משה בבגרותו | 2 | החיפוש אחר איש

משה: בחיפוש אחר איש

"וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו: וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ"[1] (שמות ב', יא–יב)

נראה שככל שמשה, שהיה מוקף בנשים בילדותו, הולך ומתבגר, הוא בוחן בתשומת לב מיוחדת את הגברים אותם הוא פוגש. תחילה הוא יוצא מהארמון ורואה איש מצרי. אחר כך הוא מבחין באיש עברי. משה פונה כה וכה, ונראה כאילו הוא מחפש בייאוש משהו, או ליתר דיוק מישהו. מסתבר שמשה מחפש איש; זהו כמובן מאמץ עקר, כיוון שאין אף איש בנמצא.

למעשה, כמו המילה 'ילד' ביחידה הקודמת (שמות ב', א–י), המילה 'איש' מופיעה ביחידתנו שבע פעמים, כך שהיא נחשבת למילה מנחה.[2] אך שלא כמו המילה 'ילד', המופיעה תמיד עם ה' הידיעה לפניה ('הילד'), המילה 'איש' לא תמיד מופיעה עם ה' הידיעה. למרבה ההפתעה, המילה 'איש' לא מתארת דווקא את משה, אלא בעיקר אנשים אחרים שבהם משה פוגש. נראה שמשה נמצא על סף הבגרות, כמעט 'איש' בעצמו, אבל עדיין לא 'איש' של ממש.[3] כדי להפוך לאיש מהסוג שהוא היה רוצה להיות – איש הגון וישר – משה יוצא לחפש איש, אדם שידגים לו את התכונות שהוא מעוניין בהן.[4] הכותרת של יחידה זו, אם כן, לא צריכה להיות "משה האיש" (כמו היחידה הקודמת, "משה הילד") אלא "משה: בחיפוש אחר איש".

משה לא ימצא במצרים את האיש שהוא מחפש; [5]הוא יכול לפנות כה וכה כמה שירצה – הוא יראה רק את המחסור שיש באנשים בעלי מידות, את היעדרם של 'אנשים'. במקום זאת, משה פוגש גברים פחדנים ומושחתים, שבזים לצדק ולועגים בגלוי לבקשתו של משה להפוך לאדם מוסרי: "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ" (שמות ב', יד).

האיש העברי לועג לרעיון לפיו משה זכאי ליחס מכבד, ויתירה מכך, מלמד שאיש במצרים אינו מחפש אנשי יושר וצדק. החיפוש אחר בעלי מידות טובות במצרים נכשל כישלון חרוץ. ולענייננו, במצרים משה לא יוכל להפוך לאדם שהוא רוצה להיות.

וכך בורח משה למדין, שם הוא מציל את שבע הבנות מהרועים המרושעים. כשבנות רעואל מתארות לאביהן את מעשהו של משה, הן מכנות אותו "איש מצרי".[6] מסקנתן מבוססת כנראה על מראהו של משה – לבושו או תספורתו – אבל הן ודאי טעו בהבנת הדמות שלו. משה, רודף הצדק העקשן, רחוק ככל האפשר מהמצרי הטיפוסי של אותה תקופה. נראה שרעואל מבין זאת. הוא מתקן את הזיהוי השגוי של בנותיו, ומכנה את משה בפשטות 'האיש'.

"וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם: וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן: וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם" (שמות ב', יח–כ)

הדגשתי את ה' הידיעה במילה כדי להסב את תשומת הלב לכך שזוהי הפעם הראשונה שבה המילה 'איש' מופיעה יחד עם ה' הידיעה. סוף סוף נמצא האיש, האדם הערכי שמשה חיפש. מתברר שמשה עצמו הוא האיש הזה; משה הפך להיות האיש שחיפש, איש הגון, המוכן לפעול באומץ כדי להגן על עקרונותיו.

אך משימתו של משה עדיין לא הושלמה. האם הוא באמת נידון להתחיל את בגרותו בלי למצוא אדם של יושרה, מודל לחיקוי? למרבה ההקלה, משה יפגוש באיש כזה. למעשה, המילה איש מופיעה פעם אחת אחרונה ביחידה זו (שוב עם ה' הידיעה), בקשר לרעואל, שמקבל את משה בברכה לביתו (שמות ב', כא).

