דילוג לתוכן העיקרי
המקדש במקרא ו -
שיעור 165

איסור הנגיעה בארון

הרב יצחק לוי
28.10.2015

שומרי משמרת הקודש

בנוסף לאיסור ראיית הארון בו עסקנו בשני השיעורים האחרונים, קיים גם איסור לנגוע בארון. שני איסורים אלו יחדיו, מחדדים עד כמה היה צורך בשמירה מיוחדת על הארון על מנת שלא ייכשלו בכך ולא ייפגעו.

הראשונים הנדרשים לזהירות הם כמובן בני קהת הנושאים את הארון במסעות:

"ומשמרתם: הארון והשולחן והמנורה והמזבחות וכלי הקודש אשר ישרתו בהם והמסך וכל עבודתו"

                                                                      (במדבר ג', לא).

חובה זהירות זו, עולה מדברי המדרש המנסה לברר מהי ייחודיותם של בני קהת שנמנו מבן חודש ומעלה, וכך לשונו:

"'מבן חדש ומעלה שומרי משמרת הקדש' -  למה פירש הכתוב מספר בני קהת שומרי משמרת הקודש, מה שלא נאמר לא במספר בני גרשון ולא במספר בני מררי? וכי בני קהת מבן חודש ומעלה שומרים משמרת הקודש, והלא עד שהיה בן שלושים לא היה כשר לעבודה! למה עשה כן? לפי שהיה הארון מכלה בבני קהת והיה ממעטם שהיה מקצר ימיהם ואף על פי כן מחיבת הקודש היו רצים בני קהת אחריו. לפיכך העלה עליהם שכר כאילו מבן חודש נכנסו לשמש"

                                                                  (במדבר רבה ג, יא).

לדעת המדרש, ההתייחסות המיוחדת לבני קהת, נובעת מן הסיכון הרב הכרוך בתפקידם. הכתוב מדגיש כי הם שומרי משמרת הקודש, ומעלה עליהם כאילו הם שומרים מבן חודש ומעלה.

הרב שאר ישוב הכהן[1] הציע כי הדגשת התורה אחרי אזכור בני קהת ונשיאם אליצפן בן עוזיאל "ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרון הכהן פקודת שומרי משמרת הקדש", באה להבליט את עניין התפקיד המיוחד שיש לו ביחס לבני קהת. משמרת מיוחדת זו של בני קהת קשורה בנשיאת ארון הברית ועל זה היה מינוי מיוחד של אלעזר הכהן בנוסף לתפקידו כנשיא הנשיאים, תפקיד זה חייב תיאום מיוחד בין כהנים ללויים, ובפועל השמירה על ארון הקודש היתה שיכסוהו בפרוכת לפני שיבואו הלויים לשאת אותו.

מקור איסור הנגיעה

לכאורה המקור לאיסור מפורש בתורה:

"וכלה אהרון ובניו לכסות את הקודש ואת כל כלי הקודש בנסוע המחנה ואחרי כן יבואו בני קהת לשאת ולא יגעו אל הקודש ומתו אלה משא בני קהת באוהל מועד"                  (במדבר ד', טו).

ומתרגם אונקלוס על אתר, "ולא יקרבון לקודשא ולא ימותון".

ומבאר רש"י:

"שאם יגעו חייבין מיתה בידי שמים"

                                                                (על אתר ד"ה ומתו).

מבאר על אתר המהר"ל בגור אריה:

"שאם יגעו חייבין מיתה בידי שמים - פירוש כי אין 'ומתו' דבוקה עם 'לא יגעו' כי למה יהיו חייבים מיתה? אלא פירוש אם יגעו 'ומתו'. ומה שכתב בידי שמים כבר ביארנו בפרשת אמור שכל מקום שכתוב בו 'ולא יגעו ומתו' שהוא מיתה בידי שמים ולא מיתה בידי אדם.... דמיתה בידי שמים אפשר שיגע ולא ימות כגון שלא העידו עליו בבית דין... אבל כאן 'ולא יגע ומתו' שהמיתה הנזכרת קאי על 'ולא יגעו' שהזהיר אותו שלא יגעו שאם יגעו ימות בוודאי כלומר בדואי שהנגיעה תגרור אחריה מיתה בידי שמים ולא בידי אדם".

