בלק | ספר בלעם

חז"ל מסרו לנו כך:

 

"משה כתב סִפרוֹ, ופרשת בלעם[1] ואיוב"  (בבא בתרא יד:)

 

"סִפרוֹ" של משה, לדעתי, הוא ספר דברים[2].

 

בפרקי המענות בספר איוב (ג' עד תחילת מ"ב) יש הקבלות רבות לאבותינו מספר בראשית. אולם, שם ה' מופיע בעיקר בסיפור המסגרת (איוב א', ב' ו-מ"ב), ועל כן פירשו, שמשה כתב סיפור איוב.

 

אבל למה שמשה יכתוב את "פרשת בלעם"? למה היא בכלל נכתבה בתורה? למעשה, כלל לא ברור האם משה ובני ישראל ידעו משהו על "פרשת בלעם"!

 

פרשת בלעם, שהיה קוסם, חוזה ועובד אלילים, היא היחידה בתורה (מספר שמות והלאה) שמשה לא נזכר בה גם לא בעקיפין. היא התרחשה מחוץ למחנה ישראל, כשצופים עליו מרחוק.[3]

 

הרקע הוא הניצחון הישראלי מצפון לארנון, וקריסת ממלכת סיחון. מאז ועד היום כל ניצחון ישראלי מזעזע את עמי האזור ואת העולם. התורה מתארת ב'שירת המושלים' (אנשי סיפורים ומשלים), את הכיבוש המזעזע שעשה סיחון ואיך שרו עליו כולם – וכעת כולו נפל ביד ישראל וסיחון נמחק: 

 

"כי חשבון עיר סיחן מלך האמרי הִוא, והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו, עד אַרנֹן; על כן יאמרו המֹשלים בֹּאוּ חשבון, תִבָּנֶה ותִכּוֹנֵן עיר סיחון –כי אש יצאה מחשבון, להבה מקרית סיחֹן, אכלה עָר מואב, בעלי במות אַרנֹן. אוי לך מואב, אבדת עם כמוש, נתן בניו פְּלֵיטִם ובנֹתיו בַּשְבית, למלך אמֹרי סיחון"   (במדבר כ"ט, כ"ו-כ"ט)

 

ועתה, עם הכיבוש הישראלי:

 

"וַנירָם,[4] אבד חשבון עד דיבֹן, וַנַשִּים (הפכנו לשממה) עד נֹפַח אשר עד מֵידבא. וישב ישראל בארץ האמֹרי"

 

בלק מלך מואב ראה והתיירא מאד ("ויגר מואב..."), אבל גם ראה לפניו הזדמנות להחזיר את ארץ מואב הצפונית למואבים. בעיניו, בני ישראל הם פולשים וכובשים, כמו סיחון הכובש שלפניהם. דינם של כובשים ידוע: יבואו כובשים אחרים ויכבשו מהם.

 

רקע יותר מלא נחשף עם מציאת 'כתובת בלעם'[5] (בכתב עברי עתיק ובלשון ארמית קדומה) במוצא נחל יבוק (ב'דֵיר-עַלה' המזוהה עם "סֻכּוֹת", מול מושב ארגמן), בתוך מקדש מִדיָני מתקופת המלוכה.

 

בתחילתו כתוב:

 

"[ס]פר [בלע]מ [בר בע]ר אִש חֹזה אֱלָהִן [.] הֻא וַיֶאֱתוּ אִלַוֵה אֱלָהִן בליל... ויאמרו ל[בלע]מ בר בעֹר... ויקם בלעמ מן מחר..."

 

ובהמשך:

 

"בלעם צם ובכה בגלל אסון צפוי, סיפר לבאים אליו וחיפש דרך פיתוי למניעת האסון"

 

הנה התבררו דברי התורה (במדבר ל"א, ח') עם הכתוב ביהושע (י"ג, כ"ב), שבני ישראל הרגו את בלעם "הקוסם". ממילא ברור (כדברי חז"ל) ש'ספר בלעם' לא יכול להיכתב בתורה בשפת בלעם, שכולה עבודת אלילים.[6] לכן, 'פרשת בלעם' נכתבה בתורה כמו שמשה כתב אותה: בעברית של תורה.