התערבותו של משה נוגעת לליבו של רעואל עמוקות; כשבנותיו מתארות בהתרגשות כיצד משה הציל אותן מהרועים הוא מגיב מייד ומביע כעס על חוסר יכולתן להכיר לו טובה בסיסית ("וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ").[7] רעואל נהנה מעשיית צדק, והוא מחנך גם את בנותיו להעריך את העקרונות הללו. ברגע שמשה פוגש את רעואל, הוא מצטרף לביתו ברצון (שמות ב', כא): "וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ". הרחק מההשחתה המוסרית של מצרים, משה מוצא סוף סוף את "האיש", את האדם למופת שהיה מושא חיפושיו.

סיפורי באר

סיפור הגעתו של משה לבאר, שם הוא פוגש את אשתו לעתיד, כולל בתוכו רכיבים השייכים לסצנת האירוסין התנ"כית הקלאסית, וחולק מאפיינים דומים עם סיפורי האירוסין של יצחק, יעקב, ומאוחר יותר – של רות.[8] המדרש מעיר על הרמזים לנישואין המתקרבים שמלווים את הגעתו של משה לבאר, המקום שבו זוגות נוטים להיפגש בסיפורי התנ"ך:

"וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר". קָלַט דֶּרֶךְ אָבוֹת. שְׁלשָׁה נִזְדַּוְּגוּ לָהֶם זִוּוּגֵיהֶם מִן הַבְּאֵר, יִצְחָק יַעֲקֹב וּמשֶׁה. (שמות רבה א', לב)

לסיפורי האירוסין בתנ"ך יש מכנים משותפים נוספים מלבד קיומה של באר. שילוב של כמה נסיבות מעצב את הסיפורים האלה, ויוצר ציפיות בלב הקורא שמכיר את התסריט.[9] הגיבור (במקרה שלנו, משה) עוזב את ארצו (במקרה שלנו, נס על נפשו). הוא מגיע לבאר, שם הוא פוגש אישה צעירה (באופן מפתיע, משה פוגש שבע נשים צעירות), בדרך כלל ממשפחתו (זה כמובן לא נכון במקרה של ציפורה, המדיינית). האיש הנודד שואב מים עבור האישה הצעירה (במקרה שלנו, הנשים) ובעקבות כך מקבל הזמנה לארוחה בביתה. לאחר הארוחה, מתרחשים אירוסין. בסיפור שלנו, משה קודם כל מתגורר עם המשפחה, ומיד אחר כך מתחתן עם ציפורה, אחת מהנשים הצעירות מהבאר.

קוראי התנ"ך שמזהים את התבנית המוכרת נמשכים מיד למאפיינים הייחודיים של כל סיפור, אל מעבר לנקודות הדמיון, ובמיוחד לנקודות שחורגות מהסיפור הארכיטיפי.[10] מאפיינים ייחודיים אלו מכוונים את הקורא להבחין בייחודיות של כל סיפור אירוסין, ובמיוחד לדרך שבה הוא מגלה על המורשת המיוחדת שגיבור הסיפור יעביר הלאה לדור הבא. כמו בסיפור של יעקב, שם הבאר הייתה מכוסה בסלע, משהו חוסם את הגישה לבאר בסיפור האירוסין של משה; אך בעוד שיעקב ניצב מול מכשול דומם, משה נאלץ להתעמת עם בני אדם ועם העוולות שהם מבצעים. לא אאריך בעניין, כיוון שכבר דנו לאורך במשמעות האומץ והנחישות של משה במאבקו נגד חוסר צדק. רק אחזור על המשמעות של העובדה שהיושרה המוסרית של משה, הקנאות הבלתי מתפשרת שלו להצלת עשוקים, היא פרט המייחד את סיפור האירוסין שלו ומאפיין מרכזי של מורשתו.[11]

בסיפור האירוסין של משה יש אלמנטים ייחודיים נוספים. בסיפורי אירוסין אחרים בתנ"ך, הנישואין נערכים עם בת למשפחתו המורחבת של הגיבור.[12] רק משה מתחתן עם אאוטסיידרית גמורה, מדיינית. בהתחשב בקשייו של משה עם זהותו הכפולה ובעקבות כך סירובו לבסס את שייכותו על מוצא אתני בלבד (כפי שראינו מקודם), נישואיו לא מפתיעים אותנו במיוחד. משה עצמו אאוטסיידר, והוא מוכן להישאר כך ברמה מסוימת אפילו אחרי שהוא הופך למנהיג של עם ישראל, וכך למעשה למי שנמצא בלב החברה; למשל, הוא מציב את אוהלו מחוץ למחנה (שמות ל"ג, ז) ומסתיר את פניו מהעם (שמות ל"ד, ז). משה לא מפחד להיות אאוטסיידר; למעשה, אולי הוא אפילו נהנה מהתפקיד, הנוטע בו חוסן פנימי שתורם ליכולתו להוביל את העם. השמירה על מעמדו כאאוטסיידר מעניקה למשה את רחשי הכבוד והריחוק הנדרשים להובלת האומה הסוררת שלו.

לאחר שזוהה (בטעות) כמצרי בסיפור האירוסין שלו – זיהוי שהוא לא מאשר אך גם לא מתנגד אליו – משה לא נישא לאישה עבריה, וגם לא לאישה מצרית. נראה שבתקופה שבה משה מגיע למדין הוא שולל את שייכותו לשני המעגלים המשפחתיים אליהם נולד, לאור חוסר המוסריות שלהם. במקום זאת, הוא מעדיף לחפש את בת זוגו במשפחה לא מוכרת, שמשקפת את ערכיו. את הערכים האלו הוא מוצא באישיותו של רעואל, שבקשת הצדק שלו דומה לשל משה, כך שמשה יוכל להתקבל בקלות בביתו.

חשוב במיוחד לשים לב לדרך שבה תיאור הפגישה בין משה לאישה הצעירה מדלג על אישיותה של ציפורה, ומבטל כמעט לחלוטין את תפקידה בסיפור. מספיק להשוות את הצגת דמותה של ציפורה לזו של רבקה או רחל כדי לראות עד כמה מועטה תשומת הלב הניתנת לאשתו לעתיד של משה. ציפורה לא מופיעה בשמה. היא אחת משבע הבנות של כהן מדין, והיא לא מקבלת שום התייחסות מיוחדת עד הרגע שבו משה מתחתן איתה. אפשר לקבל את הרושם שמשה לא התכוון להתחתן עם ציפורה דווקא; כל אחת משבעת הבנות מתאימה, כל עוד הוא מתחתן עם משפחת רעואל.

על ידי טשטוש דמותה בסיפור על יד הבאר, סיפור האירוסין מבשר על הניכור שמאפיין, כך נדמה, את היחסים בין משה לציפורה. לאחר הסיפור הסתום שבו ציפורה מלה את בנה (שמות ד', כד–כו), ציפורה נעלמת ממהלך סיפור יציאת מצרים. נראה שהיא חזרה לבית אביה במדין, וחזרה למשה רק כשיתרו הביא אותה איתו, לבקר את משה בהר סיני לאחר היציאה ממצרים (שמות י"ח, ב, ה). לפי כמה מדרשים, משה נפרד מציפורה מאוחר יותר בסיפור.[13]

חשוב לציין גם שפרי האיחוד ביניהם לא סייע להעביר את מורשתו של משה לדור הבא; הילדים של משה וציפורה נעלמים מהסיפור בדממה.[14] משה מעביר את מורשתו הלאה בצורה אופקית, לא בצורה אנכית; הוא לא מעביר אותה הלאה דרך ילדיו, אלא דרך חוקי התורה שהוא מרביץ לבני דורו, שיעבירו אותם בתורם לדורות הבאים (שמות י"ח, טז).[15] משה מצליח להשיג זאת בעזרת יתרו, שמסייע למשה בהקמת מערכת משפט שתפקידה לעשות צדק.

מסתבר, אפוא, שהסיפור על משה בבאר לא מחבר אותו דווקא לציפורה, אלא לחותנו, איתו הוא בונה שותפות שתאפשר לו להעביר הלאה את המורשת שלו, מורשת הצדק.

רעואל: כהן מדין

חותנו של משה נראה אדם מרשים, הראוי להערצה. אף על פי כן, כמה פרשנים פקפקו במעלותיו, לאור תפקידו ככהן מדין (שמות ב', טז) – ככל הנראה באתר של עבודה זרה. ניתן לתהות: אם רעואל הוא כהן אליל, כיצד הוא מקבל תפקיד משמעותי כל כך בחייו של משה?[16]

פרשני המקרא ניסו להתמודד עם קושי זה מאז ומעולם, והציעו פרשנויות שונות לתפקידו של רעואל ככהן. לדעת כמה מהם, רעואל אולי שירת פעם ככהן לעבודת אלילים, אבל העיסוק הזה הוא נחלת העבר. כאדם הנמצא בחיפוש רוחני, רעואל עוזב את עבודת האלילים לפני שמשה מגיע לביתו.[17] אונקלוס מתרגם את המילה "כהן" ל"רבא", מילה המציינת ראש שבט יותר מאשר מנהיג, וכך מסביר שתפקידו הציבורי של רעואל היה פוליטי יותר מאשר דתי. לפי שיטה מוצלחת יותר, אך אפולוגטית במובהק, רעואל עבד את א-להים בתפקידו ככהן, ולא אליל מדייני.[18] ועדיין, לא ניתן אלא להרהר בשאלה האם רעואל, שמשה מצטרף למשק ביתו לתקופה זמנית אך ארוכה, הוא לא עובד אלילים פעיל.

למרבה ההפתעה, כמה מדרשים מפרשים את תפקיד הכהונה של רעואל במובנו הפשוט, וטוענים שרעואל אכן עבד אלילים והמשיך לעשות זאת אפילו אחרי שמשה נכנס לביתו. מדרש מטריד אחד מתאר כיצד יתרו ומשה קבעו ביניהם שהבן הבכור של משה יוקדש לעבודת האלילים של יתרו.

בשעה שאמר משה ליתרו: "תן לי צפורה בתך לאשה", אמר לו יתרו: "קבל עליך דבר זה שאומר לך – ואני נותנה לך לאשה!" אמר לו [משה]: "מהו?" אמר לו [יתרו]: "בן שיהיה לך תחילה, יהיה לעבודה זרה. מכאן ואילך לשם שמים". ו[משה] קבל עליו. אמר לו [יתרו]: "השבע לי" וישבע לו. (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו, מסכתא דעמלק א')

המדרש מציג דיוקן עוקצני של משה, האדם שיהיה למופת רוחני עבור עם ישראל. משה לא רק מוכן להתגורר בבית של עובד אלילים מפורסם, אלא גם מוכן להקדיש את בנו הבכור לעבודה זרה. המדרש מנסה להסביר מדוע זיקתו של משה לרוחניות אינה מוזכרת בתקופת חייו המוקדמת.[19] בשמות ב' משה מתואר כאדם מוסרי, שטרם התחיל לחפש את א-להים, אך נמצא בחיפוש אחר האדם.

שמו של הבן הבכור של משה מעניק תובנות נוספות: "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נׇכְרִיָּה" (שמות ב', כב). השם מזכיר את מעשיהם הבלתי צודקים של הרועים (ב', יז: "וַיְגָרְשׁוּם") כמו גם את תחושת הניכור המתמשכת של משה. לא ברור לאיזו ארץ משה מתכוון. האם הוא מרגיש זר עכשיו, במדין? או שכוונתו לאירועים המוקדמים יותר שגרמו לו לעזוב את מצרים בבהילות? נראה שמשה חש ניכור כללי מעולם המלא באנשים הפועלים מתוך זדון, גוזרים מוות על אחרים באופן חסר הבחנה, מכים עבדים חסרי אונים, מרימים את ידם על אחיהם בלי סיבה, ומגרשים נערות צעירות מהבאר כדי לגזול מהן את המים שהן שאבו בעמל. הניכור הזה הוא הסיבה לכך שמשה התיישב ברצון כה רב עם רעואל, האיש הראשון עליו הוא יכול להביט בהערכה. משה לא מחפש מודל דתי לחיקוי, אלא מודל מוסרי; שותף למאבק בעוול, מישהו שיקל על תחושת הבדידות שלו.[20] הפגישה עם רעואל מביאה את חיפושו הראשון של משה לסיומו המוצלח.

תשוקתו של משה לצדק מעוררת את תשומת ליבו של ה', כיוון שהיא מעידה על כך שמשה הוא מועמד מצוין לתפקיד הגואל של עמו. אבל קודם לכן, משה יחווה טלטלה רוחנית. משה יתחיל את מסעו הרוחני רק כשה' יתגלה אליו בסנה הבוער. המסע יביא אותו להישגים רוחניים גבוהים ביותר, למפגש פנים אל פנים עם הא-לוהי.

