מחנה ישראל כ'מקום טהור'

בשיעור שעבר עמדנו על הקשר בין הכהנים למושג הקדושה ובהתאמה בין הלויים למושג הטהרה, אותו ביארנו לאור תפקידם של הכהנים כ'שלוחי דרחמנא' וזה של הלויים כ'שלוחי דידן'. בשיעור זה ברצוננו להתבונן בהופעותיה של הטהרה במחנה ישראל כולו, בהשוואה לקדושת מחנה שכינה;^[1] וכן נעמוד בקצרה על מספר משמעויות נוספות למושג הטהרה.

מקום קדוש ומקום טהור

לאחר מות נדב ואביהוא בני אהרון, אומרת התורה כך:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה' וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא: וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ הִוא מֵאִשֵּׁי ה' כִּי כֵן צֻוֵּיתִי: וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ נִתְּנוּ מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ויקרא י, יב-יד)

באכילת קדשי קדשים נאמר "בְּמָקוֹם קָדֹשׁ", ואילו באכילת קדשים קלים נאמר "בּמָקוֹם טָהוֹר". למה הכוונה בשני מקומות אלה? מבאר רש"י:

תאכלו במקום טהור – וכי את הראשונים אכלו במקום טמא? אלא הראשונים שהם קדשי קדשים הוזקקו אכילתם במקום קדוש, אבל אלו אין צריכים תוך הקלעים אבל צריכים הם להאכל תוך מחנה ישראל שהוא טהור מליכנס שם מצורעים, מכאן שקדשים קלים נאכלין בכל העיר. (שם פסוק יד)

אף הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות פוסק כך:

...וכולם (=קדשים קלים, י.ל) נאכלים בכל העיר, שנאמר 'את חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור'; לא נאמר כאן במקום קדוש, שהיא העזרה, אלא טהור, שהוא כל מחנה ישראל, שכנגדו לדורות ירושלים.

מחנה שכינה נקרא מקום קדוש, ומחנה ישראל – וכנגדו לדורות ירושלים – נקראים מקום טהור.

על מנת להבין את משמעות האמירה הזאת, נבחן את צורת סידורו של מחנה ישראל במדבר, וכך לשון התורה:

וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם: וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת: (במדבר א, נב-נג)

בלב מחנה ישראל ניצב המשכן; סביבו חונים הלויים האחראים על משמרתו, ומסביב להם חונים בני ישראל לשבטיהם. סידור זה אינו 'הוראת שעה' של המחנה במדבר; חז"ל 'העתיקו' אותו למציאות בארץ ישראל לדורות, וכך לשון הרמב"ם בהלכות בית הבחירה:

שלוש מחנות היו במדבר: מחנה ישראל, והוא ארבע מחנות; ומחנה לויה, שנאמר בה 'וסביב למשכן יחנו'; ומחנה שכינה' והוא מפתח חצר אוהל מועד ולפנים. וכנגדן לדורות, מפתח ירושלים עד הר הבית כמחנה ישראל; ומפתח הר הבית עד פתח העזרה שהוא שער ניקנור כמחנה לויה; ומפתח העזרה ולפנים מחנה שכינה. (פרק ז, יא)

המקדש הוא באמצע, בלב; סביבו הר הבית, שנקרא מחנה לויה; וסביב ההר ירושלים, היא מחנה ישראל.

בשיעור הקודם ראינו כי מחנה שכינה קשור למושג הקדושה ומחנה לוייה קשור למושג הטהרה; הגדרת מחנה שכינה כ'מקום קדוש' מתאימה לדברים היטב, אך הגדרתו של כל מחנה ישראל כ'מקום טהור' – ולא רק מחנה לוייה – יותר מחודשת. נדמה לבאר זאת לאור העקרון ששוזר את דיוננו בעניין הטהרה והקדושה, שטהרה היא מדרגה מקדימה ומכינה למה שמעליה, הקדושה. ירושלים המקיפה את מחנה שכינה מהווה שלב מקדים לקודש, ועל כן נקראת 'מקום טהור'.

