דילוג לתוכן העיקרי

קרח | על הנהגה וכהונה

 
 
א. האם אפשר להנהיג עם בלי מרידות ובלי פוליטיקה 'שפלה'?
 
הדבר המופלא ביותר בפרשת קרח הוא עצם כתיבתה בתורה. התורה איננה מסתירה מעם ישראל לדורותיו גם את הפרשיות הקשות ביותר, ואפילו את הכישלונות והחטאים. כשלונות אלו אינן רק של ה'רעים' וה'חטאים', אלא גם של גדולי הנביאים, הנביאות והכוהנים, אהרן ומרים ואפילו משה רבנו.[1]
 
לא קשה כל כך להבין את עצם העובדה שהיו במדבר, בדור יוצאי מצרים, משברים חמורים, כישלונות וחטאים. בכל מקום ובכל מציאות יש משברים וכשלונות. יתירה מזאת, אין להתפלא שבדור המדבר היו משברים וחטאים מעבר למקובל ולרגיל, דווקא בגלל המאורעות המופלאים והמכוננים לדורות. מאורעות אלו היו הרבה מעבר לכוחותיהם של בני ישראל גם בדור המיוחד של יוצאי מצרים.
 
אולם, קשה לתפוס את גודל התעוזה והאמת הנוקבת אשר מחייבות לספר לדורות בתוך תורת אמת את כל המשברים ההם. ניתן לחשוב על דברים הרבה יותר 'מתאימים'. אפשר, לדוגמה, לפרט לדורות בתורה שבכתב את המלאכות האסורות בשבת. או, לחילופין, לשיר מזמורים ותפילות יחד עם הקרבנות, וכך ללמד לדורות אמונה ושמחה והתרוממות רוח גם במצבים הקשים ביותר.
 
מסתבר, שאילו הייתה התורה מכסה את המשברים, היינו עלולים לחשוב שהיא נכתבה בידי בני אדם. אנשים אלו היו גדולים ועמוקים, אך הם אנשים, שרוצים תמיד להרים ראש ולהתחזק באמונה, ביושר ובשמחה. תורה מן השמים, לעומת זאת, לא 'עושה הנחות' לשום אדם, אפילו לא למשה רבנו. תורה זו מובילה אותנו לדורות דרך כל המשברים והנפילות.
מה ניתן ללמוד מכך?
 
קודם כל, ניתן ללמוד שאין אנשים מושלמים ואין דורות מושלמים. אי אפשר להנהיג עם בלי משברים, גם אם המנהיגים הם גדולי הנביאים והכוהנים. אין עם בלי פוליטיקה ואין דור בלי מרירות ומרידות. בהתאם לכך, אין דבר כזה אנשים בלי תאוות, בין תאוות בשר ובין לשון הרע. כמו כן, אין מסעות במדבר בלי תלונות ומרידות וקואליציות של מאוויים אישיים מתובלים במילים גבוהות, ואפילו ברעיונות יפים.
 
 
ב. מתי התחולל המרד של קֹרַח ועדתו?
 
ר' אברהם אבן עזרא (בפירושו לט"ז, א') טען, שהמרד פרץ כבר בסיני, בזמן החלפת הבכורות בלויים. זאת, כיוון שלדעתו אין שום היגיון באיחור המרד הזה למדבר פארן.
 
הרמב"ן (שם), לעומתו, טען כי במדבר סיני, למרות חטא העגל, היה משה בשיאו, והמרירות נדחקה. אבל, אחרי גזֵרת ארבעים השנה במדבר התפרץ הכל. הסיפור של דתן ואבירם, שטענו כי משה נכשל בהבאתם לארץ, מוכיח זאת.
לכן, פורץ אז גם המרד נגד בחירתו של שבט לוי ושל אהרן ובניו לכהונה. קֹרַח לקח את הקבוצות האלה ויצר מהם קואליציה מורדת:
 
"ויקח קֹרַח... ודתן ואבירם... בני ראובן – וַיָקֻמוּ לפני משה – ואנשים מבני ישראל חמִשים ומאתים, נשיאי עֵדה, קְרִאֵי מועד, אנשי שֵם [שחלקו על אהרן ועל הכהונה] – ויקהלו [יחד] על משה ועל אהרן ..."  (במדבר ט"ז, א'-ג')
 
החיבור המוזר בין כל הגורמים הללו הבהיל את משה. הוא נפל על פניו, וניסה לדבר אל המבקשים קדושה.
 
