דילוג לתוכן העיקרי

קרח | את מי לקח קרח?

קובץ טקסט
א. וַיִּקַּח קֹרַח
פרשת קֹרח פותחת במבנה תחבירי תמוה:[1]
(א) וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: (ב) וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם:
השאלה נשאלת מאליה: מה לקח קֹרח? הפועל 'לקח' מופיע במקרא מאות פעמים, וכמעט תמיד בא לאחריו מושא – הדבר שלקח הלוקח. כאן לא נאמר מה לקח קֹרח, ובמקום זה נזכרים שמות של אנשים אחרים, שנראה שהשתתפו עמו באותה לקיחה בלתי-מבוארת. מה טיבה של תופעה זו?
רש"י מציע שני פירושים, ובשניהם הוא מנסה להשלים את המושא החסר: "ויקח קרח – (1) לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה, וזהו שתרגם אונקלוס 'ואתפלג'... (2) דבר אחר: ויקח קרח – משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים...".[2] אבל הקושי בשני הפירושים ברור: אם כן, מדוע לא נכתבו המושאים הללו ("את עצמו" או "ראשי סנהדראות שבהם") במפורש בפסוק?[3]
נראה אפוא שהתורה נקטה בכוונה תחילה בלשון תמוהה, כדי להבליט את הבעייתיות שהייתה מבחינה מציאותית בצירוף כל האנשים הללו יחדיו. כפי שנראה להלן, קֹרח אסף קבוצות שונות של אנשים שהיוו אופוזיציה למשה ולאהרן, מבלי שיהיה להן דבק משותף לבד מעצם עמדתם האופוזיציונית. הלשון החסרה הולמת היטב את הצירוף הפגום של קבוצות שונות אלו.
ב. שתי טענות, שלוש קבוצות
מה טענו קֹרח ועדתו? מיד לאחר תיאור הצטרפותם אלו לאלו מובאת סיסמת המרד:
(ג) וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה':
ואולם, מניתוח תגובתו המורכבת של משה לכל העניין עולה כי הוא התמודד למעשה עם שתי טענות מרכזיות, שנשמעו מפיהן של שלוש קבוצות שונות.
הטענה הראשונה היא כנגד בחירת אהרן לכהונה, ואליה מכוונת תגובתו הראשונה של משה – הצעתו לערוך את מבחן המחתות, שיברר במי באמת בחר ה':
(ד) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו: (ה) וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו: (ו) זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ: (ז) וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ...
מן הפנייה "אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ" ברור שהכוונה לא רק לבני לוי, אלא גם לבני שבטים אחרים – כל אותם חמישים ומאתיים נשיאי עדה שנצטרפו עם קֹרח.[4] אשר על כן, יש משום הפתעה בחתימה של הצעה זו:
(ז) ...רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי!
מסתבר שסיומת זו היא בגדר פסקת מעבר, המטרימה את פנייתו השנייה של משה. גם פנייה זו מוסבת על הטענה על בחירת אהרן לכהונה, אלא שהיא מכוונת לבני לוי דווקא:
(ח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי: (ט) הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם: (י) וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה:
כאן משה כבר מבחין בין אנשי השם משאר השבטים לבין בני עדתו של קֹרח הנמנים על שבט לוי. הוא טוען כלפי הלויים, שה' כבר הבדילם לעבוד את עבודת המשכן, ולכן בקשתם לקבל גם תפקידי כהונה היא בגדר חוצפה.
את דבריו לשתי הקבוצות חותם משה במילים:
(יא) לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל ה' וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תַלִּינוּ עָלָיו:
משה מדגיש כי לאמתו של דבר, לא על אהרן מלינות שתי הקבוצות הללו, כי אם על ה', שהוא שבחר באהרן לכהונה, כפי שיוכח בהמשך.