בין המקדש לירושלים

נבקש לבאר יותר את משמעות הגדרתה של ירושלים ומחנה ישראל כ'מקום טהור', בניגוד לעזרה שהיא 'מקום קדוש'; ולשם כך נביא את דבריו של מו"ר הרא"ל זצ"ל, שהיטיב להגדיר את המאפיינים של כל מקום והיחס ביניהם, וכך לשונו:

מה פשר השוני שבין המקום הקדוש לבין המקום הטהור, ומהו ההבדל שבין מקום המקדש לבין ירושלים? ההבדל ברור: מקום קדוש הוא מקום המנותק מהווי יומיומי, המיועד ומיוחד אך ורק לדברים שבקדושה מוחלטת. במקום הקדוש, בתוך הקלעים אין מקום לפעילות השייכת לקיומו השוטף של האדם, הגם שמצד עצמה היא נורמלית ובריאה ואפילו בעלת משמעות רוחנית. העזרה אינה רק מקום בו ניתן להגשים קדושה אלא גם מקום בו לא ניתן להגשים דברים שבחולין, שכן שחיטת חולין בעזרה אסורה.                          
אף פעולות פשוטות ואלמנטריות ביותר אסורות בעזרה, כמו ישיבה: 'אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד' (יומא כה.), ולפי דעה אחת בתוספות (זבחים טז. ד"ה מיושב) מדובר באיסור דאורייתא. על שינה בעזרה אין כלל מה לדבר. ובכן, העזרה מאופיינת בהיותה מיוחדת באופן בלעדי לעניינים שבקדושה, והמונח "בלעדי" כאן הוא דו-סטרי: מחד, העזרה מיועדת רק לקדושה; ומאידך, דברים מסוימים שבקדושה מיועדים אך ורק לעזרה. לעיתים אותה עבודה בדיוק, כשהיא נעשית בעזרה מהווה היא ביטוי נפלא ונשגב לעבודת השם, וכשהיא נעשית בחוץ – שם יש חיוב כרת: "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" (ויקרא יז, ד). זה באשר ל"מקום קדוש".                                                          
אבל מחנה ישראל, ירושלים, מוגדרים כ"מקום טהור". מקום אכילת קדשים קלים ומעשר שני, מקום שמוגדר כ"לפני ה'", ולדעת הרמב"ם (פיהמ"ש סוכה ג, י) לולב ניטל בו כל שבעה. מקום שבו התמסרות לקב"ה ולעבודת ה' אמורים לבוא לידי ביטוי, אבל לא בניתוק משאר מרחבי קיומו של האדם, לא במנותק מההווי היום יומי. מחנה ישראל, אותו מקום משם משתלח מצורע מפאת קדושתו, הרי הוא גם מהווה מחנה במובן אחר – מחנה צבא, מחנה לאומי, מחנה של דגלים.  מחנה ישראל אינו מקום המפגש הישיר והמרוכז של כנסת ישראל עם הקב"ה כבמחנה שכינה ולויה, אלא הוא מקום ששייך למרחבי החיים, על כל המציאות הסוערת והשוקקת שבהם. מקום של שווקים ורחובות, מקום של אכילה וישיבה ואף של מסחר ותעשיה. אבל מסחר ותעשיה ואכילה ברמה שהיא בצל מקדש, מתוך תחושה ברורה של "לפני ה'", ברמה של מקום "טהור".

הרב מבאר ש'מקום קדוש' הוא מקום מובדל ומופרש מעשיית חולין ומן ההווי היומיומי של האדם, והוא מיועד אך ורק לקדושה.

לעומתו, 'מקום טהור' – ירושלים לפנים מן החומה – מבקש לקיים את חיי האדם היומיומיים, מתוך המצאות לפני ה' בצלו של המקדש. עבודת ה' נעשית בו לא מתוך הבדלה והפרשה אלא מתוך חיבור לחיים; ואכן הביטויים המשמעותיים לקדושתה של ירושלים הוא באכילת קדשים קלים ומעשר שני – אכילת האדם, כשהיא נעשית בטהרה ובצל המקדש – מתקרבת למעלת הקדושה.

