קדושת לוי

לע"נ סבי אברהם הלוי בן רחל ז"ל

קדושת לוי[1] / אברהם שמאע

עיון שטחי בכתובים בפרשות "במדבר" ו"בהעלותך" עלול להביא למסקנה, כי קדושתם של בכורות בני ישראל הומרה בבני לוי, ודווקא משום כך זכו בני לוי לקדושתם המיוחדת[2]. כמו-כן הומרה קדושת בכורות בהמות בני ישראל בבהמות הלוויים.

קוראים אנו בספר במדבר:

"ואני הנה לקחתי את הלויים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל והיו לי הלויים". (ג' י,א)

"ולקחת את הלויים לי אני ה' תחת כל בכור בבני ישראל ואת בהמת הלויים תחת כל בכור בבהמת בני ישראל"(ג' מ"א)

"כי נתונים נתונים המה לי מתוך בני ישראל תחת פטרת כל רחם בכור מבני ישראל לקחתי אותם לי" (ח' ט"ז)

אולם, התבוננות במקראות במקומות אחרים ובמקורות ההלכה מציבה בפנינו מספר שאלות:

א. כל בכורות בני ישראל אף לדורות חייבים בפדיון, כאמור בפרק י"ח פסוק ט"ו: "אך פדה תפדה את בכור האדם... ופדוייו מבן חודש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים", ואין ממירים אותם בבני לוי אלא במתן חמשת שקלים לכהן: "מצות עשה להפריש על פטר הזכרים בין באדם.. בכור אדם נפדים ופדיונם לכהנים שנאמר: 'אך פדה תפדה את בכור האדם'" (רמב"ם, הלכות בכורות, פ"א הלכה א-ה); אם כן, במה זכו הלוויים לדורות להשאר בקדושתם ולזכות במעשר, כנאמר בפרק י"ח פסוק כ"א: "ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה".

ב. אם בכל זאת שתי קדושות נותרו, קדושת הלוויים וקדושת הבכורות, מדוע בכורות הבהמה קדושים לדורות, ואילו לבהמות הלוויים לא מצאנו שיש לייחס כל קדושה מיוחדת? והלא כמו שהומרו הבכורות בלוויים כך הומרו בכורות הבהמה בבהמות הלוויים!

ג. מדוע בכורות הלוויים אינם חייבים בפדיון? (רמב"ם הלכות ביכורים, פי"א, הל"ט: "כהנים ולוויים פטורים מפדיון הבן").

עיון מעמיק יותר בפרק ג' פסוקים ה'-י"ג יעמידנו על דיוקי הדברים. פסוקים אלו נחלקים לשתי פרשיות נפרדות:

1. פסוקים ה'-י'

2. פסוקים י"א-י"ג.

1. "הקרב את מטה לוי והעמדת אותו לפני אהרן הכהן ושרתו אותו, ושמרו את משמרתו ואת משמרת כל העדה... ושמרו את כל כלי אהל מועד ואת משמרת בני ישראל, ונתתה את הלויים לאהרן ולבניו נתונים נתונים המה לו מאת בני ישראל"; המתגלה מתוך פרשיה זו הוא, כי הלוויים נתונים הם לאהרן ולבניו כמשרתים שלהם הניתנים מאת בני ישראל. כלומר, בני ישראל צריכים להפריש עובדים מתוכם לטובת הכהנים, ואלה יהיו בני לוי.

2. "אני הנה לקחתי את הלויים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל והיו לי הלויים". מפרשיה זו עולה, כי הקב"ה הוא אשר לוקח את הלוויים מבני ישראל כדי שישרתו אותו עצמו - "והיו לי הלויים. שכן דבר זה נובע מקדושת הבכורות: "כי לי כל בכור... הקדשתי לי כל בכור... לי יהיו" (עיין גם שמות י"ג א'-ב').

בעוד שבפרשיה הראשונה נתונים הלוויים לאהרן ולבניו - "נתונים המה לו", הרי שבפרשיה השניה שייכים הלוויים לקב"ה - "והיו לי הלויים". ובעוד שבפרשיה הראשונה בני ישראל הם הנותנים את הלוויים, בפרשיה השניה הקב"ה הוא הלוקח.

מכאן נראה, כי הלוויים, נבחרו והובדלו במדבר בשני אופנים שונים, והיו בבחירתם שתי בחינות, שיכולה כל אחת מהן לעמוד בפני עצמה.

צד אחד קובע, כי מעמדם של בני לוי הינו מעמד של עובדים שכירים של בני ישראל לטובת הכהנים.

צד שני קובע כי מעמדם הינו של משרתי ה', מקודשים לו, כקדושת הבכורות.

בפרק ח', בו מצווה הקב"ה על מעמד קידוש בני לוי באים שני צדדים אלה לידי ביטוי:

בפסוק י': "והקרבת את הלויים לפני ה' וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלויים".

סמיכות הידיים של בני ישראל על הלויים מסמלת את היותם של הלויים שלוחים, עובדים של בני ישראל.

יש להדגיש עוד, כי במעמד הקדשת הכהנים לא היתה סמיכת ידיים של ישראל שכן הכהנים הינם מקודשי ה' (בדומה אולי – לצד השני שבלויים), כפי האמור בשמות פרק כ"ח פסוק א': "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו איתו מתוך בני ישראל לכהנו לי", ובפרק כ"ט פסוק י"א: "לקדש אותם לכהן לי"

אין הכהנים עובדים כשלוחים של בני ישראל, אלא הם מובדלים ומקודשים ע"י ה' לכהונתם.

בפסוק י"א: "והניף אהרן את הלויים תנופה לפני ה' מאת בני ישראל והיו לעבוד את עבודת ה'".

