במדבר | במספר שמות

המאמר פורסם בעלון מס' 17, ר"ח סיון התשל"א

עם תחילת קריאתנו בחומש הפקודים מתעוררת התמיהה לטעמן של החזרות היתרות ואריכות הדברים בפרשיות המפקד: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל – למשפחותם – לבית אבותם – במספר שמות – כל זכר – לגלגלותם – מבן עשרים שנה ומעלה – כל יוצא צבא – בישראל – תפקדו אותם – לצבאותם – אתה ואהרן".

לעומת כל ההקדמות וההוראות האלה, אנו קוראים בפרשת המפקד של דוד: "ויאמר דוד אל יואב ואל שרי העם, לכו ספרו את ישראל – מבאר שבע ועד דן – והביאו אלי – ואדעה את מספרם" (דברי הימים א' כ"א ב').

בולט אם כן מאד ההבדל בין הסרבול והסיבוך שבמפרד התורה לעומת הפשטות והבהירות שבמפקד דוד. יתר על כן, אותה מערכת הוראות ארוכה מקדימה גם את סכום הנפקדים לשבטים – "ויהיו בני ראובן בכור ישראל – תולדותם – למשפחותם – לבית אבותם – במספר שמות – לגלגלותם – כל זכר – מבן עשרים שנה ומעלה – כל יוצא צבא – פקודיהם – למטה ראובן – ששה וארבעים אלף וחמש מאות".

מלבד ההקדמה ההכרחית – "שאו את ראש כל עדת בני ישראל", או "ויהיו בני ראובן בכור ישראל" (וכן בכולם), יש כאן עשר הקדמות, עשר הוראות, עשר הדרכות שונות, שלכל אחת מובן משלה ונקודת חדוש משלה, וכולן יחד הדרכה כוללת למהותם של ישראל. (לשבט שמעון נוספה הדרכה מיוחדת "פקודיו", ולשאר השבטים "רק" שמונה הקדמות – הדרכות, החוזרות בכולם, ואף בסכום לא נפקד מקומן.)

אריכות יתרה זו אינה מסתיימת ברשימה הארוכה של סכומי השבטים, ובסכום הסופי שודאי לא בא ללמדנו חשבון, והיא הולכת ונמשכת במחנות השבטים – "איש על דגלו – באותות – לבית אבותם – יחנו בני ישראל – מנגד – סביב לאהל מועד – יחנו", ברשימה החוזרת של השבטים לפקודיהם ולנשיאיהם, בסכומי המחנות ובסכום הכולל החוזר שגם הם לא באו ללמדנו חשבון בלבד.

ברור אם כן, שמוכרחה להיות משמעות רחבה וכוללת ביותר לכל המערכת הזאת שהתורה מקדישה לה מקום כה נרחב.

כבר השם "מפקד" מקפל בתוכו משמעות זו בהופיעו בפרשה בצורות שונות: תפקדו – לפקודיהם – פקודיו, לעומת השמות מספר ומנין, שדווקא בהם משתמש המקרא ביחוד אצל דוד: "לכו ספרו את ישראל". כיון שהתורה אינה מזכירה מספר או מנין, סימן מובהק הוא שהיא מתנגדת להם, ורק מפקד הוא הבא בחשבון.

ארבעה הבדלים ניתן למנות בין ספירה לבין מפקד, וכולם שמשו נושא לדיון בפרשה זו.

א. ספירה אינה קשורה בתכלית מסוימת, ואילו מפקד קשור בתפקיד, במטרה. נקודה זו נראית לרמב"ן עיקר בחטאו של דוד בספירת העם: "אבל כפי דעתי היה הקצף עליו, בעבור שמנאם שלא לצורך, כי לא היה יוצא למלחמה ולא עושה בהם דבר בעת ההיא, רק לשמח לבוא שמלך על עם רב... וראיתי במדבר סיני רבה – 'ר' אליעזר בשם ר' יוסי בן זמרא אמר כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו שלא לצורך – בימי דוד'. (במדבר רבה פרשה ב' – י"ז)".

ב. מאותה סבה עצמה הספירה באה בדרך כלל במשמעות טוטלית, ואילו מפקד מונה את הנחוצים לצורך התפקיד – המגמה בלבד, נקודה שניה זו משמשת בסיס לפירושו השני של הרמב"ן: "ויתכן עוד נפרש ונאמר כי דוד צוה למנות כל איש ישראל, רצונו לומר מבן שלש עשרה שנה ומעלה שהוא איש, כי לא נזכר במנינו מבן עשרים שנה ומעלה... אבל אמרו לכו ספרו את ישראל ואדעה את מספר, וזה היה ענשו כי הכתוב לא הרשה למנות רק מבן עשרים שנה ומעלה... והכתוב מעורר לבי בזה במה שאמר 'ולא נשא דוד מספרם למבן עשרים שנה ולמטה, כי אמר ה' להרבות את ישראל ככוכבי השמים, יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה ויהיה בזאת קצף על ישראל, ולא עלה המספר במספר דברי הימים למלך דוד' (דברי הימים א' כ"ז כ"ד), היה נראה שמנין יואב היה למטה מבן עשרים והוא היה הקצף, שאין ה' חפץ שיהו כל ישראל בגדר מנין, שהוא ירבם ככוכבי השמים".