 

לכן רק לנו קשה להבין מדוע בלעם 'הצייתן' המשיך לנסות ולקלל שוב ושוב אחרי שא-להים אמר לו: "לא תלך עמהם, לא תאר את העם כי ברוך הוא" (במדבר כ"ב, י"ב). משום שבעולמו של בלעם "הקוסם", צירופי הכוחות האליליים יכולים להשתנות בכל עת.

 

אכן, מפורש בתורה, שבלעם היה מנחש בתחילה. רק בפעם השלישית חלחלה בבלעם התובנה הבאה:

 

"כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים..."        (במדבר כ"ד, א')

 

קוראי התורה ושומעיה, לעומת זאת, לא שמעו קסם וניחוש כלל, כי הכל נכתב בשפתו של משה!

 

יתר על כן, ב"רוח א-להים" שהייתה עמו בשלב ההוא, התחברו בהכרתו כל הכוחות שהכיר[7] יחד. רק אז התקרב בלעם לאברהם ולמשה, ונשא מְשָלוֹ:

 

"נאֻם בלעם... נאֻם שֹמֵע אִמרֵי א-ל, ויֹדֵע דעת עליון, מחזה ש-די יֶחֱזֶה ..."    (שם כ"ד, ד' ו-ט"ז)

 

 

מה רצה בלק להשיג? מדוע היה צריך את בלעם? להבנתי, "זקני מדיָן" (שם כ"ב, ד'ו-ז') הם המפתח.

 

באזור נחל יבוק (ממזרח לירדן) ישבו רוב שבטי מדיָן[8] עוד מימי אברהם (בראשית כ"ה, א'-ו'). משם הם פשטו על עמק יזרעאל והגליל התחתון בימי גדעון (שופטים ו'-ז'). הם היו הבסיס התומך[9] לשלטון הכיבוש של סיחון מלך האמורי, כנרמז בספר יהושע (י"ג, כ"א: "נסיכי סיחון"). עם קריסתו, הם יצרו קואליציה עם מואב לגירוש הישראלים הפולשים.

 

בלק ראה, שמחנה ישראל כבר חנה "בערבות מואב מעבר לירדן ירֵחו" (במדבר כ"ב, א'. פסוק זה שייך לפרק הקודם). לפי תכניתו, המדיינים מצפון ומואב מדרום יוכלו להכות את ישראל, אם רק יקבלו את ברכתו של 'בלעם בר בעֹר', החוזה הידוע מארם נהרים[10], ואת קללתו לפולשים.

 

אבל לבלעם היה ספק גדול ביחס לפיתרון צבאי נגד הישראלים עם עוצמתם המדהימה.

 

בלק פגש את בלעם "על גבול ארנֹן" (במדבר כ"ב, ל"ו), בקצה הכיבוש הישראלי, ועלו ל"במות בעל". משם ראו את קצה המחנה, מרחוק (שם, ל"ט-מ"א). לדעתי, מדובר בהר הנקרא עד היום 'מָעִין' ("בעל מְעוֹן" בבמדבר ל"ב, ל"ח), המקום הגבוה ביותר בצפון מואב. זה כבר היה בתוך 'השטח הכבוש' על ידי הישראלים, אחרי קריסת ממלכת סיחון. שם, בלעם לא הצליח לצרף כוחות קללה נגד ישראל – ה' לא זעם (שם כ"ג, ח').

 

בלק החליט להעיז ולהתקרב יותר, ולקח את בלעם ל"שדה צֹפים אל ראש הפסגה" (שם, י"ד). מקום זה הוא "הר נבו ראש הפסגה" (דברים ל"ד, א'), מקום התצפית האחרונה של משה לפני מותו. משם באמת רואים מרחבי ארץ, אבל קשה לראות מתחת למדרון התלול את כל מחנה ישראל (שם כ"ג, י"ג).

 

גם כאן בלעם נכשל במאמציו, ואמר לבלק, שצירופי הקללות "כָּעֵת" לא פועלים נגד העם הזה:

 

"לא הביט אָוֶן ביעקב, ולא ראה עמל בישראל... כי לא נַחַש ביעקב, ולא קסם בישראל..."     (במדבר כ"ג, כ"א-כ"ג)

 

אם תנסה לתקוף, מסביר בלעם, העם הזה "כלביא יקום" ויכה אותך כאריה טורף (שם, כ"ד).