בתנופה זו, בא שוב לידי ביטוי צד הבחירה הראשון שבלויים. נתונים הם לאהרן מאת בני ישראל, ועל כן אהרן הוא המניף אותם לפני ה' "מאת בני ישראל".

א. בפסוק י"ג: "והעמדת את הלויים לפני אהרן ולפני בניו והנפת אותם תנופה לה'". יש לתמוה מדוע יש צורך בתנופה זו לאחר התנופה הראשונה? אלא שתנופה זו באה לקדש את הלויים להיותם שייכים לה' במקום הבכורות, ועל כן המניף כאן הוא דוקא משה, הוא שקידש ומשח את הכהנים שקדושתם וכהונתם לה' היא – "לקדש אותם לכהן לי". (לעומת נתונים נתונים המה לו") "תחת פטרת כל רחם... לקחתי אותם לי"

ב. ובפסוק י"ט באים לידי שילוב משותף שני הצדדים גם יחד: "ואתנה את הלויים נתונים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבוד את עבודת בני ישראל... ולכפר על בני ישראל".

במדבר נתקדשו הלויים בשתי קדושות שונות. קדושה אחת עומדת אף לדורות ואולם השניה שייכת רק לתקופת המדבר.

מסיבה כלשהי (וחז"ל עמדו בענין זה בהקשר לחטא העגל, ואכמ"ל), היה צורך להמיר את הבכורות במדבר בבני לוי, ואולם קודשתם של הבכורות עומדת לדורות; כמו-כן קדושת הלויים לדורות במקומה עומדת בשום צד בחירתם הראשון שאינו תלוי כלל בקודשת הבכורות.

על-כן, במצוות הנוהגות בלוויים לדורות בא לידי ביטוי דווקא הצד הראשון של בחירתם.

בפרק י"ח פסוק כ"א: "ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה חלף עבודתם". בני לוי נתפסים כאן כעובדים שכירים של בני ישראל, המקבלים מעשר מבני ישראל כשכר עבודה. זאת, אגב, בניגוד לכהנים אשר בקבלת המתנות מאת בני ישראל מיצגים הם כביכול את הקב"ה בעצמו (פרק י"ח פסוק ט'): "זה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש".

מובן גם, מדוע דווקא הכהן מקבל את חמש שקלי פדיון הבן ("ופדיונם לכהנים"), שהרי הבכור שייך לקב"ה עצמו, ותמורתו ופדיונו ניתנים למי שמיצג את הקב"ה, והוא הכהן.

אחר הדברים האלה ניגש לענות על השאלות שהוצבו בתחילה:

א. קדושת הבכורות לעולם קיימת ואין הם ממורים בלוויים לדורות; וכן קדושת הלוויים עומדת אף היא לדורות משום צד בחירתם הראשון (כדלעיל).

ב. על פי צד בחירתם הראשון של בני לוי, שהוא החשוב לענייננו משום היותו תופס לדורות, לא הובדלו כלל בהמותיהם משאר בהמות בני ישראל. בהמות הלוויים זכו לקודשה מיוחדת אך ורק במדבר כאשר הומרו בהן בכורות בהמות בני ישראל, כאמור בפרק ג' פסוק מ"ה: "קח את הלויים תחת כל בכור בבני ישראל ואת בהמת הלויים תחת בהמתם". צד זה, כאמור אינו שייך לדורות.

ג. לבכורות הלוויים קדושה מעצם היותם לוויים, כנתונים לאהרן ולבניו מאת בני ישראל. הוה אומר, הצד הראשון שבבחירת הלוויים בא בבכורות הלוויים לידי ביטוי גם בלא צד הבכורה שבהם. כיון שכן, ראויים הם לעבוד ולשרת במשכן. וממילא בעצם עבודתם זו ממלאים הם גם את פונקצית הבכורה שבהם, ואין צורך לפדות אותם ולתת תמורתם שקלי כסף, שכן הם נותנים עצמם לעובדת ה'. כשם שעבודת הלוויים במדבר יכולה אף למלא את פונקצית הבכורה של בכורות בני ישראל, בודאי ובודאי תוכל עבודתם עתה למלא גם את פונקצית הבכורה שלהם עצמם.

מסיבה זו פטורים גם בני לוי מפדיון פטרי חמוריהם כדברי הגמרא בבכורות (ג:): "מקל וחומר": "כהנים ולויים פטורין מקל וחומר אם פטרו את של ישראל במדבר דין הוא שיפטרו את עצמן".

אי ירושת נחלה אצל בני לוי

"כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללויים לנחלה, על כן אמרתי להם בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה" (במדבר י"ח כ"ד)

העולה מכאן הוא כי הלויים שכירים הם של בני ישראל ומקבלים מעשר חלף עבודתם כשכר. מעשר זה הוא נחלתם בארץ ישראל, זוהי זכייתם בפרי הארץ, ולכן אין להם כל צורך בנחלה בארץ עצמה. כלומר אי ירושה בארץ הוא מצב הנובע כתוצאה ממעמד הלויים, בדין.

עיון בספר דברים מראה כי אי ירושת בני לוי בארץ ישראל מתקבלת לא כתוצאה הנובעת בדין אלא כנתון בסיסי אשר ממנו נובע שהלוי הינו עני ומסכן ויש לתמוך בו מצד החסד:

"ושמחתם לפני ה' אלוקיכם... והלוי אשר בשעריכם כי אין לו חלק ונחלה עמכם" (דברים י"ב י"ב)

כמו כן במצות מעשר שני (י"ד כ"ז), מעשר עני (י"ד כ"ט), חג השבועות (ט"ז י"א), חג הסוכות (ט"ז י"ד) ומצוות ביכורים (כ"ו י"א-י"ג). ומתאים הדבר מאד לספר דברים שכל כולו חסד ורחמים.