ג. הספירה הסתמית מתיחסת לאנשים הנספרים עצמם, ועל כן אין הסופר מחפש דרכי מנין מיוחדות, ואולם הפוקד מחפש משהו שיפקיד בידו הנפקד – לשון פקדון – ולא ימנה האדם אלא פקדונו. זהו כמובן ההסבר המקובל בחטאו של דוד ובנגף שבעקבותיו, אשר על כן מצוה התורה בפרשת כי תשא למנות בשקלים "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם". דעה זו – דעת המדרש – מובאת גם היא בפירוש הרמב"ן: "ועל דעת מדרש אגדה שהיה שם מנין ממש טעו כולם, ולכך אמר 'לך מנה את ישראל' וכתיב 'אחרי ספור את העם', כי בתורה לא נזכרה בהם ספירה כלל". מכאן נבין לא רק את התנגדותו של יואבל פקודת דוד אלא גם את השתמטותו בבצוע המפקד, בכך שהשמיט את שבטי לוי ובנימין הקטנים והסגוליים, ובכך שהביא שתי תוצאות מתוך כוונה להגיש לדוד רק את התוצאה הקטנה יותר (במדבר רבה ב'- י').

ד. אם נראה לכאורה שספירה אינה מתיחסת דוקא לאנשים ומפקד איננו דוקא על ידי דבר אחר, ניתן לקשור נקודה זו בהחנה האחרונה – האדם כמספר, הספירה איננה רואה את האדם כאדם בעל שם ומהות, תוי פנים מיוחדים ונשמה עצמית, אלא כמספר, כאן תמונה אולי ההתנגדות החריפה ביותר של התורה למנין, ומכאן נובע הנגף שבמנין ישיר, על כן לא נזכרת בתורה ספירה או מספר כי אם מספר שמות, ש"יגידו כל אחד שמותם בפקוד אותם בכופר" (-רמב"ן), כל אחד ואחד מישראל מופיע על-כן בשמו ואף עובר לפני משה ואהרן אישית כדברי הרמב"ן – "כי הבא לפני אבי כל הנביאים ואחיו קדוש ה', והוא נודע אליהם בשמו יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים כי בא בסוד העם ובכתב בני ישראל וזכות הרבים במספרם... ובמדבר סיני רבה ראיתי כך – 'במספר שמות לגלגלותם, אמר לו הקב"ה למנותם בכבוד ובגדולה לכל אחד ואחד, לא תהיה אומר לראש המשפחה: כמה במשפחתך? כמה בנים יש לך? – אלא כולהון יהון עוברין לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם, הה"ד: במספר שמות'".

ארבעת ההבחנות האלה קובעות הארה כללית של התורה ביחס למהותם של ישראל – מספר שמות, כלל ופרט, שש מאות ריבוא שאין פרצופיהם שוים ואין דעותיהם שוות, וברוך ה' חכם הרזים הכוללם כולם בחטיבה אחת שכל אחד מהם תופס בה את מקומו המיוחד – לצבאותם – ממש כמו בצבא מלחמה הנחלק לחילות וליחידות, לחטיבות ולגדודים, לפלוגות ולמחלקות לפי התפקידים השונים ובתוך כל אלה משובצים לוחמים שכל אחד שונה מחברו גם באופיו גם בכושרו וגם בתפקידו. כך הם ישראל – לא כלל המטשטש את הפרט ואופיו, ולא פרטים המתרחקים מהכלל ומתנגדים לו, אלא הרמוניה – מספר שמות.

באמת נתקיימה הבטחת ה' לאברהם "אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה" (בראשית י"ג ט"ז) וכמו כן "ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם, ויאמר לו כה יהיה זרעך" (בראשית ט"ו ה'), וכדברי הנביא "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר" (הושע ב' א'). אמת אלקית היא זו שאין מספר לישראל, מפני שלא נולד עדיין מי שיוכל להכניס את מהות נשמתם בגדרו המספר – רק מספר שמות מכירה התורה, והשם הן הוא המבטא את העצמיות של כל אחד מישראל – "העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו. כל תכונת ההקשבה (קליטה ולימוד מבחוץ) אינה כי אם הכשרה לבנין הנצחי העצמי של היחיד. כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי" (מוסר הקודש ע"מ קל"ט).

לא יפלא על כן שרק התגלמות הרשעה העולמית בדורנו יכלה לשום לה למטרה להפוך את ישראל עם קדושים, לאוסף של מספרים, למחוק ביד זדון את שמם ומהותם על נשמתם היהודית. אלא שעל אף כל רשעתם לא ידעו ולא יבינו, כי רק בגופם של בני ישראל יכלו לקעקע מספרים, ואילו שמותיהם חיים וקיימים נזכרים ונפקדים בפי אחיהם, ואילו נשמותיהם צרורות בצרור החיים את ה' אלקינו. מהות נשמתם של ישראל שגם בהיותם כעפר הארץ או כחול הים, הרי כל גרגיר וגרגיר שבהם הוא כוכב שמים – עולם מלא, אי אפשר על-כן שהתורה תזכיר מספרים של בני ישראל בלא ה"סרבול והסבוך" כביכול, של ההקדמות וההדרכות הארוכות אשר בונות כאחד את התפקידיות הרוחנית של כל אחד מישראל – "במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא".