תולדות השימוש בארון | 1

בשיעורינו במהלך השנה האחרונה, ניסנו לעסוק בענינם של הארון, הכפורת והכרובים וזאת במספר מישורים (במהותם, בצורתם, במיקומם, בפרטי חלקיהם, בחומר שלהם, ביחס הפנימי בין ארון לכפורת ולכרובים ובמה מונח בהם או לצידם). להשלמת התמונה, ברצוננו להציג את תולדות השימוש בארון מראשיתו ועד גניזתו בימי יאשיהו, והעדר קיומו בכל ימי הבית השני. הסיכום יאפשר לקבל תמונה כוללת של כלי זה ומשמעותו לאורך תקופת קיומו.

יש לציין כי חלק מייחודיותו של הארון, הינה העובדה שהוא משמש את עם ישראל לא רק ככלי בקדש הקדשים אלא יש לו שימוש בפני עצמו ככלי נפרד ועצמאי במסעות, בכיבוש הארץ ובמלחמות השונות^[1].

ברור כי תמונה כוללת זו תתייחס גם למספר סוגיות שעסקנו בהן ונביאן בתמצית בלבד על מנת לשמור על הרצף הכרונולוגי.

איסור במות / היתר במות - כתלות במיקום הארון^[2]

כידוע, עם בניין המשכן ובמרוצת תולדותיו, היו פרקי זמן בהם היה איסור להקריב בבמות, והיו פרקי זמן בהם הדבר היה מותר. המשניות במסכת זבחים (פי"ד, משניות ד-ח) עושות את ההבחנה הבאה:

• בזמן המדבר, בזמן שהמשכן בשילה ובירושלים - ישנו איסור במות.
• בזמן שהמשכן בגלגל, בנוב ובגבעון - ישנו היתר במות.

ביאור מעניין להבחנה זו מופיע בדברי הירושלמי. הירושלמי (מגילה פ"א הלכה יב) מבאר באופן הבא: כל זמן שהארון מבפנים - הבמות אסורות, יצא הארון הותרו הבמות. על כן במדבר, בשילה ובירושלים, הארון מצוי במקומו בקדש הקדשים ועל כן הבמות אסורות, ואילו בגלגל, נוב וגבעון כאשר הארון אינו מצוי במקומו בקדש הקדשים - הבמות מותרות[3].

נציין, כי המשך חכמה (דברים י"ב, ח) משתמש בהסבר זה על מנת להסביר את המצבים בהם בני ישראל מקריבים קורבנות בחוץ אף על פי שהמשכן בשילה (כך לגבי המועד שבו יהושע מכניס את בני ישראל בשכם ביהושע כד, כך בשופטים ב בבוכים, ובפרשת פילגש בגבעה בשופטים כ).

משמעות קביעה זו מבחינה רוחנית, הינה כי הארון במקומו קובע את בלעדיותו של המשכן כמקום אשר יבחר ה'. הארון מעניק למשכן מעמד מיוחד במינו, השונה במהות מכל מקום שנמצא מחוץ למשכן. הסבר זה נובע מן העובדה שעמדנו עליה כי הארון מייצג יותר מכל כלי אחר את השראת השכינה, והעדרו מקדש הקדשים מבטא פחות נוכחות שכינה בבית. על כן במצב כזה מותר להקריב מחוץ למשכן כי אין נוכחות שכינה בבית.

בנוסף, העבודה של האדם צריכה להתקיים בעזרה ובהיכל, בזיקה לארון הנמצא בקדש הקדשים. בדרך זו מתקיים המפגש בין עבודת האדם להשראת השכינה המתבטאת בארון.

על פי דברינו, יוצא כי עצם הימצאות הארון במקומו בקדש הקדשים, מייחדת את המקום כולו והופכת אותו למקום מיוחד שאסור להקריב כל קרבן מחוצה לו. מאידך גיסא היא מעניקה משמעות נוספת, והיא כי כל קרבן מתייחס אל נוכחות השכינה בבית.