יחד עם זאת, בגלל שירושלים היא מחנה ישראל, שמתקיימים בו חיים אנושיים רגילים, הטומאות הקשורות לשגרת החיים [טומאה היוצאת מן הגוף, וכן טומאת מת] מצויות בה; ככל שמתקרבים יותר לקודש, ונבדלים משגרת היומיום, גם טמאים בטומאות אלה מצווים להשתלח. [מהר הבית, מחנה לויה, משולחים טמאים בטומאה היוצאת מגופן; וממחנה שכינה משולחים טמאי מת.]

נוסף על משמעות 'עצמאית' זו של ירושלים כמחנה ישראל, המציג מודל של חיים אנושיים בקרבה לקודש, אין ספק שבמובנים אחרים ירושלים היא מדרגה 'נמוכה' יותר באותו סולם של קרבה לקב"ה – יש בה גילוי חלקי של התנהגות קדושה, באכילת קדשה קלים ומעשר שני, והיא מאפשרת הכנה לכניסה לקודש עצמו.

'טהרה' במשמעויות שונות

בעיוננו עד עתה עמדנו על שתי משמעויות למושג 'טהרה', בשתיהן כמנוגדת ל'טומאה': מצד דיני התורה העוסקים בטומאה וטהרה פיזית, הקשורות ליכולת להכנס לקודש; וכדימוי ללכלוך ופגימת הנפש כתוצאה מחטאים, והנקיון מלכלוכים אלה.

אך מצינו במקורות שימושים נוספים למושג הטהרה, ונסקור אותם בקצרה.

א. מקום טהור מחוץ לעיר

התורה מצווה שחטאות פנימיות יישרפו ב'מקום טהור':

וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף: (ויקרא ד, יב)

הקרבן לא מוקטר על המזבח, אלא מוצא למקום מוגדר מחוץ לשלושת המחנות ונשרף שם. ומבאר רש"י על אתר:

אל מקום טהור – לפי שיש מחוץ לעיר מקום מוכן לטומאה, להשליך אבנים מנוגעות ולבית הקברות, הוצרך לומר מחוץ למחנה – זה שהוא חוץ לעיר – שיהא המקום טהור.

אמנם הביטוי 'מקום טהור' כאן זהה לביטוי המתאר את מחנה ישראל, אך ברור שיש ביניהם הבדל תהומי: החטאות נשרפות במקום של השלכת פסולת והרחקתה – בין האבנים המנוגעות לבית הקברות, כדברי רש"י; דין 'מקום טהור' בא להדגיש שאע"פ שהן מוצאות למקום שאינו מכובד, עדין אין לערבב אותם בטומאה ממש. לעומתם, 'מקום טהור' ביחס לירושלים מציין את מעמדה וייחודה על שאר ארץ ישראל, שהיא לבדה כשרה לאכילת קדשים קלים ומעשר שני.

ב. טיהור מעבודה זרה

מספר לנו המקרא על יאשיהו מלך יהודה:

וּבִשְׁמוֹנֶה שָׁנִים לְמָלְכוֹ וְהוּא עוֹדֶנּוּ נַעַר הֵחֵל לִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵי דָּוִיד אָבִיו וּבִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה הֵחֵל לְטַהֵר אֶת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם מִן הַבָּמוֹת וְהָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים וְהַמַּסֵּכוֹת: וַיְנַתְּצוּ לְפָנָיו אֵת מִזְבְּחוֹת הַבְּעָלִים וְהַחַמָּנִים אֲשֶׁר לְמַעְלָה מֵעֲלֵיהֶם גִּדֵּעַ וְהָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים וְהַמַּסֵּכוֹת שִׁבַּר וְהֵדַק וַיִּזְרֹק עַל פְּנֵי הַקְּבָרִים הַזֹּבְחִים לָהֶם: וְעַצְמוֹת כֹּהֲנִים שָׂרַף עַל מזבחותים מִזְבְּחוֹתָם וַיְטַהֵר אֶת יְהוּדָה וְאֶת יְרוּשָׁלִָם: (דה"ב לד, ג-ה)

השמדת עבודה זרה נקראת 'טיהור', אך אין זו טהרה מטומאה אלא במשמעות קרובה ל'ניקוי'.