הטענה השנייה של עדת קֹרח היא על מנהיגותו של משה. את הטענה הזאת מייצגים דתן ואבירם, המהווים את הקבוצה השלישית:
(יב) וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה: (יג) הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר: (יד) אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה:
טענה זו מוסבת על מה שתופסים דתן ואבירם ככישלון כפול של משה: מצד אחד, הוא הוציא אותם ממצרים, שדווקא אותה הם רואים כ"אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ"; מצד שני, הוא לא הביאם אל ארץ זבת חלב ודבש, כי אם אל המדבר. אשר על כן – טוענים דתן ואבירם כלפי משה – אין שום סיבה "כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר".
תגובתו של משה לטענה זו שונה מתגובתו לטענותיהם של המערערים על הכהונה:
(טו) וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם:
שוני זה בתגובתו של משה – מה טיבו? נראה שההבדל נובע מהתכנים השונים של שתי התלונות. מקטירי הקטורת טענו טענה פרטנית, שתוכנה לא עורר אצל משה קושי מיוחד: הוא מציע את מבחן המחתות, שהוא סמוך ובטוח מה תהיה תוצאתו, שהרי ברור לחלוטין שה' ישוב ויבחר באהרן. טענתם של דתן ואבירם, לעומת זאת, אינה מתמצה בערעור על בחירת משה; דתן ואבירם טוענים שהנהגתו של משה היא גם מושחתת. משה אמנם האמין לגמרי בצדקתו, וחרה לו מאוד על עלילה מקוממת זו. אך עד כמה יכול אדם – ולוּ גם משה הוא – לבטוח בעצמו?! אשר על כן פונה משה במצוקתו לקב"ה, שיוכיח את צדקת דרכו.
ועוד הבדל אחר יש בין דתן ואבירם לבין שתי הקבוצות הראשונות. מקטירי הקטורת לא נקטו כל פעולה לפני ביקורתם על משה. דתן ואבירם, לעומת זאת, הביאו כנראה מנחה לפני שהתלוננו על משה, כדברי ראב"ע: "דתן ואבירם היו אנשים גדולים, והקריבו מנחה קודם זה המעשה". משום כך הייתה למשה סיבה נוספת לחשוש מפניהם, ולהתפלל אל ה': "אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם".
ג. הסיסמה והסתירה הפנימית
ראינו עד כה שתי טענות של שלוש הקבוצות. והנה, דווקא משהכרנו טענות אלו, נראית סיסמת המרד, הפותחת את כל מסכת הטענות, תמוהה ביותר:
(ג) וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה':
מטענה זו משתמע שעם ישראל אינו זקוק להנהגה כלל, כי כולם קדושים. חז"ל נתנו לכך ביטוי ציורי במדרשם הידוע:
מה כתיב למעלה מן הענין? 'וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת' (ט"ו, לה). קפץ קורח ואמר למשה: טלית שכולה תכלת – מהו שתהא פטורה מן הציצית? אמר לו: חייבת בציצית. אמר לו קורח: טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה, ארבע חוטין פוטרות אותה?!   
                                             (במדבר רבה פרשה יח)
רוצה לומר: עם ישראל, המשול לטלית שכולה תכלת, אינו זקוק לפתיל תכלת, דהיינו למנהיגים כמשה ואהרן.
סיסמה זו סותרת בבירור את הטענות המתגלות לאחריה, ובפרט את טענתם של המערערים על הכהונה: את הטענה כנגד אהרן הציגו אנשים שהיו מעוניינים במשרה לעצמם; ובכן, כיצד ניתן לטעון שכל העדה קדושים, ובד בבד לדרוש את הכהונה לעצמך?!