יתרו ומשה: שותפות למען הצדק

פרשיות התנ"ך נוטות לתאר את חותנו של משה באור חיובי. נראה שהעניין של רעואל במשה חורג מהכרת טובה אישית, הנובעת מתפקידו של משה כמציל של בנותיו. הפועל שמתאר את מעשה החילוץ של משה ("הִצִּילָנוּ") מתקשר לסיפור מאוחר יותר על יתרו (בשמות י"ח), המזוהה עם רעואל או עם אחד מבני משפחתו. בסיפור זה יתרו, המונע מהתרגשותו מההצלה של ה' ביציאת מצרים, נוסע להר סיני לפגוש את משה:

"וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כׇּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם: וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם" (שמות י"ח, ט–י)

יתרו משבח את ה' על שהציל את ישראל מידי עושקיהם. המדרש לוקח את הסיפור צעד אחד קדימה, ומתאר כיצד יתרו לא מוכן להמשיך להישאר בחברה המיישמת חוקים חברתיים מקולקלים:

שְׁלֹשָׁה הָיוּ בְּאוֹתָהּ עֵצָה: בִּלְעָם, וְאִיּוֹב, וְיִתְרוֹ. בִּלְעָם שֶׁיָּעַץ — נֶהֱרַג. אִיּוֹב שֶׁשָּׁתַק — נִידּוֹן בְּיִסּוּרִין. יִתְרוֹ שֶׁבָּרַח — זָכוּ מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁיָּשְׁבוּ בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית [מושב הסנהדרין]. (סוטה יא ע"א)[21]

נראה שהמדרש לעיל נועד להסב את תשומת ליבנו להקבלה בין משה ליתרו.[22] שני אנשים עזבו את מצרים. שניהם בחרו להשאיר את העולם המושחת מאחור. אנשים אלו החשיבו את המוסריות והצדק, ולכן שמחו לגלות זה את זה. וכך, נוצרה ביניהם שותפות: משה התחתן עם בתו של רעואל, וקישר בין המשפחות, בין גורלן ועתידן.[23] משה יעביר שנים רבות בטיפול בצאן של יתרו, ויתרו יבקר את משה כשישפוט את ישראל, וייתן לו עצה שתניח את היסודות למערכת המשפט הישראלית (שמות י"ח). יחד, משה ויתרו יאחדו כוחות במסע משותף לחיפוש אחר הגינות וצדק. המדרש הבא מציג רעיון זה באופן נוקב בעזרת משל:[24]

מטה הא-להים היה נטוע בפרדס של יתרו, ולא היה יכול שום אדם לזוזו ממקומו, רק משה, ועל זה נתן לו את צפורה בתו לאשה. (מדרש המצוטט באברבנאל על שמות ב', יא)

אגדה זו, המזכירה את אקסקליבר, החרב האגדית של המלך ארתור (שהייתה תקועה באבן עד שיבוא "מלך אמיתי" ויוציא אותה משם), מלאה במשמעות מטאפורית. לדעתי, המקל במדרש זה רומז למצפן המוסרי של יתרו, שגדל ב"פרדס" שלו – כלומר מוגבל לסביבה הקרובה של משק ביתו. הופעתו של משה בבית יתרו מסמלת את תחילת דרכם המשותפת; בסופו של דבר, משה "יזיז את מטה הא-להים" מהפרדס של יתרו, מטאפורה המסמלת את יכולתו של משה להפיץ את הערכים המוסריים של יתרו בעולם. בלי משה, יושרו המוסרי של יתרו כלל לא היה פורץ לעולם שבחוץ; תפיסת המוסר שלו תישאר לכודה בגבולות המשפחתיים.

השותפות בין משה ליתרו מבוססת על תשוקה הדדית לעולם שהצדק שורר בו. בהתאם לכך, שני האנשים יאחדו כוחות בשמות י"ח, ויתחילו בהקמת מערכת המשפט הישראלית. כשיתרו מגיע לסיני, הוא מוצא את משה עובד לבדו בתור שופט לאומה, עסוק בשפיטה מהבוקר עד הלילה. בתגובה להבעת הדאגה של יתרו, משה מסביר את מטרתו: "כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו" (שמות י"ח, טז). המילה "רעהו" מזכירה את הנזיפה של משה באיש העברי בשמות ב', יג: "לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ". משה שואף ליצור חברה מאוחדת ונעימה, המבוססת על הגינות ועל קשרי חברות; מוסר העבודה הקשוח שלו נובע ממטרה יחידה זו.