ג. קואליציה בלי בסיס של אמת
 
הקואליציה של קֹרַח הכילה קצוות הפוכים.
 
דתן ואבירם מאסו בהנהגת משה. לטענתם, משה סיבך את העם במדבר ללא תקווה נראית לעין, אחרי שהוציא אותם "מארץ זבת חלב ודבש"[2] (שם, י"ג-י"ד) במקום להביא אותם לארץ כזאת.
 
מאתיים וחמישים נשיאי עדה מישראל מאסו באהרן ככֹהן גדול. הם רצו לחזור ל'דמוקרטיה פולחנית', כמו ביציאת מצרים, כשכל בכור בביתו וכל נשיא בעדתו, היה יכול להיות כֹהן ולהקטיר קטורת לפני ה'.
 
קֹרַח (משבט לוי!), ראה את עצמו מנהיג מתאים יותר מצמד האחים, משה ואהרן. הוא היה החיבור היחיד[3] בין המתנגדים להנהגת משה, לבין המתנגדים לכהונת אהרן.
 
לא היה בסיס של אמת לקואליציה הזאת.
 
ממילא, ברגע שמשה זימן את קֹרַח ועדתו מול אהרן למבחן המחתות, התפרקה למעשה הקואליציה המורדת. דתן ואבירם סירבו לבוא: מבחן המחתות נראה להם, לדבריהם, כ'ניקור עינים' (שם, י"ד). לשיטתם, היה פה תרגיל נוסף מבית מדרשו של משה, שידע לעשות אותות ומופתים אך לא הביא את העם אל הארץ המובטחת.
 
כמובן, קל יותר להאשים את המנהיג בגזֵרת המוות במדבר, מאשר להכיר בחטאי העם. די בכך שמשה שלח את 'התיירים' והציב להם את השאלות, שפעפעו בלב העם, כדי להטיל עליו את האחריות. משה הבין היטב, שחובתו העליונה להתייצב מול דתן ואבירם, שמרדו נגדו, ולהשאיר את המערכה על הקודש ועל הכהונה ביד אהרן.  
 
כך נוצרו שני מוקדים נפרדים, עם עונשים נפרדים.
 
משה הלך אל דתן ואבירם, בעוד מאתיים וחמישים הנשיאים עלו להקטיר עם אהרן. המקטירים באש נאכלו באש שהם עצמם הביאו לה' (שם, י"ח), אותה האש שעליה נאמר:
 
"ואש יצאה מאת ה', וַתֹאכַל את החמִשים ומאתים איש מקריבי הקטֹרת" (שם, ל"ה)
 
אש זו היא ממש כמו האש שפגעה בנדב ואביהוא "ביום השמיני" (ויקרא ט', כ"ד עד י', ב').[4]
 
המחתות של מאתיים וחמישים הנשיאים, נשארו לדורות כאות אזהרה (שם י"ז, א'-ה'). דתן ואבירם, שמאסו באדמת ארץ האבות, נבלעו באדמת ארץ המדבר. הם נבלעו ברעש האדמה שהתחולל כ"בריאה יברא ה'" (במדבר ט"ז, ל'-ל"ד), ולא כאות או מופת מידיו של משה. למעשה, אלה שטענו כי משה קוסם ומנקר עיניים היה, דרשו בעצם את התערבות הבורא – וקיבלו אותה. כפי שמשה ביקש (שם ט"ז, כ"ח), בני ישראל ראו שוב במו עיניהם את משה כשליח ה'.
 
ד. סופו של קֹרַח
 
מה היה סופו של קֹרַח? בפרשה, הוא 'נעלם' אחרי שהקהיל "את כל העדה אל פתח אהל מועד" (שם ט"ז, י"ט). בחבורת "דתן ואבירם" נזכר "משכן קֹרַח" (שם, כ"ד), וגם "כל האדם אשר לקֹרַח" (שם, ל"ב) שנבלעו בארץ, אבל קֹרַח עצמו לא נזכר בפירוש.
 