הארון במלחמה והארון במנוחה

הימצאות הארון במלחמות ישראל, מביאה לידי ביטוי באופן ברור את העובדה כי הארון משמש לתפקיד עצמי בלא זיקה ישירה למקומו במשכן, והוא לסמל את נוכחות השכינה במלחמה. ההנחה הינה כי המלחמה הינה אחד הגילויים העליונים של ההופעה האלוקית בעולם, ועל כן הארון הינו חלק אינטגרלי של הופעה זאת.

תפקיד זה הינו כאמור תפקיד עצמאי של הארון בנדודי בני ישראל ובמלחמותיהם, לפני הגעתם למנוחה ולנחלה. בסוף תהליך הנדודים וכיבוש הארץ, הארון יגיע למנוחתו בקדש הקדשים. על כן ברצוננו לעמוד בפרק זה על היחס בין הארון ככלי עצמאי במסעות ובמלחמות, לבין הארון המבטא את מציאת המנוחה האלוקית בבית ה'.

בהקשר זה יש להתייחס לשתי נקודות עיקריות:

1. היכן מצאנו את הארון בזיקה למלחמה?
2. מהי המשמעות הרוחנית של תפקידו הכפול של הארון במלחמה ובמנוחה?

הארון היוצא למלחמה

לאחר חניית בני ישראל למרגלות הר סיני, נעלה הענן מעל המשכן ונסעו בני ישראל למסעיהם לכיוון ארץ ישראל, כאשר ארון ברית ה' נוסע לפניהם שלושת ימים לתור להם מנוחה (במדבר י', לג). בזמן נסיעת הארון אומר משה "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצה אויביך וינוסו משנאיך מפניך, ובנוחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל".

התורה מציינת שני מצבים: מצב של נסיעה ומצב של מנוחה. בנסיעה אומר משה 'קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך', ובמנוחה - 'שובה ה' רבבות אלפי ישראל'.

מבאר רש"י על אתר:

"'וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלושת ימים' - זה הארון היוצא עמהם למלחמה ובו שברי לוחות מונחים, ומקדים לפניהם דרך שלושת ימים לתקן להם מקום חנייה".

בשיעורינו בשנה שעברה, ראינו כי לדעת רש"י היו שני ארונות, והארון המוזכר כאן הוא הארון היוצא עמהם למלחמה. בפשטות (וכך מבאר הספורנו על אתר) הארון נוסע לפניהם להבטיח הדרך מן הנחשים והעקרבים, ולתור להם מנוחה.

מסביר הרס"ג:

"'ויהי בנסוע' - והיה הנוהג שבנסוע הארון היה משה אומר היה נא ה' בעצרנו ונצחונינו" (במדבר י', לה).

כלומר עם נסיעת הארון משה היה מתפלל לה' כי יביא את הנצחון. מכאן מובן שתפקידו של הארון לצאת למלחמה ולהפיץ את האויבים. בהמשך דברינו נתייחס לפרשת המעפילים (במדבר יד, מ-מה) בה הארון אינו יוצא למלחמה, ולמלחמת מדיין (במדבר לא) הנדרשת בגמרא בסוטה על השם וכל כינוייו  המונחים בארון היוצא עמהם למלחמה.

הארון במנוחה

עם חזרתו של הארון ומנוחתו מן המלחמה אומר משה: "שובה ה' רבבות אלפי ישראל", ומבאר על כך הספורנו:

"'שובה'- תהי מנוחתך פה עמנו כעניין 'זאת מנוחתי עדי עד' (תהילים קל"ב, יד) ואף על פי שתגלה שכינתך לפני ישראל לגרש את אויביהם תהי מנוחת שכינתך בתוכנו".

ואילו החזקוני מסביר:

"'שובה ה' רבבות' - יהי רצון שישוב האלפים והרבבות למקומם במספר ולא ייפקד מהם איש, ושובה כמו והשיבה".

סוגיית מנוחת הארון מתוארת באופן מעניין בספר דברי הימים בדברי דוד המלך אל כל שרי ישראל:

"ויקם דוד המלך על רגליו ויאמר שמעוני אחי ועמי אני עם לבבי לבנות בית מנוחה לארון ברית ה' ולהדום רגלי אלוקינו והכנותי לבנות"                                             (דברי הימים א כ"ח, ב).

על פי דוד, שמו של הבית כולו נקרא על שם מצב זה של מנוחה לארון ברית ה' ולהדום רגלי אלוקינו.

לא ניתן כמובן לנתק את סוגיית מנוחת הארון מן המציאות הכללית המתוארת בספר דברים:

"כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' אלוקיך נותן לך. ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה' אלוקיכם מנחיל אתכם והניח לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח" (י"ב, ט).

בעבר, הרחבנו בדרשות השונות בחז"ל (זבחים קיט.) בשאלה מה נקרא מנוחה ומה נקרא נחלה, וביחס בין לשילה לירושלים. בנוסף, כל התפיסה לפיה ישנו סדר במצוות הציבוריות (על פי הגמרא בסנהדרין כ:) תחילה המלכת מלך, אחר כך הכרתת עמלק ורק בסוף בניין בית הבחירה - קשורות גם בהבנה כי על מנת לבנות את הבית צריכה להיות מנוחה מכל האויבים.

עניין זה מוזכר גם במקראות ביחס להיות שלמה בונה הבית כמבואר בדברי הימים:

"ויאמר דוד לשלמה בני אני היה עם לבבי לבנות בית לשם ה' אלוקי. ויהי עלי דבר ה' לאמר דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית לא  תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ומלחמות גדולות עשית לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני. הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה והניחותי לו מכל אויביו מסביב כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו. הוא יבנה בית לשמי והוא יהיה לי לבן ואני לו לאב והכנותי כסא מלכותו על ישראל עד עולם... עתה בני יהי ה' עמך והצלחת ובנית בית ה' אלוקיך כאשר דבר עליך"                       (דברי הימים א כ"ב , ז-י).

הניגוד בין שלמה לדוד מוצג כאן בדיוק בהיפוך בין דמים רבים שפכת ומלחמות גדולות עשית, לעומת איש מנוחה - "והניחותי לו מכל אויביו כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו".

על כן עניין מנוחת הארון, עם כל החשיבות העצמית שלה, היא חלק ממכלול יותר רחב הקשור לבניין הבית הזוקק מנוחה כתנאי לבניין.

על פי הבנה זאת, מציאות המנוחה אינה רק העדר מלחמה אלא מציאות רוחנית חיובית - כך לגבי הארון וכך לגבי הבית בכלליותו.

איזכורי הארון בתורה

הארון מוזכר במספר פרשיות בתורה עצמה לאחר בנין המשכן, בספרי במדבר ודברים. נתייחס עתה בתמצית לאזכורים השונים תוך כדי התייחסות למה שניתן ללמוד מהן על הארון:

• נדון באופן נסיעת הארון מהר סיני לאחר מתן תורה בדרכו לארץ ישראל.
• נבחן את משמעות הישארות ארון ה' במחנה בפרשת המעפילים.
• נתייחס לחלקו של הארון במלחמת מדיין.
• נעיין בציווי ה' את משה לעשות ארון עץ כחלק מתיקון חטא העגל.
• לבסוף, ניגע בסוגיית שימת ספר התורה בארון בסופה של התורה.

אופן הנסיעה מהר ה'

תוך כדי תיאור נסיעת בני ישראל מהר סיני לכיוון ארץ ישראל, מתארת התורה את אופן נסיעת הארון לפני המחנה, באופן הבא:

"ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלושת ימים לתור להם מנוחה. וענן ה' עליהם יומם בנסעם מן המחנה. ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך. ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל"

                                                                    (במדבר י', לג-לו).

