קרח | און, האחד שנמלט
השבוע נעסוק במרד המוכר והכושל של קורח נגד משה ואהרן. מרד זה הורכב במעשה טלאים, מבריתות נוחות. קורח היה בן דודם של משה ואהרן. ככל הנראה הוא נפגע מכך שלא נשקל כאחד המועמדים לכהן במשכן. למרות שהוא טוען שהוא אוחז בעמדות שוויוניות, שהרי "כׇל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים", המניע המרכזי שלו, ככל הנראה, הוא להיות הכהן הגדול בעצמו.
אל קורח הצטרפו מספר דמויות בולטות משבט ראובן. ראובן היה הבן הבכור של יעקב. בדומה לקורח, גם חברי שבט ראובן חשו כנראה שמשה ואהרן השתלטו על תפקיד שהיה אמור להיות שייך להם. הלוויים האלו חייבים ללמוד את מקומם!
לצידם של קורח ובני שבט ראובן הצטרפו מאתיים וחמישים נשיאי עדה, כלומר אנשים ממעמד האצולה של בני ישראל. ככל הנראה, נשיאי העדה היו בנים בכורים. לבנים בכורים יש סיבות משלהם לחוש ששבט לוי תפס את מקומם, שהרי אנו יודעים שהלויים משרתים במקומם של הבכורות (במדבר ג', יב). לפי מסורת חז"ל, לכל משפחה אמור להיות נציג במקדש – הבן הבכור.[1] רק לאחר חטא העגל הוחלט ששבט לוי הוא השבט שיקבל את המעמד הזה במקום הבכורות.
מדוע המרד הזה מתרחש דווקא כעת? לאור החדשות הדרמטיות שנמסרו בשבוע שעבר, לפיהם הכניסה לארץ נדחתה בארבעים שנה, ייתכן שהנהגתו של משה נתפסה כרעועה יותר. דור המדבר ידע שהוא עתיד למות במדבר מבלי שיזכה לראות אי פעם את הארץ המובטחת. ייתכן שהם חשו שבמובן מסוים הנהגתו של משה כשלה, וכך כמה קבוצות ממורמרות ומתחרות התאחדו יחדיו כדי לאתגר את משה כשנראה שההזדמנות לכך הבשילה.
משה, בתורו, הציע למורדים אתגר בו כל אחד יקריב מחתת קטורת לה'. אהרן יעשה כך גם. אתגר זה יאפשר לכולם לראות במי יבחר ה'. 250 נשיאי העדה נענים לאתגר זה, ומביאים את מחתותיהם למשכן כדי לבחון האם הקב"ה יקבל את הקורבן שלהם; כדי לראות האם הם יוכלו לשרת ככוהנים.
בשיעורו, הרב חנוך וקסמן שם לב לכך שהניסוח של האתגר, ולמעשה – עצם הרעיון להקריב אש במשכן, מזכיר באופן מטריד את סיפורם של בני אהרן, נדב ואביהוא, שהקריבו אש זרה במשכן מבלי שצוו עליה. בני אהרן נאכלו על ידי אש שיצאה מאת ה'. בדומה להם, מאתיים וחמישים הנשיאים נאכלו על ידי אש שיצאה מהמשכן. האם לא היה מדובר בכישלון ידוע מראש? האם לא ברור שמשה יוצר את נסיבות מותם של נדב ואביהוא מחדש? כיצד הנשיאים לא שמו לב למוות שעתיד לפקוד אותם?
לאחר העונש הקשה שבני ישראל קיבלו בפרשת שלח, דור המדבר פשוט המתין למותו במדבר, כדי שהדור הבא יוכל לגדול, לתפוס את מקומו ולהיכנס לארץ. בניסוחו המבעית של ה', האנשים האלו כבר נחשבו ל"פגרים", הממתינים בסבלנות "ליפול במדבר".[2] אולי ניסיון ההתאבדות שאנו עדים לו בפרשה, בו מאתיים וחמישים הנשיאים מנסים לשרת במקדש, לא היה יותר מניסיון למות באופן משמעותי. עדיף להישרף באש א–להים ולהתקרב לקדושה בדומה לבני אהרן, מאשר למות במדבר כמו זבובים.