ג. טהור – מזוקק

בתיאור עשיית המשכן נאמר בתורה:

וַיַּעַשׂ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה קֹדֶשׁ וְאֶת קְטֹרֶת הַסַּמִּים טָהוֹר מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ: (שמות לז, כט)

עמדנו בשיעור קודם על משמעות 'שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה קֹדֶשׁ', שבו משתמשים למשוח ולקדש את המשכן, כליו והמשרתים בו; אך מה משמעות ההתיחסות לקטורת כ'טהור'? מבאר הספורנו על אתר:

בבשמים מנוקים מפסולת, כאמרו (שמות ל) 'ממולח טהור'.

כלומר, טהור משמעותו 'ללא ערבוב של חומרים אחרים'.[2] משמעות זו מופיעה גם בביטוי "זהב טהור", בנוגע לרבים מכלי המשכן – שיעשו מחומר שכולו זהב, ללא תערובת.

ד. מעמד הלכתי – על פי רצון ה'

התורה מתארת את בעלי החיים המותרים באכילה כ'עוף טהור' ו'בהמה טהורה'; אמנם אין בהם טהרה מיוחדת בהשוואה לבעלי החיים האסורים הנקראית 'טמאים', ונדמה שמשמעות 'טהור' כאן היא פשוט 'ראוי בעיני הקב"ה'.

ה. טוהר מידות

מעבר לטהרת הגוף מטומאותיו, ישנה טהרה בנפש וברוח. כך לפי חז"ל, טומאת צרעת הנגרמת על ידי לשון הרע – טומאת הנפש; ורעיון קרוב עולה בדברי ישעיהו:

וָאֹמַר אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי: (ו, ה)

נדמה כי 'טמא שפתיים' מתייחס למציאות דומה של שימוש בדיבור למטרות מקולקלות, כדוגמת ניבול פה, רכילות ולשון הרע. ההיפך מטומאת הדיבור יהיה טהרת הדיבור; וראינו במקרא גם בקשה למדרגה גבוהה יותר, של טהרת הלב והמחשבות:

לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי: (תהלים נא, יב)         
מִי יֹאמַר זִכִּיתִי לִבִּי טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי: (משלי כ, ט)

ו. טהרה כעדיפה על קדושה

לסיום נביא נקודה בה בפשטות הכוונה היא לטהרה 'רגילה', של הלכות טומאה וטהרה; אך משמע שם כי טהרה עדיפה על קדושה, בניגוד למהלך דברינו בשיעורים האחרונים.[3]

הגמרא בשבת דורשת את הפסוק בישעיה (לג, ו) – "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ:" כרומז לששה סדרי משנה:

אמר ריש לקיש מאי דכתיב 'והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכמת ודעת' וגו'? אמונת זה סדר זרעים עתיך זה סדר מועד חסן זה סדר נשים ישועות זה סדר נזיקין חכמת זה סדר קדשים ודעת זה סדר טהרות. ואפילו הכי – 'יראת ה' היא אוצרו'. (שבת לא.)

רש"י על אתר מבאר מדוע כל מילה קשורה לסדר המדובר, ובנוגע לסדר טהרות כותב "דעת – עדיף מחכמה". במלים אחרות, דעת, הרומזת לסדר טהרות, עדיפה מחכמה הרומזת לסדר קדשים.

ניתן לתרץ כי דברי רש"י מתייחסים דווקא ללימוד הסדרים ולא ליחס המהותי בין קדושה לטהרה, אך גם ייתכן שבהיבטים מסוימים – או במשמעויות שונות של המושג – הטהרה עליונה על הקדושה.[4]

טומאה – היעדרות החיים

להשלמת עיסוקנו במשמעויות השונות של 'טהרה', נעמוד בקצרה על ההסבר שנראה לנו בטעם הטומאה ה'פיזית', זו שאוסרת את הכניסה למקדש.

נדמה כי המכנה המשותף לסוגי הטומאה השונים הוא המוות, או הסתלקות החיים. כך כמובן בטומאת מת, הטומאה החמורה ביותר; כך בטומאות היוצאות מן הגוף (זב, זבה, נדה ובעל קרי), הקשורות למחלה באברי ההולדה או לפוטנציאל הולדה ויצירת חיים שלא התממש. גם טומאת יולדת מבטאת אותו רעיון –עם כל השמחה העצומה של הלידה, גוף האישה שעד עכשיו הכיל בתוכו חיים גדולים מתרוקן בבת אחת – ואותה הסתלקות החיים יוצרת טומאה.