האבן עזרא אומר:

"והנה שתים אזהרות שלא יגעו בקודש כי אם בבדים ישאוהו, ולא יראו הקודש. הוא כורך יחדיו את שני האיסורים הנגיעה והראיה, וההסבר כי אם בבדים ישאוהו"               (במדבר ד/, כ).

בשיעורים הקודמים ראינו את ייעודם של הבדים, ואת המשמעות הרוחנית של קיום הבדים בארון השונה במהותה ממשמעותה בכלים האחרים. בעקבות דברי האבן עזרא, יתכן כי ניתן להוסיף ולומר כי מעבר למשמעויות הרוחניות של הבדים, ומעבר לעובדה שהבדים מסייעים להוביל את הארון כראוי ממקום למקום, קיומם של הבדים נועד לאפשר את נשיאת הארון בלי שיהיה כל צורך לנגוע בארון.

פסוק נוסף הנדרש על ידי חז"ל בהקשר שלנו הינו מה שנאמר ביחס לשבט לוי:

"ושמרו משמרתך ומשמרת כל האוהל אך אל כלי הקודש ואל המזבח לא יקרבו ולא ימותו גם הם גם אתם"    (במדבר י"ח, ג).

המדרש מחלק חלוקה ברורה בעניין זה בין כהנים ללויים וכך דבריו:

"וכלה אהרון ובניו לכסות את הקודש.. ואחרי כן יבואו בני קהת, לכך נכתב אהרון בדבור בני קהת, לפי שכל משא בני קהת וכל עבודתם היו נותנים להם אהרון ובניו שהם לא היו רשאין ליגע בארון ובכל הכלים עד שאהרון ובניו היו מכסין אותם כמה דתימא 'וכלה אהרון ובניו לכסות את הקודש'"                   (במדבר רבה ו', ה).

ובמקום אחר:

"ואחרי כן יבואו בני קהת לשאת ולא יגעו אל הקודש ומתו. אמר משה לפני האלוקים רבונו של עולם דמן של בני קהת אסור ודמן של בני אהרון מותר אמר לו הקב"ה לאו אלא אהרון קודש קודשים שנאמר 'ויגדל אהרון להקדשו קדש קדשים וארון קודש קודשים' (דברי הימים א כ"ג, יג), אבל בני קהת אינם קדש קדשים. וארון וכל הכלים הנתונים בפנים קדש קדשים והם מזיקים להם לכך יתנו בני אהרון דעתן שלא ימות בני קהת"

                                                                (במדבר רבה ד', יט).

המדרש מבחין בין הקדש לקדש הקדשים, כאשר אהרון והארון הם קדש קדשים, ואילו הקהתים בני לוי הם קדש ולא קדש קדשים.

בנוסף, מספר מדרשים (הילקוט מאור האפלה, הספרי זוטא קרח יח, ג ומדרש הגאל שם) מעירים כך:

"ולא יגעו אל הקודש ומתו יכול אם נגעו יהו חייבין, תלמוד לומר 'אך' - משום עבודה הן חייבין ואין חייבין משום נגיעה".

לפי מדרשים אלו, חייבין משום עבודה ולא משום נגיעה. על סמך מקור זה, רוב מוני המצוות לא מנו את המצווה במניין הלאוין מפני שאינה נוהגת לדורות.

הרב סעדיה גאון בפירושו מונה את איסור הנגיעה כלאו מיוחד (לא תעשה רי"ב). הגאון הרב ירוחם פרלא זצ"ל מבאר כי דעת הרס"ג היא כי אין חיוב מיתה על המגע אך ישנו איסור.

קיימות דעות שונות בין המפרשים אם איסור זה הינו לדורות או שהוא נאמר רק לדור המדבר. כך למשל, הרמב"ם אומר:

"וכל הלויים מוזהרין על עבודת המזבח שנאמר 'אך אל כלי הקודש ואל המזבח לא יקרבו ולא ימותו' לא יקרבו לעבודה אבל ליגע מותרין"

                                                  (הל' כלי המקדש פ"ג הלכה ט).