במובן מסוים, התקווה למות מוות משמעותי הייתה הדרך היחידה להימלט מחיים שבהם הם נחשבים לפגרים מהלכים. כמובן שגם הייתה להם תקווה קטנה שהקב"ה יחליט לאפשר להם לשרת במשכן. לא היה להם מה להפסיד. כך מציע הרב וקסמן.
הבנה זו יכולה להסביר גם מדוע – לאור גזר הדין של הפרשה הקודמת – כמה אנשים מבני ישראל מחליטים להיכנס לארץ מיוזמתם ומנסים לכבוש אותה ללא עזרתו של הקב"ה. גם זו משימת התאבדות. משה הזהיר אותם מפני מעשה כזה. אך ייתכן שעבורם, עדיף למות למען מטרה כלשהי במקום לחיות עוד ארבעים שנה במדבר כפגרים.
בניגוד לנשיאי העדה, קורח ובני ראובן לא היו מעוניינים במוות ציורי. בניגוד למאתיים וחמישים הנשיאים, הם לא נענו לאתגר של משה. לא היה להם עניין להביא אש למשכן. הם ידעו כיצד זה עלול להיגמר, ובעקבות זאת נשארו מאחור, באוהליהם; וכך יצרו את הרקע לסצנה המפורסמת בה האדמה פוערת את פיה ובולעת אותם.
לאחר שסיכמנו את סיפור המרד, נעבור למדרש שבו נדון השבוע. בפסוק הראשון של הפרשה, שלושת בני ראובן שמצטרפים לקורח נמנים בשמם הפרטי: (1) דתן, (2) אבירם, (3) און בן פלת. אך כאשר האדמה פוערת את פיה, מסופר לנו שהיא בולעת רק את קורח, דתן ואבירם. און בן פלת נמצא בתחילת הסיפור, אך נעלם בהמשכו. מדוע?
אלו בדיוק החללים שהמדרש אוהב מאוד להשלים. אכן, מדרש מוכר מאוד מתייחס להיעלמות המסתורית של און מהסיפור. אך נדמה לי שהפרסום של המדרש הזה גורם לעתים לאנשים לקרוא אותו ברפרוף, בלי לשים לב לפרטים המפתיעים שיש בו.
עוד לפני שקראתי אותו לראשונה, שמעתי על המדרש הזה בדרשות שונות ובכמה שיעורים. הסבירו לי שהיעלמותו של און מהסיפור באה ללמד אותנו כמה חשוב לבחור אישה צדיקה. און נקלע למזימה הבוגדנית של קורח, אך העובדה שנעלם נזקפת לזכותה של אשתו, שהתערבה ושכנעה אותו להישאר בבית, ובכך הצילה את חייו. אם רק אשתו של קורח הייתה צדיקה כמוה. במילים אחרות, המדרש, שמספק את סיפור הרקע להיעלמותו של און, הוצג לי כדברי הלל מיושנים, וגם מעט מתנשאים, לנשים שפועלות (תמיד מאחורי הקלעים) כדי להשגיח על בעליהם שלא יסטו מדרך הישר.
אבל המדרש הזה הוא לא מיושן ולא מתנשא. מה שעלינו לעשות הוא לקרוא אותו בלי לנסות לשכתב אותו. נקרא את המדרש:
אמר רב: און בן פלת אשתו הצילתו, ואמרה ליה, "מה לך בהדי פלוגתיה? אי אהרן כהנא רבא, את תלמידא. אי קרח כהנא רבה, את תלמידא". אמרה ליה, "ידענא כוליה כנישתא קדישא, דכתיב ביה (במדבר ט"ז, ג): "כִּי כׇל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים". מה עבדת? אשקיתיה חמרא וארויתיה, ואגניתיה בערסא, והוה יתבא אבבא היא וברתא וסתרא למזיה. כל מאן דאתא בשביל און בעלה כיון דחזייה הדר. אדהכי והכי אבלעינהו. היינו דכתיב: "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ" זו אשתו של און, "וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ" זו אשתו של קרח.
