לָבוֹא אֶל בֵּית ה' כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה'. וְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רֹאִים בְּרֶדֶת הָאֵשׁ וּכְבוֹד ה' עַל הַבָּיִת וַיִּכְרְעוּ אַפַּיִם אַרְצָה עַל הָרִצְפָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְהוֹדוֹת לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ (דה"ב ז', א-ג).

הכתוב מדגיש מאוד את ריבוי הקרבנות העצום בחנוכה זו:

וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְכָל עֲדַת יִשְׂרָאֵל הַנּוֹעָדִים עָלָיו אִתּוֹ לִפְנֵי הָאָרוֹן מְזַבְּחִים צֹאן וּבָקָר אֲשֶׁר לֹא יִסָּפְרוּ וְלֹא יִמָּנוּ מֵרֹב...

וַיִּזְבַּח שְׁלֹמֹה אֵת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר זָבַח לַה' בָּקָר עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וְצֹאן מֵאָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף וַיַּחְנְכוּ אֶת בֵּית ה' הַמֶּלֶךְ וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. בַּיּוֹם הַהוּא קִדַּשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת תּוֹךְ הֶחָצֵר אֲשֶׁר לִפְנֵי בֵית ה' כִּי עָשָׂה שָׁם אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֵת חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים כִּי מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' קָטֹן מֵהָכִיל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֵת חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים (מל"א ח', ה, סג-סד).

שתי נקודות בולטות כאן. הראשונה היא, כפי שכבר צוין, הריבוי העצום של הקרבנות: מספר זבחי השלמים לבדם עמד על 142,000, ושלמה נאלץ לקדש גם את רצפת העזרה, שכן המזבח לא יכול להכיל את כל הקרבנות! המדרש פירש זאת כביטוי לשינוי במצבו של עם ישראל:[1]

למה הדבר דומה? למלך שיצא לדרך והיו מביאים לפניו סעודה לפי הדרך ולפי הפונדק. אמר להם המלך: כך אתם מכבדים לי וכך אתם נותנים לי? איני מלך ואיני שולט במלכות?! אמרו לו: אדונינו, בדרך אנחנו, ולפי הדרך ולפי הפונדק הכנסנו לך, כשתכנס למדינה ותכנס לפלטרין שלך תראה כמה אנו מכבדין אותך. כך כשהוקם המשכן הקריבו לו הנשיאים דורון וקרבן קערה ומזרק וכף פר אחד וגו' ושעיר עזים וגו' ולזבח וגו'. אמר להם הקב"ה: כך הוא כבודי?! אמרו לו: רבון העולמים במדבר אנו נתונים ולפי המדבר הקרבנו לפניך, כשתכנס לפלטרין שלך אתה רואה כמה קרבנות וכמה פרים נקריב לפניך, הדא הוא דכתיב 'הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים אז תחפוץ זבחי צדק אז יעלו על מזבחך פרים' (תהילים נ"א, כ-כא) - ולא פר אחד. וכן את מוצא בשלמה שבנה בית המקדש ובקש להקריב לחנוכת בית המקדש ראה מה כתיב שם 'ויזבח שלמה את זבח השלמים' וגו' וכן בימי עזרא 'והקריבו לחנוכת בית א-להא דנה תורין מאה דיכרין' וגו' הוי 'הטיבה ברצונך את ציון וגו' אז תחפוץ' וגו' (במדבר רבה יג א; מקבילה בתנחומא נשא טו).

חנוכת המשכן התקיימה במציאות הארעית של המסע במדבר, בעת שהעם שרוי בהנהגה א-לוהית נסית, וטרם התיישב בארצו במסגרת שלטון ממלכתי ומדיני קבוע; לפיכך היה גם הקרבן מועט וצנוע, כיאה לעם הנמצא בדרך. הכמות העצומה של קרבנות חנוכת הבית הראשון מבטאת את ממד הקביעות שנתחדש באותה עת: קביעות מלכות בית דוד בירושלים הבנויה על כל ישראל היושבים בארצם, ומעבר ממשכן ארעי ומיטלטל לבית של קבע בהר המוריה. במצב זה, ובאין כל מחסור באמצעים ובכסף, נאה למלך להביע הכרת הטוב לבוראו בקרבן מלכותי הרב גם בכמותו.

הקרבנות כוללים שלושה סוגים: עולה, מנחה וזבחי שלמים - המודגשים באופן מיוחד על ידי ציון מניינם. מערך זה מוכר לנו מקרבן הנשיאים, שכלל אף הוא שלושה סוגי קרבנות אלו - שהמרובה שבהם הוא קרבן השלמים: "סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה... פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה. וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה" (במדבר ז', יג, טו, יז). דווקא על רקע הקבלה זו, בולט מאוד בחסרונו "שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת" (שם, טז) (שאכן מופיע בחנוכות הבאות, כפי שנראה להלן). שיקוף זה של "דיבורא דנדבה" בלבד (פרקים א'-ג' בספר ויקרא, הכוללים בדיוק את שלושת הקרבנות הללו) בחנוכת שלמה, עולה אולי בקנה אחד עם תפיסתו כי בית ה' מבטא כבר מצב של 'שלום בעולם': הגעת היחס בין הבריאה ובוראה לידי שלמות, באופן ששכינה שורה בעולם כולו, ועבודת ה' מושתתת בראש ובראשונה על יסוד אהבת ה' והחיבור עמו.[2]

ג. חנוכת הבית השני

חנוכת הבית השני הייתה צנועה הרבה יותר בכל המובנים: המקרא מקדיש לה שלושה פסוקים בלבד (עזרא ו', טו-יז), ואין כל תיאור של השראת שכינה - כיוון שבבית זה באמת לא שרתה שכינה (כפי שראינו בהרחבה רבה בשיעורינו על ירושלים המקראית לשנת ה'תשס"ו, שיעורים 25-28). בסך הכול הוקרבו 712 קרבנות:

וְהַקְרִבוּ לַחֲנֻכַּת בֵּית אֱ-לָהָא דְנָה תּוֹרִין מְאָה דִּכְרִין מָאתַיִן אִמְּרִין אַרְבַּע מְאָה וּצְפִירֵי עִזִּין לְחַטָּאָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל תְּרֵי עֲשַׂר לְמִנְיָן שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל (עזרא ו', יז).[3]

שבי ציון - עולים מועטים (יחסית לרוב עם ישראל, שנותר בגלות) וחסרי עצמאות מדינית - חנכו את הבית השני כפי כוחם, בכמה מאות קרבנות: כמות צנועה הרבה יותר מזו שהוקרבה בחנוכת הבית הראשון, אף שגם היא משקפת ממד של קביעות (כדברי המדרש שהובא לעיל). ואפשר שהסתפקו בכמות זו גם מפני שראו עצמם כהתחלה בלבד של האחיזה מחדש בארץ.

הכתוב אינו מפרש לאילו קרבנות באו הפרים, האילים והכבשים. בחנוכת המשכן באו שלושת סוגי הבהמות הן לעולה הן לשלמים, ואפשר שכן הדבר אף כאן.

מלבד זאת, שב בחנוכה זו קרבן החטאת - שנים עשר שעירים לכפר על שנים עשר שבטי ישראל. נראה ברור ששנים עשר שעירים אלו עומדים כנגד שנים עשר שעירי החטאת שהקריבו הנשיאים בחנוכת המשכן. ובכל זאת, המפרשים ניסו לבאר מהו החטא שעליו באו לכפר. מצודת דוד על אתר כותב כי החטאות היו "בעבור כל ישראל עם שלא חזרו בבית שני כי אם יהודה ובנימין". ואילו הרב שמואל הכהן[4] הציע - על דרך דברי הגמרא (הוריות ו ע"א, תמורה טו ע"ב) כי שעירי החטאת שהקריבו העולים בעליית עזרא היו "על עבודה זרה שעשו בימי צדקיהו" - כי גם במעמד חנוכת הבית ביקשו שבי ציון להיטהר מעבודה זרה, שהייתה אחד הגורמים לחורבן הבית הראשון. חטאות אלו מבטאות, אם כן, ניסיון של העם ככלל (תוך ייצוג השבטים כולם) לתקן את פשעי העבר ולפתוח 'דף חדש'.[5]

ד. חנוכת מקדש יחזקאל

כפי שראינו בשיעור הקודם, הדיון בחנוכה זו נחלק לשניים.