על פי דברים אלו האזהרה היא לכאורה רק למדבר ולא לדורות, אך לעומתו הרב פערלא מבין בדעת הרס"ג כי המצוה היא לדורות. מן המדרשים לעיל ניתן לדייק כי אין חיוב מיתה על המגע אבל אזהרת לאו ישנה.

פרץ עוזה

נראה כי את הדיון הנ"ל יש לבחון לאור סיפור העלאת הארון על ידי דוד מקרית יערים לירושלים. לאחר כיבוש ירושלים, דוד מעלה את הארון הנמצא בקריית יערים לירושלים, וכך נאמר:

"ויבואו עד גורן נכון. וישלח עוזה אל ארון האלוקים ויאחז בו כי שמטו הבקר. ויחר אף ה' בעוזה ויכהו שם האלוקים על השל וימת שם עם ארון האלוקים. ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעוזה ויקרא למוקם ההוא פרץ עוזה עד היום הזה"         (שמואל ב ו', ו).

בפשטות, עוזה מת מפני שניסה למנוע את נפילת הארון כי שמטו הבקר על ידי אחיזה בארון. מה היה בדיוק חטאו? הגמרא במסכת סוטה דנה בעניין זה, ומקדימה לכך דיון על מעבר הירדן:

"וכיון שעלה האחרון שבישראל מן הירדן חזרו מים למקומן שנאמר 'ויהי בעלות הכהנים נושאי ארון ברית ה' מתוך הירדן נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה וישובו מי הירדן למקומם וילכו כתמול שלשום על כל גדותיו', נמצא ארון ונושאיו וכהנים מצד אחד וישראל מצד אחד, נשא ארון את נושאיו ועבר שנאמר 'ויהי כאשר תם כל העם לעבור ויעבור ארון ה' והכהנים לפני העם'"      (סוטה לה.).

מבלי להיכנס לפרטים של סדר המסע ומה קדם למה[2], העיקרון העולה מדברי הגמרא הוא כי הארון נושא את נושאיו מעל המים.

המהר"ל בחידושי אגדות מציין כי בעצם לשון הכתוב נרמז כי הארון נושא את נושאיו, שהרי בפסוק יא נאמר "ויעבור ארון ה' והכהנים" ואילו בשאר הכתובים נאמר: "ויעברו הכהנים נושאי ארון ה'" (יהושע ג, טו; ד, יח). משתמע מכך כי הארון עבר בכח עצמו, והעביר עמו את נושאיו הכהנים.

לאור זאת המהר"ל שם קובע כי הארון לא היה נושא את נושאיו בכל עת אלא רק בהזדמנויות מיוחדות. אבל, ישנן דעות (כך למשל פירוש דעת זקנים על שמות כה, יא) כי בכל עת הארון היה נושא את נושאיו.

נביא חלק מדברי המהר"ל ונדון בהם בהמשך:

"ועוד נראה לומר כי הוכרחו עוד רז"ל לזה, מפני שאין סברא שאם היה הארון עובר כדרכו היה עובר הארון אחר העם, ולא מצינו דבר זה, גם אין ראוי שיהיה הארון עובר אחר העם, ואם היה עובר הארון ולא כסדר העברת העם רק הארון היה נושא את נושאיו, לא נקרא העברה זאת שהיו עוברים נושאי הארון אחר העם, רק לפני העם, כאשר היה נושא את נושאיו ולא היה עובר אחר העם בירדן, ומעתה מביא שפיר ראיה מן ויעבור ארון ברית ה' והכהנים לפני העם. ודע כי דברי חכמים מוכרחים מאוד למי שיבין דברי חכמה, כי האמת הוא כי הנפש נושא את הגוף, ולכך ג"כ ראוי שיהיה הארון נושא את נושאיו, ואם אין הדבר כך בכל שאר מקומות, דבר זה מפני שאין כח הארון נגלה לגמרי, כי גם הגוף הוא נושא את הנפש בצד מה, שהרי עומד הנפש בגוף, וזה ג"כ מצד כי הנפש אינה לגמרי נבדלת לפיכך היא עומדת בגוף, וכך הכהנים נושאים את הארון, אבל כאשר היה נס, וזה מפני כי נגלה כח הארון במקום הזה, שהרי מפני כח הארון נבקע הירדן, היה בודאי הארון נושא את נושאיו כראוי להיות, כי זה הוא ראוי שיהיה הארון נושא את נושאיו. והדברים הללו הם דברי חכמה. וכן בעוזא, מפני ששם היה נגלה קדושת הארון כאשר היה בשדה פלשתים, וכאשר שמטו הארון ונגע בו אז הכה אותו, ומכל מקום מפני חטא זה אין ראוי למיתה, כי שגגה היה לו בזה, רק כי האחיזה שנגע בו יש בזה הכנה למיתה, כי היה לו להיות יודע כי הארון נושא את נושאיו. ולמ"ד על עסקי שלו, סובר כי מפני שהיה לו להיות נזהר ולא יהיה שוגג בדבר זה".