השאלה המרכזית העולה בפסוקים אלו הינה מדוע מתוארת כאן מציאות שונה במהותה ממה שכתבה התורה בראשית ספר במדבר: "ונסע אוהל מועד מחנה הלויים בתוך המחנות"?

רש"י והסוברים כמותו המבינים כי ישנם שני ארונות, מסבירים כי הארון שעשה בצלאל הלך עם המשכן בתוך המחנה, ואילו הארון שעשה משה בו הונחו אחר כך שברי הלוחות יצא לפני המחנה לתור להם מנוחה.

לסוברים שישנו ארון אחד בלבד, ניתן להציע (וכך דעת האבן עזרא בפירושו לבמדבר י, לג), כי מצב בו הארון מקדים את המחנה כולו הינו מצב חריג רק במסע הראשון ואין הוא דבר קבוע.   

מדוע שתהיה בכך חריגה? חז"ל ביארו כי החטא שגרם לפורענות הוא כי בני ישראל "ברחו מהר ה' כתינוק הבורח מבית הספר". בזמנו הבאנו את השערתו של הרב יואל בן נון, כי הפורענות היתה מלחמה בשבטי העמלקים שפשטו שוב על המחנה ערב נסיעתם מהר סיני. מכיון שהתנפלו העמלקים על ישראל התהפך סדר הנסיעה - הענן במקום להוליך את המחנה הגן עליהם מלמעלה, ואילו הארון נסע לפני המחנה שלושת ימים. על כן אומרת התורה "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך".

אפשרות נוספת היא לומר שישנן כאן שתי בחינות: האחת מסע בדרך של נס בה מוביל הענן, והשניה מסע בדרך הטבע בה הארון נוסע לפניהם לתור להם מנוחה.

ארון ברית ה' לא מש מקרב המחנה עם עליית המעפילים

בעקבות חטא המרגלים, מתארת התורה את עליית המעפילים אל ראש ההר. בהקשר זה נאמר:

"ויעפילו לעלות אל ראש ההר וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה"          (במדבר י"ד, מד).

התורה מדגישה את אי יציאת הארון והעפלתו להר, ואת הישארותו במחנה. ברור כי מעשה זה אינו על פי ה' ועל כן משה מזהיר אותם:

"למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח. אל תעלו כי אין ה' בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם. כי העמלקי והכנעני שם לפניכם ונפלתם בחרב כי על כן שבתם מאחרי ה' ולא יהיה ה' עמכם".

ייתכן שהביטוי המעשי לכך שאין ה' בקרבם, הוא כי ארון ברית ה' ומשה נשארו במחנה. מכאן ניתן ללמוד כי עקרונית, הארון היה יוצא איתם בדרך כלל למלחמות ולמערכות נגד האויב, ואילו הפעם באופן חריג הארון לא יצא עמהם.

במדרש ילקוט מאור האפלה^[4] מבאר כך

"לפי שעלו בחשאי כמו שאמר ויעפילו לעלות, ולכן לא היה אפשר שיוציאו עמהם הארון".

במדרש לקח טוב^[5] נאמר:

"מלמד שלא נתקו יתדות מחנה לויים".

נציין כי בהקשר לפרשה זו מובאות הדעות השונות ביחס לקיומם של ארון אחד או שנים, וכך נאמ בספרי:

"'וארון ברית ה' נוסע לפניהם' (במדבר י, לג) ונאמר 'וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה' - יש אומרין שתי ארונות היו עמהן, אחד לפנים מן המחנה ואחד באמצע המחנה, זה שהיה לפנים מן המחנה היתה התורה בתוכו, וזה שהיה באמצע המחנה היו שברי הלוחות בתוכו"^[6]                           (ספרי זוטא בהעלותך פרק י, לג).

מלחמת מדיין

במסגרת תאור מלחמת מדיין נאמר:

"וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא וכלי הקודש וחצוצרות התרועה בידו"     (בבמדבר לא, ו).