נראה אפוא שהמשפט הראשון, הקורא לאנרכיה ומתנגד לשלטון מכל צורה שהיא, מבטא הלך רוח של קבוצה רביעית. ייתכן שאת הקבוצה האנרכיסטית הזאת ייצג און בן פלת, שאותו לא מצאנו בהמשך הפרשה לא עם המערערים על הכהונה ולא עם המערערים על מנהיגותו של משה. העדרו של און בן פלת מהמשך הסיפור עשוי ללמד שהוא לא נענש, ודבר זה עולה בקנה אחד עם ההצעה שהוא הוא המייצג את טענתה של הקבוצה הרביעית. טענה זו איננה טענה אישית כלפי אהרן או משה, כי אם טענה על עצם תופעת המנהיגות; אין היא מוּנעת מפניות אישיות, אדרבה, היא מוצגת כטענה אידאולוגית, שביסודה האמונה בקדושת כל ישראל ובהשראת השכינה בתוכם. אשר על כן, היא חמורה פחות מטענותיהן של הקבוצות האחרות בעדת קֹרח, שנענשו על מעשיהן.[5]
מעתה נוכל להבין טוב יותר את ההבחנה שהבחין משה בין המערערים על הכהונה משבט לוי לבין שאר המערערים על הכהונה. בכך ביקש משה לומר כי בטענתם של בני לוי שנמנו עם קֹרח הייתה, למעשה, צביעות לא-מעטה: כיצד הם יכולים לחסות תחת הסיסמה "רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' ", ובד בבד ליהנות מן ההבדלה ש"הִבְדִּיל אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם"?!
על כל פנים, עצם הצירוף של ארבע הקבוצות הללו, אין בו שום היגיון מבחינה תוכנית, והמכנה המשותף היחיד להן היה העמדה האופוזיציונית כלפי משה ואהרן. ייתכן אפוא שהליקוי התחבירי במשפט הפותח את הפרשה – "וַיִּקַּח קֹרַח..." – נועד לבטא את הליקוי המהותי שבאותה לקיחה פגומה מיסודה.
ד. העונשים
בסופו של דבר נענשה כל קבוצה בעונש הראוי לה.
עונשם של מקטירי הקטורת מובן: שרפתם באש שיצאה מאת ה'. קווי דמיון רבים נמתחים בין פרשת קֹרח ועדתו לבין חטאם של נדב ואביהוא. הדמיון מתבטא בראש ובראשונה בתיאור הקטרת הקטורת בפרשתנו – "וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת" (פס' יח) – המזכיר מאוד את תיאור חטאם של בני אהרן: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת" (ויקרא י', א). בעקבות מעשה זה נאמר "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעֵדָה" (פס' יט) – כשם שנאמר לפני חטאם של נדב ואביהוא: "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם" (ויקרא ט', כג). ובשני המקומות באה לשון דומה על האפשרות שחטאם של יחידים ימיט עונש על כל העדה: בפרשתנו תמהים משה ואהרן "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף" (פס' כב), ואחרי מות נדב ואביהוא מורה משה לאהרן ולבניו הנותרים "רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף" (ויקרא י', ו).
גם העונש עצמו כתוב בלשון דומה: בפרשתנו נאמר "וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת" (פס' לה), ועל נדב ואביהוא נאמר "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה' " (ויקרא י', א). בשני המקרים בא ציווי להרחיק את שרידי השרפה: בפרשתנו נאמר למשה "אֱמֹר אֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְיָרֵם אֶת הַמַּחְתֹּת מִבֵּין הַשְּׂרֵפָה וְאֶת הָאֵשׁ זְרֵה הָלְאָה כִּי קָדֵשׁוּ" (במדבר י"ז, ב); ובפרשת שמיני אומר משה למישאל ולאלצפן "קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" (ויקרא י', ד). בעקבותיהן של שתי הפרשות בא דיבור מיוחד לאהרן לבדו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ" (במדבר י"ח, א); "וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ..." (ויקרא י', ח–ט). ולסיום, קשה להתעלם מן ההוראה לאלעזר "וְאֶת הָאֵשׁ זְרֵה הָלְאָה כִּי קָדֵשׁוּ" (במדבר י"ז, ב), הרומזת בבירור למעשה נדב ואביהוא: "וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (ויקרא י', א).
השוואה זו מלמדת, שהערעור על מעמדו של אהרן כמוהו כערעור על דרכי העבודה במשכן. מי שרואה עצמו ראוי להקטיר קטורת, כמוהו כמביא לפני ה' אש זרה. אלו ואלו מבקשים לעבוד את ה' באופן שונה משציווה, ומעדיפים את עניינם האישי על פני כפיפות מוחלטת לצו ה'. לפיכך נענשו מקטירי הקטורת באותו עונש שנענשו נדב ואביהוא.