המהר"ל משווה בין הארון ועם ישראל לנפש ולגוף שבאדם ומסביר כי מבחינה מהותית הנפש נושאת את הגוף. לדעתו, במקומות בהם הארון לא נשא את נושאיו, הדבר נבע מפני שאין כוח הארון נגלה לגמרי, ובמקרים שבהם נגלה כוח הארון כמו בחציית הירדן היה הארון נושא את נושאיו.

הגמרא בסוטה ממשיכה ומבארת:

ועל דבר זה נענש עוזא שנאמר 'ויבאו עד גורן כידון וישלח עוזא את ידו לאחוז את הארון' אמר לו הקב"ה עוזא נושאיו נשא עצמו לא כל שכן".

לפי הסבר זה, מעשהו של עוזא נבע ממיעוט הרגשתו בקדושת הארון. אילו היה מרגיש כראוי בקדושת הארון, לא היה מנסה למנוע את נפילת הארון כי היה סובר שבכח הארון לשאת את עצמו.

על פירוש זה מקשה דעת זקנים (שמות כ"ה, יא) את הקושיה הבאה: אם הארון היה תמיד נושא את נושאיו, אפשר להבין את התביעה מעוזא. אבל אם לפי המהר"ל הארון נושא את נושאיו רק בהזדמנויות מיוחדות, מהי הטענה על עוזא? הרי הוא מצדו רצה למנוע את נפילת הארון ולא היה אמור בהכרח להניח כי הארון ישא את נושאיו. דעת זקנים נשאר בצריך עיון בסוגיה זאת.

המהר"ל בדבריו מבאר מדוע גם בזמן עוזא היה ראוי כי הארון ישא את נושאיו. בנוסף, מציין המהר"ל כי מפני חטא זה אין ראוי למות כי שגגה היה לו בזה, רק כי האחיזה שנגע בו יש בזה הכנה למיתה כי היה לו להיות יודע כי הארון נושא את נושאיו. כלומר היות וכאן היתה שגגה אין ראוי למיתה אבל באחיזה ישנה הכנה למיתה.

בהמשך הגמרא דנה ישירות במעשהו של עוזא, וכך היא אומרת:

"ויחר אף ה' בעוזא ויכהו שם על השל וגו' - רבי יוחנן ור"א: חד אמר על עסקי שלו וחד אמר שעשה צרכיו בפניו[3]. 'וימת שם עם ארון הא-להים' - א"ר יוחנן עוזא בא לעוה"ב שנאמר עם ארון הא-להים - מה ארון לעולם קיים אף עוזא בא לעוה"ב".

עתה נחזור לפסוקים עצמם בשמואל ובדברי הימים ונתבונן כיצד הכתוב מתאר את מעשהו של עוזא:

בספר שמואל נאמר:

"וישלח עוזה אל ארון האלוקים ויאחז בו כי שמטו הבקר" (שמואל ב ו', ו).

ואילו בדברי הימים כתוב:

"וַיָּבֹאוּ עַד-גֹּרֶן כִּידֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶת-יָדוֹ לֶאֱחֹז אֶת הָאָרוֹן כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר. וַיִּחַר-אַף ה' בְּעֻזָּא וַיַּכֵּהוּ עַל אֲשֶׁר-שָׁלַח יָדוֹ עַל-הָאָרוֹן וַיָּמָת שָׁם לִפְנֵי אֱ-לֹהִים"

                                                             (דברי הימים א י"ג, ט).

בשמואל הכתוב משתמש בלשון שליחה ואחיזה, ואילו בדברי הימים בלשון שליחת יד. נעיין במפרשים על אתר ונראה כיצד הם מתייחסים לחטאו של עוזא.