אמנם הארון לא מוזכר כאן מפורשות, אך חז"ל דורשים על ביטוי זה דרשות שונות:

"וכלי הקודש זה ארון ולוחות שבו"^[7]             (סוטה מג.).  

הגמרא שם מבארת את דברי המשנה לפיה הכהן משוח המלחמה אומר לעם לפני יציאתם לקרב "כי ה' אלוקיכם הוא ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם". הגמרא שואלת: וכל כך למה? מפני שהשם וכל כינוייו מונחים בארון. כלומר כשהכהן אומר כי ה' הולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם, כוונתו היא לשם המפורש שנכתב ואינו נקרא וכל כינוייו הם שבעים שמות הקודש המצויים בארון. הגמרא דורשת את הפסוק של מלחמת מדיין

"וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פנחס - אותם אלו סנהדרין, פנחס זה משוח מלחמה וכלי הקודש זה ארון ולוחות שבו וחצוצרות התרועה אלו השופרות".

על פי הבנה זאת פנחס יוצא למלחמת מדיין עם הארון ובו ה' וכל כינוייו.

זוהי המלחמה הראשונה בה יוצא הארון למערכה כמשמעות הדבר היא ה' אלוקיכם הולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם.

 

ציווי ה' את משה לעשות ארון עץ

התורה מתארת בספר דברים את הציווי של ה' את משה לעשות ארון עץ:

"בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים ועלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שיברת ושמתם בארון. ואעש ארון עצי שטים ואפסול שני לוחות אבנים כאשונים ואעל ההרה ושני הלוחות בידי... ואפן וארד מן ההר ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי ויהיו שם"        (דברים י', א-ב).

סוגיה זאת קשורה במהותה לשאלה המרכזית האם ארון העץ המתואר בדברים זהה לארון עצי השטים המצופה זהב המוזכר בפרשת תרומה, ומכח שאלה זאת למחלוקת הבסיסית בשאלה האם היה ארון אחד או שני ארונות בכך נחלקו על אתר רש"י והרמב"ן.

לגבי שימת הלוחות בארון אומר החזקוני בעקבות הבכור שור:

"ולא תהיה נושאם עוד על ידיך ולא יהיו מצויות לך לשברם כמו האחרות".

על פי הבנה זאת, שימת הלוחות בארון, הינה עניין מעשי וטכני ופחות עניין מהותי לפיו ייעודו של הארון הוא להכיל את הלוחות.

תפיסתנו העקרונית היא כי הארון מכיל את הלוחות באופן מהותי. מיקומו הינו בקדש הקדשים שם העדות והלוחות מייצגים בעצם את הברית שנכרתה בהר סיני בין הקב"ה לכנסת ישראל, ומיקומו של הארון בקדש הקדשים בא לבטא לדורות את זכרון הברית וקיומה בלב המשכן.

שימת ספר התורה מצד ארון ברית ה'

לקראת סיומה של התורה, נאמר כך:

"ויצו משה את הלויים נושאי ארון ברית ה' לאמר. לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלוקיכם והיה שם בך לעד. כי אנכי ידעתי את מריך ואת עורפך הקשה הן בעדני חי עמכם היום ממרים הייתם עם ה' ואף כי אחרי מותי" (דברים לא, כה-כו).

מעבר ללוחות הנמצאים בתוך הארון, יש לשים בצד הארון את ספר התורה (ובחז"ל מחלוקת תנאים האם בתוך הארון ממש כדעת רבי או במדף בולט בצד הארון כדעת רבי).

תכלית שימת התורה בארון

התורה מנמקת את שימת התורה בארון בכך שמשה יודע את עורפו הקשה של עם ישראל, ולכן התורה המקורית מצויה בארון על מנת להזכיר לעם ישראל לדורות את הברית המקורית עם ה' ככתבה וכלשונה.