במפקד החותֵם, לקראת הכניסה לארץ וחלוקת הנחלות, נכתב (בסיכום "בני ראובן"):
 
"...וַתִפתַח הארץ את פיה וַתִבלַע אֹתָם, ואת קֹרח במות העדה, בַּאֲכֹל האש את חמִשים ומאתים איש..."    (במדבר כ"ו, ט'-י')
 
מדברים אלו משתמע, לפחות ברמז, שקֹרַח קשור לשתי הקבוצות, ולשני העונשים.
 
בהתאם לכך, חז"ל אמרו במדרש[5] שקֹרַח גם נשרף באש וגם התגלגלה גופתו עד פי הארץ. הטעם מסתבר, כי רק הוא חיבר בין שתי הקבוצות ההפוכות בכל דבר.
 
יתר על כן, נראה שקֹרַח רצה להחליף גם את משה וגם את אהרן, ולשמש מנהיג-כהן בבת אחת. לכן, הוא 'נקרע' בין העדה שהקהיל "אל פתח אהל מועד" (שם ט"ז, י"ט), לבין "משכן קֹרַח, דתן ואבירם" (שם, כ"ד). כאדם חי, קרח לא יכול היה לעמוד בו זמנית בשתי הקבוצות ולהנהיג את שני המחנות. בזה, הוּכחה דרכו של משה להבדיל בין ההנהגה לבין הכהונה. התברר, שראוי היה להעמיד את אהרן בקודש, בעוד משה מנהיג במקום שנדרש באותה שעה. לפיכך, רק קֹרַח המת יכול היה גם להישרף וגם להיבלע!
 
רק בשעת דמדומים היסטורית, אחרי שחרב משכן שילֹה ולפני תחילת המלוכה, צמח והופיע שמואל הנביא. שמואל היה מבני בניו של קֹרַח אשר "לא מֵתוּ" (שם כ"ו, י"א, על פי דברי-הימים א' ו', י"ח-כ"ג), והיה למנהיג-נביא. שמואל גם הקריב את הקרבן (כמו כהן משוח מלחמה במִצפָּה, שמואל א' ז', ה'-י"ב), ושבטי ישראל נשענו עליו כמושיע יחיד באותם ימים.
 
אולי קֹרַח חש בנשמתו בסגולת כוח זו, כפי שהסבירו חז"ל:
 
"וקֹרַח שפִּקֵחַ היה, מה ראה לשטות זו? עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה עומדת/יוצאה ממנו, שמואל ששקול כמשה ואהרן, שנאמר (תהלים צ"ט, ו'), 'משה ואהרן בכֹהניו, ושמואל בקֹראי שמו' ..."    (תנחומא קרח ה') [6]
 
בכל אופן, ה' כפה גם על שמואל לקצר את ההנהגה החריגה הזאת.[7] שמואל היה צריך למשוח את שאול למלך, ואחר כך את דוד.
 
ה. המשך המאבק על הקודש
 
'מפלגת' דתן ואבירם נבלעה בפי הארץ ונמחקה. לעומתם, 'מפלגת' הקודש, מקריבי הקטורת, המשיכה להיאבק,. מפלגה זו אף האשימה את משה ואהרן: "אַתֶם הֲמִתֶם את עם ה' " (במדבר י"ז, ו'), כי הם הציעו את מבחן המחתות, שבו נשרפו מאתיים וחמישים נשיאי עדה.
 
תפילתם של משה ואהרן ביום הקודם ("הָאיש אחד יֶחֱטָא ועל כל העדה תִקְצֹף", שם ט"ז, כ"ב), נחשפה כאי אמת, משום שהמונים עדיין נאבקו נגד כהונה משבט אחד. הטענה "כי כל העדה כֻּלָם קדֹשים ובתוכם ה' " (שם, ג) המשיכה להישמע ולהדהד.
 