יתרו מבין שמשה יקרוס, קרוב למדי, תחת מאמץ העבודה הבלתי פוסקת, ולכן הוא מציע למשה לשתף אנשים נוספים בנשיאת העול, ולבחור אנשים ראויים להפיץ את הצדק יחד איתו. יתרו מדמיין מערכת משפטית מרובדת, שבה יש בתי משפט נמוכים (הממונים על קבוצות גדולות יותר) ובתי משפט גבוהים (הממונים על קבוצות קטנות יותר);[25] רק המקרים הקשים עולים עד לשופט העליון, משה. בעצה החכמה של יתרו מסתתר הד חוזר לדבריו של העברי הרשע, שלועג למאמציו של משה לעורר בו מעט הגינות, בשמות ב', יד: "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ". כדי להתנגד להתנהגות הגסה של עם ישראל, שנוצרה וטופחה כשהיו בבטנה של מצרים המושחתת, יתרו מדריך את משה למצוא אנשים בעלי מידות טובות החיים בעם הזה: "אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱ-לֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע" (שמות י"ח, כא).[26] כפי שראינו, אנשים מסוג זה לא היו קיימים במצרים, וכך התפתחה אווירה של עוול ואי־צדק. עצת יתרו ממשיכה להשתמש במילים מדברי העברי הרשע: "וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת׃ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכׇל עֵת" (שמות י"ח, כ"א–כ"ב).

עצת יתרו למשה מעלה בזכרוננו את דבריו של העברי הרשע שהכה את רעהו במצרים.[27] ישראל מוכרחת לעזוב את מצרים ואת ערכיה הרעים, ולהקים חברה מסוג חדש. שלא כמו החברה המצרית, על החברה הישראלית לעודד הגינות וחמלה, וכדי להשיג זאת, היא חייבת ליצור מערכת משפט בת קיימא, הדואגת לרצון טוב בין האנשים. מבחינת משה, יתרו הוא השותף המושלם. יחד, שני האנשים המוסריים הללו בונים את היסודות של מערכת המשפט הישראלית, שנועדה ללמד את חוקי ה' בצורה יעילה ולבנות חברה ראויה יותר.
 

[1] ביטוי זהה כמעט מופיע בישעיה נ"ט, טז. הקב"ה סוקר את החברה המושחתת ורואה שאין איש ("וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ"); אין אף אחד שמספיק אכפת לו כדי שיתערב להציל את החברה משחיתות, ולקב"ה לא נותרה ברירה אלא להציל אנשים בעצמו.

[2] נוסף על כך המילה מופיעה פעם אחת בצורת רבים ("אנשים").

[3] הסיפור לא נותן אף רמז לגילו של משה במהלך הפרקים האלה. כמה מדרשים מנסים לשער את גילו של משה. חלק מציעים שהוא בן עשרים ואילו אחרים מציעים שהוא בן ארבעים (ראו למשל שמות רבה א', כז). לתחושתי, הדעה הראשונה סבירה יותר, אבל נראה ברור שהתנ"ך לא סובר שהמידע הזה נחוץ להבנת הסיפור. משה יחזור למצרים כדי להתעמת עם פרעה רק כשהוא יהיה בן שמונים (שמות ז', ז).

[4] המילה 'איש' יכולה לרמוז לאדם בעל מידות ויושרה (ולא רק סתם להעיד על בגרותו של אדם), כמו בהוראות של דוד לשלמה לקראת סוף חייו: "וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ" (מלכים א ב', ב).

[5] ראוי לציין שמשה פגש במצרים נשים אמיצות ומוסריות: מיילדות, בנות משפחה, ואפילו בת פרעה. בעבר הרחבנו בנושא זה ובתפקיד החשוב של הנשים בסיפור יציאת מצרים.