יש להוסיף ולדייק כי לאור זאת, טומאה שייכת רק בדבר שהיה בו מלכתחילה סיכוי, פוטנציאל לחיים; דברים שאין בהם פוטנציאל כזה (כדוגמת יצורים במדרגה נמוכה מאוד, כמו נחש ורמשים אחרים) לא מטמאים כלל. נביא כאן מדבריו של הרב שטיינזלץ ^[5]בעניין:

עולה מכאן גם דבר נוסף, שנראה תקף לגבי כל המערכת של דיני טומאה; ככל שזרם החיים חזק יותר, כך הפסקתו וקטיעתו יוצרות, בהנגדה, את עוצמת הטומאה. ככל שיש בדבר יותר חיות, או דרגת חיים במדרגה נמוכה יותר, שלילת החיות ממנו יוצרת פחות טומאה. לא לכל השאלות הקטנות יש לנו הסברים טובים, אבל אפשר לראות בטומאה וטהרה את המבנה הכולל הזה.  
הטומאה החמורה ביותר, כך נראה לפי סדר טהרות, היא טומאת מת, וזה מפני שבמוות ההפסקה של זרימת החיים היא ההפסקה הדרסטית ביותר. וכאשר המת הוא אדם מישראל טומאת מת נמצאת במלוא השלמות שלה. כאשר המת איננו אדם מישראל, אנו אומרים שמהות החיים לא הייתה באותה דרגה, ולכן גם הטומאה שנוצרת עם הפסקתם איננה אותה טומאה. בדרך זו מוסברת העובדה הפרודכסלית, לכאורה, שיהודי מת מטמא יותר מגוי מת משום שזרם החיים שנפסק היה ברמה גבוהה יותר, ומאותו טעם, גוי מת מטמא הרבה יותר מפרה.

יתכן שרעיון זה מתחבר לדברים שהצענו על טהרה כבסיס ומדרגה מכינה לקדושה. עצם השאלה האם דבר מה טהור או טמא שייכת רק בדברים שיכולים להשתייך – באופן מסוים – לעולם הקדושה, שמתבטאת בחיים שברא הקב"ה בעולמו. אם דבר מה לא שייך כלל בעולם הקדושה, אין בו אפילו פוטנציאל לחיים שעשויים להתקדש, ממילא אין על מה לדבר עליו במונחים של טהרה וטומאה.

סיכום

כפי שהזכרנו בתחילת השיעורים בסוגייתנו, הנושא שבחרנו לעסוק בו הוא ענק. ניסינו לגעת בתמצית במספר נקודות נוספות בענייני הקדושה והטהרה – ביחס למחנה ישראל, המקיף את מחנה שכינה הקדוש וקרוי 'מקום טהור', משמעויות נוספות של המושג 'טהרה' וביאור העקרון מאחורי רעיון הטומאה.

בשיעור הבא בעז"ה נשלים נושא זה, בהתייחסות לקדושה וחולין, ולטומאה הפוגעת בקדושה.

[עורך: שמואל ארגמן]

[1] בכך נלך בעקבות שיחה של מו"ר הרב אהרון ליכטנשטיין ליום ירושלים תשנ"ג; פורסמה בעלון שבות בוגרים 9 בכותרת: "בין מקום קדוש למקום טהור", עמ' 87-95, וכן בקישור.

[2] אך ראה במשך חכמה ע"א, שמסביר ש'טהור' כאן הוא בניגוד ל'קדוש' – לשמן המשחה יש קדושת הגוף, ולקטורת אין.

[3] אני מודה לרב פדיה נגר שהפנה את תשומת לבי לנקודה זו.

[4] יתכן שנקודה זו קשורה לעניין שעמדנו עליו בשיעור הקודם, טהרה שמגיעה מהקב"ה ולא כתוצאה ממעשי האדם; ויש לעיין בכך עוד.

[5] בספרו "חיי עולם" (ירושלים, תשע"א), פרשת מצורע, עמ' 241-246.