 

בלק כעס אך לא הרים ידיים. הוא לקח את בלעם אל "ראש הפעור הנשקף על פני היְשימֹן" (שם, כ"ח), משם יראה את כל מחנה ישראל. תעוזה עצומה. הדמיון מתלהב. אפשר להתקרב ולצפות על מחנה ישראל כולו מלמעלה, ולכן אפשר גם לקרוע אותם 'כמו קורי עכביש'. אבל ההחלטה הגורלית תלויה בפי החוזה-הקוסם, כי בלעדיו מדיָן לא יעיזו לצאת לקרב - ובלי מדיָן אין קואליציה לוחמת נגד ישראל, מדרום ומצפון.

 

מלכתחילה חשב בלעם שאין דרך צבאית נגד ישראל. כעת, השתכנע בלעם שגם שצירופי כוחות לקללה על עם ישראל לא יצליחו. רק עכשיו היה מוכן לפנות אל המדבר ולקבל נבואה 'מונותיאיסטית', בה מתאחדים כל השמות וכל הצירופים.

 

במשל הראשון אמר שני דברים, שהכעיסו את בלק כמעט עד ניתוק יחסים עם בלעם:

"מה טֹבוּ אֹהָלֶיךָ יעקב, מִשְכְּנֹתֶיךָ ישראל – כִּנְחָלים נִטָיוּ,[11] כְּגַנֹת עֲלֵי נהר, כּאֲהָלים נָטַע ה', כארזים עֲלֵי מים; יִזַל מים מִדָלְיָו (=מענפיו), וזרעו במים רבים... מברכיך ברוך ואֹרריך ארור" (שם כ"ד, ה'-ט')

במשל הנבואי האחרון אמר בלעם עוד שני דברים לעתיד, דברים שככל הנראה הרגיעו את בלק:

"אֶראֶנוּ ולא עתה, אֲשוּרֶנוּ ולא קרוב ..."    (שם, י"ז)

במילים אחרות, זה לא יקרה בקרוב, בימי בלק!

בלק לא יוכל לנצח את ישראל, אבל גם לא ייפגע אם ישב בשקט, בדור הזה.  די היה לבלק ולמואב בצפירת הרגעה זו, "... וגם בלק הלך לדרכו" (שם, כ"ה).

 

 

למה ה' נצרך לנביא-קוסם זה? למה אין תורת משה בלי בלעם?

 

מסתבר, שהתשובה נעוצה בעובדה שמעולם לא שמענו בתורת האמת דברים כל כך טובים על עם ישראל, כמו שנאמרו מפי בלעם. נקודה זו בולטת במיוחד בספר במדבר, המלא משברים, חטאים, חרון אף ואסונות. היחיד שדיבר טוב על ישראל (גם אם מחוסר ברירה) הוא בלעם.

 

אם משה יאמר לישראל "מה טֹבו אֹהָלֶיךָ יעקב, מִשכְּנֹתֶיךָ ישראל", יתמהו בני ישראל: האם הוא עומד למות? האם הוא מצפה שנמליך את בנו אחריו? יהיה להם קשה להאמין. נבואה כזאת, רק מפי זר יכולה להישמע כדבר-אמת, ולעטר את סידורי התפילה לדורות.

 

תארו לכם, שיום אחד יקום אימאם מוסלמי בעל השפעה גדולה,[12] ויאמר בפירוש, שא-ללה האחד והיחיד, הוא שהשיב את 'בני ישראל', צאצאי הנביאים, לארצם העתיקה. הוא אף ימשיך ויאמר, שכל המאמינים חייבים לקבל את רצונו, ולכן נכשלו וייכשלו כל המלחמות נגד ישראל! כל אדם בעולם, וכל ילד בישראל, ישמע ויתפעם – ויבוא שלום.