כמובן, יש בטענה זו צד אמת. דבר ה' הראשון למשה בהר סיני מוכיח זאת:
 
"ואַתֶם תהיו לי ממלכת כֹּהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט, ו')
 
כך אנו למדים גם מקדושת הבכורות מיציאת מצרים. כבר נאמר בתחילת הספר (פרק ג' ופרק ח'), שהחלפת הבכורות בשבט לוי הייתה מסקנה הכרחית, ככל הנראה, בגלל האנרכיה שהשתררה בתחום הפולחן, אשר הגיעה לשיאה בחטא העגל. אבל המהפך הזה אל בחירת שבט לוי וקדושתו, ושמירת המשכן והקודש רק בידו, לא נתקבלו בקלות. פרק י"ז מוכיח זאת – המאבק נמשך ויחד עמו האסונות.
 
בפעם הזאת, כבר לא יכול משה להתפלל ולזעוק,[8] כי קֹרַח ועדתו כבר לא היו. עכשיו הסתבר גם למשה שלא רק איש אחד חוטא. משה שלח את אהרן לעצור את המגפה במקום בו אנשים מתו. כהיפוך יוצא דופן לכפרה של יום הכיפורים, אהרן לקח את המחתה עם אש וענן קטורת עולה, החוצה, לכפר על העם ולעצור את המגפה "בין המתים ובין החיים" (שם י"ז, י"ג). אהרן הוא שהציל, ולכן "מטהו יפרח" (שם, כ'-כ"ג).
 
ו. מסקנות: כהונה בלי נחלה
 
בניגוד לרוב ה'כהונות' בעולם, שצוברות בידן קרקעות של נכסי 'הקדש',[9] האידיאל של התורה בבחירת שבט לוי, מתבטא בהרחקתם מנחלות קרקע בארץ. השבטים הלוחמים ינחלו את הארץ שעליה לחמו, ושבט לוי יוקדש לעבודת הקודש. בתורה, עיקר עבודת הקודש היא שמירה והגנה כפולה: על הקודש וגם על בני ישראל מאש הקודש שעלולה להתפרץ.[10]
 
במקום נחלה בארץ, יקבלו הכוהנים את קדשי הקרבנות, את התרומה מראשית דגן, תירוש ויצהר, את הביכורים והבכורות, את החרמים ואת "תרומֹת הקדשים" (שם י"ח, י"ט) מקרבנות השלמים.
 
מקומם ומעמדם של הכוהנים בקודש נראה כאן איתן, כל עוד יש משכן (או מקדש) אחד לעם ישראל כולו. אולם, אם יקומו מקדשי במות רבים, יתערער גם בסיס הכהונה, כמו שקרה בפועל בימי השופטים והמלכים.
             
מעמדם של הלויים מסובך בהרבה. ברגע שיסתיימו המסעות ויתבטל הצורך בפירוק המשכן ובהקמתו מחדש, צפויה בעיה לשבט לוי.
 
בעייה זו באה לידי ביטוי גם בתפקידי הקבע שלו כשומרים וכמשוררים. הלויים כמשוררים הוזכרו בהעלאת הארון על ידי דוד בדברי הימים (דברי-הימים א' ט"ו, ועוד), אך לא נזכרו בתיאור שבספר שמואל(שמואל ב' ו'), ולא נזכרו כלל בתורה.
 
מרתק לגלות שהמשורר הראשי "מבני הקהתי" הוא הימן, נכדו של שמואל הנביא (דברי-הימים א' ו', י"ח-כ"ג), מ"בני קרח". בני קרח חתומים על סדרת מזמורים בספר תהילים (מ"ב עד מ"ט, ועוד פ"ד-פ"ה, פ"ז-פ"ח).
 
בעיני, נכון לראות בזה 'תיקון' היסטורי לקרח ועדתו!
 
אולם, במצב הריאלי של הלויים (המתואר במיוחד בספר דברים) יופיע הלוי כאחד האביונים בשער, שחובה לעזור לו בצרתו. זאת, כיוון שהאידיאל שבפרקנו, וה'תיקון' (מתהילים ומדברי-הימים), לא תמיד התקיימו.
 