[6] ישנם ניסיונות רבים להסביר את טבע הקשר בין האנשים הנקראים רעואל ויתרו, המוצגים שניהם כחותני משה. נושא זה מסתבך עוד יותר בעקבות הופעת שמות נוספים המיוחסים לבני המשפחה של חותן משה, כמו יתר (שמות ד', יח) וחובב, בנו של רעואל (במדבר י', כט). ייתכן שכל השמות האלו שייכים לאותו אדם (זה לא בהכרח יוצא דופן לאנשים שיש להם יותר משם אחד) או שאולי הכתוב מתייחס לאנשים שונים ממשפחת אשתו של משה (למשל אב, סב, אח). הקלות שבה כמה חוקרי מקרא רואים בריבוי השמות הזה ראיה למקורות ספרותיים שונים נראית לי פשטנית ולא משכנעת במיוחד. לענייננו, בחרתי לערבב בין רעואל ליתרו, כיוון ששניהם שייכים למשפחת ציפורה ומייצגים את סוג האנשים אליו משה מקווה להשתייך. אני מודעת לכך שזה יכול להיות מבלבל, אך למען הדיוק, אציין את השם (רעואל או יתרו) כפי שהוא מופיע בפסוק או במדרש המסוימים אליהם אני מתייחסת.

[7] ראו ספורנו על שמות ב', כ.

[8] רות ובועז נפגשים בשדה של בועז, שם הבאר אינה מוזכרת במפורש, אבל הנוכחות שלה משתמעת במובלע בעזרת תיאור המים שנשאבו מהבאר (רות ב', ט). להרחבה על הדרך שבה מתפתחת סצנת האירוסין בספר רות, ראו י' ציגלר, רות: מניכור למלוכה (ירושלים: הוצאת מגיד, 2015), עמ' 282–293.

[9] ראו ר' אלטר, "Biblical Type-Scenes and the Uses of Convention", The Art of Biblical Narrative (Basic Books, 1981), עמ' 47–62.

[10] כפי שציין אלטר, והראה כיצד הסיפורים האלו גם עוקבים אחר התבנית המקובלת אך גם מוסיפים אלמנטים חדשים "לצרכיו הספציפיים של הגיבור הנידון" (עמ' 58). בעוד אני חבה רבות לאלטר על הניתוח מאיר העיניים והרעיונות המקוריים שלו, חרגתי מהניתוח שלו כדי להציע הבנה משלי על המאפיינים החשובים בסצנת האירוסין של משה.

[11] אלטר (עמ' 57) מסב את תשומת לבנו לאלמנט דומה (אך לא זהה) בסצנת האירוסין של משה: "הוא ניצב לא רק מול קושי אלא גם מול יריבים שאותם הוא צריך לגרש. לא מפתיע כשמדובר בהורג הנוגש המצרי, הגואל לעתיד של בני עמו... הסיפור מטרים את תפקידו העתידי כמושיע הלאומי".

[12] בנקודה זו, אלטר (עמ' 52) אוחז בדעה אחרת, ומתייחס למסע של גיבור הסיפור כתנועה מודעת החוצה מהמעגל המשפחתי המצומצם כדי "למצוא בת זוג בעולם שבחוץ".

[13] ראו ספרי במדבר צ"ט, לפיו הרכילות שעברה בין שני אחיו של משה קשורה להיפרדותו מציפורה. כמה פרשנים אימצו כיוון זה (ראו למשל רש"י, אבן עזרא), המבוסס כנראה על הרושם הכללי לפיו הנישואים של משה לציפורה לא היו מוצלחים למדי.

[14] המדרשים מציינים לעתים קרובות את ההיבט הקשה הזה בחייו של משה.ראו למשל פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות ג', ה, ובמדבר רבה כ"א, יד.

[15] מנהיגותו של משה היא תופעה של דור אחד בלבד, כפי שכנראה מציין המדרש: (שמות רבה ב', ו): "בִּקֵּשׁ משֶׁה שֶׁיַּעַמְדוּ מִמֶּנּוּ כֹּהֲנִים וּמְלָכִים. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: 'אַל תִּקְרַב הֲלֹם'", כלומר שבניו לא יהיו כוהנים או מלכים.

[16] שמות רבה א', לב, מעלה את השאלה בבוטות: "וַהֲלוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנֵא עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְנָתַן מָנוֹס לְמשֶׁה אֵצֶל עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים!".

[17] שמות רבה א', לב.

[18] אבן עזרא על שמות ב', טז.