 

 

למרות האמור לעיל, בלעם לא באמת השתכנע. הוא פנה לדרך מלחמה אחרת, דרך הפיתוי והזנות הפולחנית[13] הנפוצה בתרבות הכנענית: "תועבות ארץ כנען" (ויקרא י"ח). בלעם העדיף את בנות מדיָן כלוחמות פיתוי, כפי שנאמר:

 

"הן הֵנה היו לבני ישראל בדבר בלעם ... על דבר פעור"  (במדבר ל"א, ט"ז)

 

לכן, לוחמי ישראל יהרגו את בלעם בסוף המערכה (ח').

 

שבטי מדיָן בנחל יבוק מצאו את עצמם בשכנות קרובה למחנה ישראל בערבות מואב. שם, "בשִטים" (שם כ"ה, א'), נפגשו בנות מדיָן עם בני שמעון, בקצה הצפוני של מחנה ישראל.

 

שבט שמעון נותר לבדו מן הדגל שלו. כאשר בני ראובן ובני גד החלו להתנחל בהרים, במואב הצפונית, ובגלעד, שמעון התיישב בבקעת הירדן (המזרחית), והחל להתערות עם השכנים ועם בנותיהן. "בשִטים" החל עם ישראל לאבד את ייחודו.

 

"המגפה" שפרצה פגעה בעיקר בשבט שמעון. במפקד 'במדבר' נמנו 59 אלף ו-300, ואילו במפקד 'פנחס' נמנו 22 אלף ו-200! אין פער כזה בשום שבט אחר, והפער גדול יותר מ-24 אלף שנפלו במגפת פעור. ככל הנראה, "המגפה" כללה בתוכה גם התנפלות מדיינית תוך ניצול החולשה. לאור הנחה זו ברור יותר גם הציווי למשה לִצרוֹר את המדיינים "בנִכלֵיהם אשר נִכְּלוּ לכם על דבר פעור", ולא להמתין לנקמתם הצפויה "על דבר כָּזבִּי בת נשיא מדיָן אֲחֹתָם הַמֻכָּה ביום המגפה על דבר פעור" (שם כ"ה, י"ז-י"ח).

 

משה וזקני ישראל ידעו לפעול רק בדרך המשפט (שם, ד'-ה') ולכן היו חסרי אונים ("והֵמה בֹכים", שם, ו') מול ההתרסה של "זִמרי בן סָלוּא נשיא בית אב לשִמעֹני"! (שם, י"ד). רק קנאת פנחס שעשה דין בלי משפט, עצרה את "המגפה", הביאה לו "ברית כְּהֻנַת עולם" (שם, י"ג). במקביל, קנאותו הפכה דגם לקנאים.[14]

 

על זה היה מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק אומר – "קנאות כהתפרצות חד פעמית, יכולה להיות הצלה – קנאות כשיטה, בשום אופן לא"!

 

ואכן, פנחס כמעט הוביל למלחמת אחים עם בני ראובן ובני גד בגלל המזבח שבנו "אל גלילות הירדן" מחוץ למשכן (יהושע כ"ב, י'-כ'). רק חכמתם ויושר אמונתם של שבטי עבר הירדן (שם, כ"א-ל"ד) מנעה אסון.

 

למצער, חכמה כזאת לא נמצאה בקרב שבטי ישראל מול בני בנימין בפרשת הפילגש בגבעה (שופטים י"ט-כ"א):

 

"ושם ארון ברית הא-להים בימים ההם, ופינחס בן אלעזר בן אהרן עֹמֵד לפניו לאמֹר: הַאוֹסִף עוד לצאת למלחמה עם בני בנימן אחי, אם אחדל"?    (שופטים כ', כ"ח)

 

שאלתו של פינחס שם לא הייתה אם נכון לצאת למלחמת אחים זו, שהרי השאלה העקרונית לא נזכרה כלל בתחילת המערכה (שם, י"ח - שם שאלו רק "מי יעלה לנו בתחלה"). השאלה של פינחס הייתה רק האם יצליחו להכות את בנימין ביום השלישי, אחרי שמתו 40 אלף מלוחמי ישראל בשני הימים הראשונים? על זה אמר ה': "עלו כי מחר אתננו בידך",[15] וכמעט "נגדע" שבט בנימין (שם כ"א, ו').