הפתרון בפרקנו הוא 'מעשר לויים' ('מעשר ראשון' בלשון חז"ל). החקלאי המגדל אינו 'עושה טובה' בנתינת מעשר משלו ללוי, כי זה לגמרי לא שלו. זהו פיקדון ביד החקלאי הישראלי, עבור הלוי:
 
"חֵלֶף עֲבֹדתם אשר הם עֹבדים את עֲבֹדת אֹהל מועד"   (במדבר י"ח, כ"א)
 
לכן, המעשר הזה איננו קודש[11] והוא נאכל בכל מקום. מעשר זה נחשב "כדגן מן הגֹרֶן וכַמְלֵאָה מן היקב" (י"ח, כז). זאת הסיבה שחייבים להפריש ממנו 'תרומת מעשר' ("מעשר מן המעשר"; שם, כ"ו), כי הוא נחשב כמו היבול של נחלת הלוי במקום נחלה בארץ, שאין לו.
 
 

[1] כפי שלמדנו לעיל בפרשת בהעלֹתך.
[2] במצרים היו דגים וירקות (כדלעיל י"א, ה), אבל ודאי לא "חלב ודבש".
[3] זה פירוש הביטוי "ויקח קֹרַח", כפי שהסביר רש"י בפירוש השני, שלקח (=משך) בדברים את אלה ואת אלה.
[4] רשב"ם (ויקרא ט', כ"ד, שם י', ב') פירש, שאותה האש מאת ה', שיצאה לקבל את הקרבנות, היא ששרפה גם את נדב ואביהוא. זאת, אף שכתוב פעמיים "ותצא אש מלפני ה'"; אולם, רמב"ן כתב (שם), שנדב ואביהוא נתנו את הקטורת על האש, והלכו עם עמוד אש וענן בידם, שהתחבר לאש העליונה, ונשרפו באש שהביאו. ראו מאמרי על 'יום השמיני ויום הכיפורים', באתר שלי.
[5] במדבר רבה (פרשה י"ח, יד), וראו ראב"ע בפירושו (לט"ז, לה).
[6]; במדבר רבה פרשה י"ח, ז', וברש"י במדבר ט"ז, ז'.
[7] זהו עקרון ההפרדה בין מלכות לכהונה, שלמדו חז"ל (ירושלמי הוריות פרק ג', ג)  ש"אין מושחין מלכים כהנים". זאת, על פי הנאמר (בפרשת המלך, דברים י"ז, כ' עד י"ח, א'), 'למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל' וסמוך לו 'לא יהיה לכֹהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל'.
בהקשר זה ראו פירוש רמב"ן לבראשית מ"ט, י' על חטא החשמונאים, כשנטלו לעצמם גם כתר מלוכה, והעונש הנורא. ראו גם בספרי המקור הכפול – השראה וסמכות במשנת הרב קוק (הקיבוץ המאוחד ובית מורשה, התשע"ד), פרק יג: כהונה ומלוכה.
[8] השוו את תפילת הזעקה של משה ואהרן מול קֹרַח, "פתח אהל מועד" (במדבר ט"ז, כ"ב) לשתיקה "ממחרת... אל פני אהל מ ועד" (שם י"ז, ז'-ח'),
[9] דוגמת הכנסיות והוואקף המוסלמי בימינו, וכבר בימי קדם, הכהנים במצרים על אדמותיהם (בראשית מ"ז, כ"ב).
[10] כמו בנדב ואביהוא וכמו ב-250 הנשיאים מקריבי הקטורת.
[11] בספר דברים (י"ד, כב-כז) נזכר 'מעשר קֹדש' (בפי חז"ל 'מעשר שני'), שעולים אִתו "אל המקום אשר יבחר ה'...", שאם הוא כבד, פודים אותו ומעבירים את קדושתו למה שיקנו "במקום אשר יבחר ה'...". אולם, 'מעשר הלויים' כלל לא נזכר! אדרבה, יש חובה לשתף את "הלוי אשר בשעריך" בחגיגת 'מעשר הקֹדש', "כי אין לו חלק ונחלה עִמָך". בשנה השלישית יהפוך כל 'מעשר הקֹדש' ל'מעשר עני', שאין בו קדושה וכולו מיועד למען "הלוי... והגר והיתום והאלמנה...". אכן כואב לגלות, שהפיתרון של 'מעשר לויים' לא תמיד פעל במציאות. גם בימינו, יש לו רק זכר קלוש בנוסח, אולם בהיותו חולין, אין מפרישים אותו, ולרוב אין נותנים ממנו ללויים כלל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)