מבאר הרד"ק:

"ואעפ"י שבא הארון משדה פלשתים בזה העניין ולא שמטו הבקר, לפי שפלשתים לא היו יודעים משא הארון וכיונו במשאו במיטב אשר יכלו שהרי לקחו עגלה חדשה ופרות אשר לא עלה עליהן עול אבל ישראל שהיו יודעין משא הארון כמו שכתוב 'ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף יישאו' (במדבר ז, ט) חטאו בזה, לפיכך הראה להם הקב"ה קדושת הארון בשני פנים: בשמיטת הבקר ובמות עוזא. והעניין אשר שגה דוד בזה הדבר, והוא מקרא מפורש, חשב כי לא יהיה בחטא בזה אם ישאוהו בעגלה אעפ"י שכתוב בכתף יישאו, כי אמר באותו זמן במדבר צוה האל כן לפי שהיה המשכן נשא בעגלות צוה לשאת את הארון בכתף להראות כי קדושת הארון גדולה מקדושת המשכן אבל בזמן שלא יהיה שם המשכן חשב שאין חטא אם ישאוהו בעגלה כשאר בא משדה פלשתים, ובזה שגה"      (שמואל ב ו', ו ד"ה  שמטו).

הרד"ק מחדד את המפורש בתורה לגבי בני קהת 'כי עבודת הקודש עליהם בכתף יישאו' - בכתף ולא בעגלה. לדעתו, הפלישתים עשו את השתדלותם בלקיחת עגלה חדשה ופרות אשר לא עלה עליהן עול, אבל ישראל שידעו את החובה הזאת חטאו בכך והקב"ה הראה להם את קדושת הארון הן בשמיטת הבקר והן במות עוזא.

בפירושו לדברי הימים מבאר הרד"ק:

"'על אשר שלח ידו על הארון' - והוא לא היה לוי, ובזה שגה דוד כי על ידי הלווים היה לו להביאו ולא בעגלה כמו שכתוב 'ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף יישאו'. וכן התודה הוא חטאו ואמר כי לא לשאת ארון האלוקים כי אם הלויים ואמר פרץ ה' ביני כי לא שנוהו כמשפט"                       (דברי הימים א י"ג, י).

ואחר כך הוא חוזר על הנימוק שהביא בפירושו לשמואל.

כלומר הלויים הם אלו שהיו אמורים לשאת בארון בכתף, ועוזא שלא היה לוי היה הולך בצד העגלה לכן שלח ידו לאחוז בארון כששמטו הבקר ולכך נענש (כך לשון רש"י לדבהי"א יג, ז ד"ה נוהגים בעגלה).

אם ננסה לסכם את הבנת החטא שגרם למותו של עוזא:

  • לפי הגמרא בסוטה לה. חטא עוזא שלא הבין כי הארון נושא את נושאיו ואחיזה בארון שלא ייפול הינה קטנות אמונה.
  • הרד"ק בפירושו לשמואל ולדברי הימים מתייחס לחטא של נשיאת הארון בכתף ולא בעגלה, ולנשיאת הארון על ידי הלויים ולא ע"י ישראלים[4].

הרב יגאל אריאל[5] מסביר שאירוע זה מחזיר אותנו אל חנוכת המשכן ואל חטא נדב ואביהוא. בשני המקרים מדובר על על שעת שיא של דבקות בה', ובשעה זו בא העונש באופן בוטה וחד "בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד" (ויקרא י, ג).

העונש מציב לאדם גבולות, מסייג את הקרבה אל הקודש ומלמד את האדם צניעות וענווה - "וגילו ברעדה" (תהלים ב, יא). דוקא בעת הופעת השכינה וגילויה צריך האדם לדעת את מגבלותיו, כפי שצוו גם במעמד הר סיני: "והגבלת את העם... רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרוץ בהם ה" (שמות יט, יב).

סברתו של עוזא היתה שהוא מגונן על הארון ומחזיק בו. אולם, "הארון נושא את נושאיו" - אין השכינה צריכה לבשר ודם ולא הוא מכוון את דרכה. הכהנים והלויים נושאים את הארון לא על מנת לסייע בנשיאת הארון, אלא מפני כבודו ומעלתו של הארון. "עבודת הקודש עליהם" ועליהם לקבלה ולשרת רצון של מעלה.