על עונשם של דתן ואבירם, לעומת זאת, התורה מדגישה כי הוא היה חסר תקדים:
(כח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי: (כט) אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׁלָחָנִי: (ל) וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה': (לא) וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם: (לב) וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרְכוּשׁ: (לג) וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל:
העונש על הפגיעה האישית במשה והצגתו כפועל ממניעים אישיים נעשה על ידי בריאה חדשה – שינוי מוחלט מסדרי הטבע. גם כאן מודגש שהפגיעה במשה, כמו הפגיעה באהרן, היא למעשה פגיעה בקב"ה. אך מאחר שכאן לא היה מדובר בעבודת המשכן, אלא במחלוקת בשדה הפוליטי, הוּכחה חומרת החטא על ידי מחיית המתלוננים מן העולם והורדתם לשאול לעיני כל ישראל. בכך הראה הקב"ה שגם המישור הפוליטי כלול בהנהגתו, ומי שמערער על דרכי הנהגתו בעולמו – סופו שיאבד ממנו וירד לשאול.
ומה היה סופו של קֹרח, המנהיג שאיחד את הקבוצות השונות? חז"ל אמרו ש"קורח – מן הבלועים ומן השרופים" (סנהדרין קי ע"א). ויסוד דבריהם בפשוטו של מקרא. מצד אחד, בהמשך הפרשה נאמר:
וַיִּקַּח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ הַשְּׂרֻפִים וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ. זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ      (י"ז, ד–ה).
מכאן ניתן להסיק בפשטות שקֹרח היה מן השרופים. אבל להלן, בפרשת פינחס, נאמר:
וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה'. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס     (כ"ו, ט–י).
משמע מכאן שקֹרח היה מן הבלועים.
גם מבלי לנסות להבין כיצד התרחש הדבר בפועל, ברי כי מבחינה רעיונית היה עונשו הכפול של קֹרח הצדק הפשוט: מי שלקח וחיבר זו לזו קבוצות וטענות שונות, שלא היה להן מלכתחילה דבר ולא חצי דבר זו עם זו – דינו שייענש עם כל אחת מהן.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אמנון בזק, תשע"א
עורך: בעז קלוש
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1]   כל ההפניות לפסוקים בעיון זה הן בבמדבר ט"ז, אלא אם כן צוין אחרת.
[2]   ובדומה לפירוש השני כתב רשב"ם: "ויקח קרח ודתן ואבירם אנשים הרבה, עד שקמו עמהם לפני משה חמשים ומאתים".
[3]   ומה עוד שהמושא 'את עצמו', השכיח בלשון חכמים, איננו קיים בלשון המקרא.
[4]   וכן מבואר בהמשך הפרשה, שמקטירי הקטורת היו אותם מאתיים וחמישים איש: "וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי ה' אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת... וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת" (פס' יז, לה).
[5]   ואכן, חז"ל, בעמדם על ההבדל שבין און בן פלת לבין השותפים האחרים בעדת קֹרח, ייחסו לו במיוחד את העמדה "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים". כך נאמר במסכת סנהדרין (קט ע"ב – קי ע"א): "און בן פלת, אשתו הצילתו. אמרה ליה: מאי נפקא לך מינה? אי מר רבה – אנת תלמידא, ואי מר רבה – אנת תלמידא". לפי המדרש, אשתו של און בן פלת טענה כלפיו כי בין כך ובין כך – בין שיגבר משה בין שיגבר קֹרח – יישאר און עצמו בגדר תלמיד בלבד, ולא יהיה מנהיג. הווה אומר: לאון בן פלת אכן לא היה אינטרס אישי בכל הסיפור. בהמשך הגמרא מסופר כיצד השתמשה אשתו של און בן פלת בידיעתה "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" כדי להציל את בעלה: היא השקתה אותו יין והרדימה אותו, ואז ישבה על פתח האוהל בגילוי ראש; כך נמנעה מאנשי עדתו של קֹרח הגישה לאון בן פלת מטעמי צניעות, והוא ניצל. מדרש זה מתאר אפוא את האמונה האמתית שהייתה לאון בן פלת ולמשפחתו בקדושת ישראל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)