1. הקרבנות שביחזקאל מ"ג

קרבנות אלו מוגדרים בפירוש כקרבנות לחנוכת המזבח:

אֵלֶּה חֻקּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הֵעָשׂוֹתוֹ לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וְלִזְרֹק עָלָיו דָּם. וְנָתַתָּה אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם... פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת. וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע קַרְנֹתָיו וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה וְאֶל הַגְּבוּל סָבִיב וְחִטֵּאתָ אוֹתוֹ וְכִפַּרְתָּהוּ. וְלָקַחְתָּ אֵת הַפָּר הַחַטָּאת וּשְׂרָפוֹ בְּמִפְקַד הַבַּיִת מִחוּץ לַמִּקְדָּשׁ. וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי תַּקְרִיב שְׂעִיר עִזִּים תָּמִים לְחַטָּאת וְחִטְּאוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ כַּאֲשֶׁר חִטְּאוּ בַּפָּר. בְּכַלּוֹתְךָ מֵחַטֵּא תַּקְרִיב פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְאַיִל מִן הַצֹּאן תָּמִים. וְהִקְרַבְתָּם לִפְנֵי ה' וְהִשְׁלִיכוּ הַכֹּהֲנִים עֲלֵיהֶם מֶלַח וְהֶעֱלוּ אוֹתָם עֹלָה לַה'. שִׁבְעַת יָמִים תַּעֲשֶׂה שְׂעִיר חַטָּאת לַיּוֹם וּפַר בֶּן בָּקָר וְאַיִל מִן הַצֹּאן תְּמִימִים יַעֲשׂוּ. שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ וּמִלְאוּ יָדָו. וִיכַלּוּ אֶת הַיָּמִים וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יַעֲשׂוּ הַכֹּהֲנִים עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת עוֹלוֹתֵיכֶם וְאֶת שַׁלְמֵיכֶם (יחזקאל מ"ג, יח-כז).

כמה הקבלות יש כאן לימי המילואים - ימי חנוכת המזבח במשכן (להשוואה עיין שיעור 26): פר חטאת הנשרף למרות היותו חטאת חיצונה; הקרבת איל לעולה במשך שבעה ימים; הציווי "שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ", המקביל לציווי במילואים "שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ" (שמות כ"ט, לז).

עם זאת, יש גם הבדלים לא-מעטים בין הפרשות. ביחזקאל אין איל מילואים (אולי מפני שתפקידו בחנוכת המשכן קשור למילוי ידי הכוהנים, ולא לחנוכת המזבח), ומאידך גיסא, נוסף פר לעולה שלא היה במשכן. יתר על כן, בעוד שבימי המילואים הוקרב פר חטאת מדי יום (שם, לו), מוקרב במקדש יחזקאל פר לחטאת רק ביום הראשון, ובשבעת הימים הבאים הוא מוחלף בשעיר לחטאת (כך הבין זאת י"צ מושקוביץ בפירוש דעת מקרא ליחזקאל מ"ג, כב). שעיר החטאת הזה משך במיוחד את תשומת לבם של הפרשנים, כפי שהעיר למשל רש"י (פס' כב): "תקריב שעיר עזים - זה לא היה במשכן, ובמלואים של לעתיד לבא כך הם על פי הדבור". ובדומה לכך כתב רד"ק (לפס' כה): "שבעת ימים תעשה שעיר חטאת ליום - לא היו כזה ימי המלואים של משה וגם עולי הגולה לא ראינו שעשו קרבן כזה... ועל כרחינו חדוש יהיה בסדר הקרבנות לעתיד". ובניסוחו הכללי של י"צ מושקוביץ (בפתיחתו לפרשה, דעת מקרא על יחזקאל עמ' שנו): "אם כן, המסקנה היא, שאין דין אחד לחנוכות המזבח, אלא הוראת שעה בכל חנוכה וחנוכה, על פי הנביאים שבאותם הימים".

2. הקרבנות שביחזקאל מ"ה

בהמשך, בפרק מ"ה, מתוארים קרבנות נוספים שיש להקריב בכמה תאריכים - א' בניסן, ז' בו, י"ד בו, ימי חג הפסח וימי חג הסוכות:

בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תִּקַּח פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְחִטֵּאתָ אֶת הַמִּקְדָּשׁ. וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת וְנָתַן אֶל מְזוּזַת הַבַּיִת וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה לַמִּזְבֵּחַ וְעַל מְזוּזַת שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית. וְכֵן תַּעֲשֶׂה בְּשִׁבְעָה בַחֹדֶשׁ מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי וְכִפַּרְתֶּם אֶת הַבָּיִת.

בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם הַפָּסַח חָג שְׁבֻעוֹת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל. וְעָשָׂה הַנָּשִׂיא בַּיּוֹם הַהוּא בַּעֲדוֹ וּבְעַד כָּל עַם הָאָרֶץ פַּר חַטָּאת. וְשִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג יַעֲשֶׂה עוֹלָה לַה' שִׁבְעַת פָּרִים וְשִׁבְעַת אֵילִים תְּמִימִם לַיּוֹם שִׁבְעַת הַיָּמִים וְחַטָּאת שְׂעִיר עִזִּים לַיּוֹם. וּמִנְחָה אֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל יַעֲשֶׂה וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה.

בַּשְּׁבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֶּחָג יַעֲשֶׂה כָאֵלֶּה שִׁבְעַת הַיָּמִים כַּחַטָּאת כָּעֹלָה וְכַמִּנְחָה וְכַשָּׁמֶן
(שם מ"ה, יח-כה).

כפי שראינו בשיעור הקודם, המפרשים נחלקו (בעקבות הגמרא במנחות מה ע"א) אם קרבנות אלו בכלל קרבנות החנוכה, ואם כן - מה יחסם לקרבנות שבפרק מ"ג. לדעת רבי יוחנן (שם), "פרשה זו - אליהו עתיד לדרשה", בעוד שרב אשי פירש כי "מילואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה"; ונחלקו המפרשים אם כוונת רב אשי לימי עזרא (כך פירש רש"י שם), או שמא נאמרה נבואה זו לעתיד לבוא, כפי שפסק הרמב"ם (הלכות מעשה הקרבנות פ"ב הלכות יד-טו) וכפי שפירשו ר"י אברבנאל והמלבי"ם.

המפרשים נחלקו גם בדבר היחס בין פסוקים אלו לבין קרבנות פרק מ"ג. רש"י ורד"ק זיהו את פר החטאת הנזכר בראש העניין עם פר החטאת של חנוכת המזבח המצוין בפרק מ"ג, ואת שבעת הימים הראשונים של חודש ניסן - עם שבעת ימי המילואים המתוארים שם:

'כה אמר ה' א-להים בראשון באחד לחדש תקח פר בן בקר תמים' - הוא פר המלואים האמור בראש הענין ולימד כאן שיהיו המלואים בא' בניסן...

'וכן תעשה בשבעה בחודש' - יש לומר: 'וכן תעשה כל שבעה',[6] וכן הוא אומר למעלה: 'שבעת ימים יכפרו על המזבח' (רש"י על מ"ה, יח, כ).

לפירושם, הכתובים משלימים זה את זה, ומה שסתם הכתוב בפרק מ"ג (מועד חנוכת המזבח וחלק ממתנות הדם) - פירש בפרק מ"ה. המלבי"ם (וכן הביא רד"ק כדעה שנייה, וכן פירש אברבנאל), לעומתם, פירש כי הפרקים עוקבים, ויש כאן רצף:

הודיע לו ענין חנוכת הבית לעתיד, וכבר אמר לו (מ"ג, יח) איך יכפר על המזבח, וזה יתחיל בכ"ג באדר וימשך שמונה ימים עד ר"ח ניסן כמו שהיו במלואים של משה, ועתה יודיע לו מה שיעשה מן ר"ח שכבר נרצה המזבח, ויתחיל לכפר על הבית וזה ימשך עד י"ד ניסן, ואז יתחילו ימי החנוכה שימשכו עד שמיני עצרת (מלבי"ם על מ"ה, יח).

אשר לקרבנות המיוחדים המצווים בחג המצות ובחג הסוכות - דומה כי שייכותם לחנוכת הבית נתונה אף היא במחלוקת. קרבנות אלו מחודשים לחלוטין - אין להם זכר בתורה (הם אינם תואמים כלל את מוספי חגים אלו) - והם גם שונים מקודמיהם בכך שמי שמצווה בהם הוא הנשיא, ולא הכוהנים. ואכן, בניגוד למלבי"ם (כמו גם בעל מצודת דוד), הרואה בקרבנות אלו חלק מחנוכה ארוכה של הבית (ונפנה כאן שוב לפירושו המקורי כל כך שציטטנו בהערה 22 של השיעור הקודם), מדברי רש"י ורד"ק עולה כי לא ראו בהם חלק מן החנוכה.

* * *

בכך השלמנו את עיוננו בחנוכת המשכן, ובזאת סיימנו גם את שיעורינו לשנה זו. נשמח מאוד לשוב וללמוד עמכם בע"ה גם בשנה הבאה. ובינתיים - היו בטוב, ותהי ברכת ה' עליכם.