[תרגום. אמר רב: און בן פלת אשתו הצילתו, ואמרה לו: מה לך במחלוקת הזו? אם אהרן יהיה כהן גדול אתה תהיה תלמידו, ואם קרח יהיה כהן גדול אתה תהיה תלמידו. אמרה לו, יודעת אני שכל הקהל קדושים, שכתוב עליהם "כִּי כׇל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים". מה עשתה? השקתה אותו יין עד שנהיה שיכור, והשכיבה אותו במיטתו. וישבה בפתח האוהל היא ובתה ופרעו את שערן. כל מי שהגיע בשביל און בעלה כיוון שראה אותן חזר. בינתיים בלעה אותם האדמה. זהו שכתוב: "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ" זו אשתו של און, "וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ" זו אשתו של קרח].
(במדבר רבה י"ח, כ)[3]
דבר אחד שאני רוצה להצביע עליו הוא הקלות שבה הטקסט נענה לפרשנויות שונות. מה אשתו של און חושבת על המרד?
יכול להיות שהיא אישה צדיקה, שיודעת שהקב"ה מעדיף את משה ואהרן. אבל היא גם יודעת עם מי היא מדברת. לפי הבנה זו, היא מעמידה פנים שהיא תומכת מבחינה אידיאולוגית במרד. היא מצטטת את הסלוגן – "כׇל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים". היא מצטטת את דבריו כאילו שהיא מצטטת מכתבי הקודש (כמובן שהיום הפסוק הזה הוא חלק מכתבי הקודש, אבל היא מצטטת אותם כציטוט של קורח, כאילו שדברי קורח קדושים בפני עצמם). לפי הבנה זו, היא מנסה לנטרל את הרגשות החיוביים של בעלה כלפי המרד, בכך שהיא מראה לו שאין לו מה להרוויח מהשתתפות פעילה בסיטואציה. לפרשנות זו נקרא פרשנות 1.
ניתן לחשוב שפרשנות 1 מחזקת את הסטריאוטיפ המיזוגני שמקנה לאישה דמות של מניפולטורית חלקלקה. אך אינני בטוח כלל שזו טענה הוגנת. נשות המקרא חיו בחברה פטריארכלית. הגישה שלהם למוקדי הכוח היו מוגבלים מאוד. היה קל מאוד להתעלם מדעותיהן ומערכיהן.
אם לאישה מסוימת היה חזון חד ובהיר שמורה כיצד הדברים אמורים להיות, ואף אחד לא התייחס לרעיונות שלה בכבוד, באיזה עוד אופן היא הייתה יכולה להתקדם, אם לא לחתור בערמומיות תחת הסמכות של הגברים שעמדו בדרכה? תופעה זו מוכרת לנו מניסיונה של רבקה לקידום הבחירה של יעקב על פני עשיו, בתחילת התנ"ך; בדרך שבה אסתר משתעשעת בחרדה ובקנאות של אחשוורוש, לקראת סוף התנ"ך; ובמקרים רבים אחרים שמתרחשים ביניהם. בכל אחד מהמקרים האלו המסורת מלאה בדברי שבח כלפי הנשים בשל החזון שלהן ובשל הנחישות שבאמצעותה הן ממשות את רצון הא–ל כנגד כל הסיכויים.
כאילו כדי להדגיש את האתגרים איתם היא מתמודדת, השם של אשתו של און אפילו לא מוזכר. אם נקרא באור זה את המדרש, נוכל להבין מהי התבונה שבגללה היא ראויה לשבח. הייתה לה התבונה המוסרית, בעולם שבו היא אפילו לא מקבלת שם, לדעת שהמרד הוא רע, והייתה לה גם התבונה המעשית שבעזרתה היא ידעה כיצד להציל את בעלה מטעות נוראית. בניגוד אליה, האיוולת של אשת קורח הייתה, כנראה, בכך שעודדה אותו.
אך ישנה דרך נוספת להבין את המדרש. ייתכן שאשתו של און התכוונה בכנות למה שהיא אמרה. ייתכן שהיא הסכימה עם קורח, וזו הסיבה שהיא מצטטת אותו. אך היא גם זיהתה את הסיכון הגדול שבכך – המורדים עלולים למצוא את עצמם בצד הלא נכון. היא רואה שבעלה לא ירוויח מהמצב, ויש לו רק מה להפסיד. העצה שלה היא עצה כנה. לפרשנות זו נקרא פרשנות 2.