[19] ייתכן שהמדרש נסמך על העובדה ששמו של גרשום (בשונה מאליעזר) אינו מכיל רכיב תיאופורי. יתירה מכך, האטימולוגיה של שמו של גרשום מתאר את תחושת הניכור של משה (שמות ב', כב; שמות י"ח, ג) ולאו דווקא את הקשר שלו לא-להים (בניגוד לאטימולוגיה של השם אליעזר, המוסברת בשמות י"ח, ד). נוסף על כך, המדרש מזהה את הנער הלוי, עובד האלילים משופטים י"ח, ז–יג, כצאצא של גרשום. המדרש מבוסס על הקשר הלשוני המדהים בין שמות ב', כא לשופטים י"ז, יא, כמו גם על הרמז לשמו של גרשום בי"ז, ז. לפי מדרש זה, צאצאיו של משה תעו בסופו של דבר מדרך ה' בעקבות ההחלטה המקורית של משה לגור אצל עובד אלילים.

[20] מסקרן לשים לב לכך ששמו של גרשום מזכיר את התנהגותם הפסולה של הרועים המדינים, אך גם מטרים את הפועל שיתאר כיצד מצרים שחררו את העבדים שלהם (שמות ו', א; י"א, א; י"ב, לט).

[21] זהו מדרש מפורסם מאוד, המצוטט לעתים קרובות בספרות חז"ל.ראו, למשל: סנהדרין קו ע"א; שמות רבה א', ט.

[22] מדרש אחר (שמות רבה א', לב; תנחומא יתרו ה') מציג את אביו החורג של משה ככהן מדייני שיצא למסע חיפושים אחר דת האמת, כדי למצוא את זהותו האמיתית. כשהבין שהוא לא רוצה יותר לעבוד אלילים, רעואל הופך למנודה בקרב המדינים. מדרש זה מיישב את התמיהה שיש בהתעמרותם של הרועים המקומיים בבנותיו של כהן מדין, אדם שאמור להיות לו מעמד נכבד בקהילה. לענייננו, מדרש זה מרחיב את ההקבלה בין משה לחותנו. כל אחד מהם יוצא לחפש אחר זהותו, וכתוצאה מכך הופכים מנוכרים לבני עמם. המדרש גם מעניק משמעות חדשה לשמו של רעואל: חבר של א-להים – אך ללא חברים נוספים. רעואל אסיר תודה על פגישתו עם משה.

[23] אין דרך לקבוע את מספר השנים שמשה בילה במדין, כיוון שהכתוב לא מבהיר בן כמה היה משה כשיצא מהארמון. נראה שבשמות ב' הוא היה אדם צעיר, ולמצרים הוא חוזר רק בגיל שמונים (שמות ז', ז). סביר להניח שמשה חי אצל יתרו למשך כמה עשורים מחייו.

[24] הבאתי את המדרש כפי שהוא מצוטט אצל האברבנאל כי מצאתי שהניסוח שלו תמציתי ומסייע להבנת הרעיון. המדרש המקורי מופיע בפרקי דרבי אליעזר מ', ובילקוט שמעוני שמות קע"ג.

[25] ראו סנהדרין יח ע"א, שם מוסבר שהיו 600 שרי אלפים, 6,000 שרי מאות, 12,000 שרי חמישים, ו־60,000 שרי עשרות. קאסוטו, שמות, עמ' 220, מסביר שהמספרים לא מציינים כמויות מדויקות, אלא דרגות שונות של שופטים, כפי שהצעתי לעיל.

[26] ישנה מחלוקת בשאלה אם אנשים אלו שונאים רווח שנעשה שלא בצדק (למשל, תרגום ירושלמי; רשב"ם) או פשוט לא מעוניינים ברווחים (למשל, מכילתא דרבי ישמעאל, אבן עזרא), ולכן אדישים לנסיונות שוחד כספי.

[27] למען הבהירות, איני חושבת שיתרו הכיר בדרך כלשהי את הדיאלוג בין העברים הניצים משמות ב', ויכל לצטט אותם. סביר יותר שהתנ"ך יצר הקבלה לשונית מכוונת בין שני הסיפורים האלו, כדי למשוך את תשומת ליבנו לתפקיד שיתרו ממלא וכיצד הוא מסייע למשה להקים חברה חדשה המציבה לעצמה את המוסר כמטרה, שלא כמו מצרים.