הספורנו כותב כך:

"ועוד שידעתי שתעזבו את תורת הא-ל יתברך ושבשביל זה הוצרכתי לשים ספר תורה אחר במקום שלא ייכנס שם אדם זולתי כהן גדול אחת בשנה ויעוד זה הספר שכל מה שימצא כתוב בספר התורה שימצאו ביד צדיקי הדור הן הן הדברים שנאמרו לו למשה מסיני בלי תוספת וחסרון ובזה לא יולד ספק עליהם"

                                                 (שם, כו ד"ה 'והיה שם בך לעד').

לפי הסבר זה שימת ספר התורה בארון בקדש הקדשים נועדה לעדות לא רק על עצם כריתת הברית בין הקב"ה לכנסת ישראל אלא לשמירת ספר התורה בנוסחו המקורי, במקום נסתר שלא יגעו בו. בדרך זו תהיה העדות שתוכיח במדת הצורך את הדיוק והאמת בנוסח ספר התורה המצוי אצל צדיקי הדור, שהוא זהה לספר המצוי בארון. ומוסיף הספורנו:

"אמנם הספר שמצא חלקיהו (בימי יאשיהו) נראה שהיה הספר שנתן משה אל הכהנים נושאי ארון ברית ה' שהוזכר למעלה שהיה פרשת המלך בלבד ובו כתב יהושע הברית שחידש עם ישראל בשכם שקיבלו עליהם בו לעבוד את הא-ל יתעלה באמת ובתמים שהוא בעיון ובמעשה וכשקרא בו יאשיהו וראה שרחקו מכל זה חרד ודרש את ה' על זאת".

הספורנו מציע כי הן הספר שמצא חלקיהו בימי יאשיהו והן הספר המוזכר בסוף ספר יהושע בברית שחידש עם ישראל בשכם היתה בהם רק פרשת המלך בלבד וממנה חרד המלך יאישהו ודרש את ה'.

הרמב"ן מבאר באופן הבא:

"שיהיה מונח בארון מן הצד כי מעתה לא יגעו בו כלל להוסיף או לגרוע כלומר הנחת התורה בארון מאפשרת לשמור על הכתוב בנוסחו המקורי ולא לשנותו כלל ועיקר" (שם, פס' כד ד"ה 'לקוח את ספר התורה').

מה כלול בתורה שהושמה בארון

אומרת התורה:

"ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה' ואל כל זקני ישראל"

                                                     (דברים ל"א, ט).

פסוק זה מקדים את הציווי על פרשת הקהל המתקיימת במוצאי שנת השמיטה בה המלך מצווה לקרוא בתורה נגד כל ישראל. הרמב"ן על אתר כותב כך:

"'ויכתוב משה את התורה הזאת' - מתחילת בראשית עד לעיני כל ישראל, ואף על פי שבכאן כתוב 'תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל' (פס' יא) והוא רומז לספר הזה של אלה הדברים על דעת רבותינו (סוטה מא.). אבל בזה חזר וביאר 'ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם' (פס' כד') וזה יכלול כל התורה כולה".

ואילו הספורנו מבאר:

"'את התורה הזאת' - פרשת המלך שציוה עתה שיקרא בהקהל".

הרמב"ן בהמשך כותב:

"כי מתחלה כתב את התורה ויתנה אל הכוהנים כאשר נאמר למעלה (פסוק ט), ולא אמר להם אנה יניחו אותה, ואחרי כן נצטווה בשירה הזאת, ויכתוב אותה וילמדה את בני ישראל בו ביום, והנה הוסיף אותה על התורה...

ויתכן, כי אחרי שכתב השירה וילמדה את בני ישראל איש איש לשבטיהם שהביאם לפניו אל בית המדרש, כתבה בספר התורה, וציוה את הכוהנים לקוח את ספר התורה, לומר שגם השירה תהיה מונחת בארון עם התורה, שהיא מכלל התורה כי היא שם לעד"                (שם, כא-כג).

כלומר השירה אף היא כלולה בתורה המונחת בארון^[8].