ייתכן מאוד כי תיקון לחטאו של דוד בפרץ עוזה נרמז במלחמת דוד נגד פלישתים בעמק רפאים:

"ויעלו בבעל פרצים ויכם שם דוד, ויאמר דוד פרץ האלוקים את אויבי כפרץ מים, על כן קראו שם המקום ההוא בעל פרצים"      (דברי הימים א י"ד , יא).

במלחמה זו דוד נבחן בדבקותו בקב"ה, ובתנאים המאוד קשים של קרבת הפלשתים לישראל הוא מתבטל לחלוטין לפני ה' מחכה לתשובת ה' ועושה כרצון ה' במלחמה זו. דוד מוסר באופן מוחלט את  גורל המלחמה לה', ודבר זה גורם לנצחון על הפלישתים ומהווה במידה מסוימת תיקון לחטאו בהעלאת הארון.

ברור לגמרי כי סוגיית הנגיעה בארון מחדדת את הזהירות, היראה והכבוד שנהגו כלפי הארון שהוא הכלי המבטא את נוכחות השכינה. דוקא במעמדות מרכזיים בתולדות עם ישראל המבטאים את הופעת השכינה וגילויה בעיני כל ישראל כמעמד הר סיני, חנוכת המשכן והעלאת הארון לירושלים לקראת בניין הבית הראשון, נדרשת יראה גדולה וזהירות מופלגת בזיקה אל הקודש.

בפשטות, ניתן היה להביא ראיה ממעשה עוזא כי האיסור הינו לדורות[6], שהרי ברור כי אחיזת עוזא בארון היא זאת שהביאה למותו. הלשון שלח ידו מופיעה לא פעם בהקשרים המתארים את המגמה הלא ראויה של השולח כך בשמואל א כב, יז כך בשמואל א, כד, ו ו-כו, כג דוד אינו מוכן לשלוח ידו בשאול במשיח ה' כשהכוונה לפגוע בשאול, וכן בשמואל ב, א, יד, וכן באסתר בעניין שליחת יד במלך (כך באסתר ב, כא; ה, ו; ו, ב; ט, ב), וכך בשמות כב, י; כד, יא.

פסוקים אלו ואחרים מוכיחים לא רק את השיפוט המקראי של עוזא אלא גם את הקשר הישר בין האחיזה בארון לבין מיתתו.

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ב

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * * * * *

 

 

[1] במאמר הארון נושא את נושאיו, שמעתין 107-108, תשנ"ב, ע' 102-109.

[2] הראשונים עוסקים בהרחבה בסוגיה זאת האם מעבר הארון והכהנים את הירדן היה אחרי החזרת המים לאיתנם או לא כמו כן. משמע שהארון והכהנים עברו את העם ועמדו בראשו ממערב לעם הנמצא ממערב לירדן ואכמ"ל.

[3]   שלו היא לשון שגגה ושכחה, והכוונה היא ששכח את קדושת הארון ושגג לאחוז בו. ההבנה השניה היא שנפנה לנקביו לפני הארון, ומבארים כי לא עשה את צרכיו ממש לפני הארון שזוהי חוצפה ורשעות אלא אמנם התרחק מן הארון כדין רק לא נזהר מלהיות מכוון כנגד הארון.

[4]   יש עדיין מקום לדון בנוגע לאחריות על החטא: האם עיקר החטא הוא של דוד שיזם לא רק את המהלך כולו אלא קבע את אופן הובלת הארון על ידי ישראלים ועל עגלה ולא בכתף, או שעיקר החטא הוא של עוזא בקטנות אמונתו. הן בשמואל והן בדברי הימים חרון אף ה' הוא על עוזא כי הוא זה שבפועל אחז בארון. אולי יש לחלק בין אחריות כוללת של דוד לאחריות מעשית של עוזא ביחסו לארון.

[5]   בספרו עוז מלך עיונים בספר שמואל בע' 160.

[6]   לא נכנסנו במסגרת זאת לעיון בהיקף וגדר מצוות בכתף יישאו ואכמ"ל.

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)