אך אם זו ההבנה נכונה, מדוע אשת און נחשבת לגיבורה? האם המדרש הזה הוא שיר הלל לאישה בעלת מידות טובות, או שמדויק יותר לומר שמדובר בהלל לבת זוג מקיאוולית? בעיניי, פרשנות 2 מציבה בפנינו שתי אפשרויות.
אולי, לפי פרשנות 2, הנקודה המרכזית במדרש היא שהמרד נועד לכישלון, ורק כמות קטנה של ראיית הנולד הייתה דרושה כדי להבין זאת ולהציל את המשתתפים. האם מאתיים וחמישים הנשיאים לא יכלו לצפות את האש שתפקוד אותם? האם קורח באמת חשב שיינצל אם יישאר בביתו? אפילו אם נניח בצד את השיקולים המוסריים, המרד היה מטופש! מאז מעמד הר סיני, משה היה קדוש כל כך עד שפניו קרנו באור.[4] האור זהר בחוזקה רבה כל כך, עד שהוא היה צריך לכסות את פניו כדי לא להפחיד את העם. האם אפשר להאמין ברצינות שא–להים לא בחר בו?
אם כן, מה עלינו לחפש בבן או בבת זוג? מישהו או מישהי שיש לו ערכים נעלים? כמובן שזה יכול להיות נחמד. אבל נראה שחשוב יותר למצוא מישהו שימנע מאיתנו לעשות דברים מטופשים! האישה הראשונה בהיסטוריה מתוארת במילים "עזר כנגדו" (בראשית ב', יח). ניתן להבין זאת כ"חברה מסייעת", אבל גם כ"יריבה מסייעת". ואם כן, לפי פרשנות 2, אשתו של און הייתה, מבחינה עקרונית, בעד המרד, אך הייתה גם מסוגלת לראות שהוא חסר סיכוי מבחינה מציאותית. לפי הבנה זו, המסר של המדרש הוא שכדאי למצוא בן או בת זוג שיוכלו לכל הפחות לאתגר אותנו, ולמלא את התפקיד של פרקליט השטן; בן או בת זוג שנדע לכבד את זווית הראייה הביקורתית שלהם, ולא בן או בת זוג שיעודדו אותנו לאמץ כל תכנית פזיזה שעולה על דעתנו.
אך ישנה דרך נוספת להבין את פרשנות 2; נקרא לה פרשנות 2ב. לפי הבנה זו, אשתו של און עדיין מתכוונת לכל מילה שהיא אומרת, אך דבריה הם יותר מאשר סתם אזהרה; היא גם טוענת טענה מוסרית. הציווי הראשון שאברהם אבינו קיבל היה "לֶךְ לְךָ", שניתן לפרשו גם כציווי: "לך בעבורך". שמעתי פעם שהרעיון המרכזי בציווי הזה, הראשון, הוא שהדבר שנכון לעשות יהיה טוב עבור אלו שיעשו אותו. יתרה מזאת, אסור לנו לעשות משהו רק בגלל שאנחנו חושבים שהוא הדבר נכון. עלינו לעשות אותו משום שאנחנו מבינים שהוא הדבר הנכון, וגם בגלל שאנחנו רואים שזה הדבר הכי טוב עבורנו.
רעיון דומה לכך מבטא משה בנאומו:
וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכׇל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכׇל לְבָבְךָ וּבְכׇל נַפְשֶׁךָ. לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֺת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ. (דברים י', יב–יג)
הפסוקים האלו מעלים חיוך לעיתים. מדבריו של משה נשמע שהקב"ה לא דורש הרבה מאיתנו, למרות שהוא מבקש את הלב שלנו, את הנפש שלנו, וצייתנות מוחלטת לכל פרטי מערכת המצוות הרחבה שלו. אך הפתרון לתעלומה נמצא בסוף דבריו: "לְטוֹב לָךְ". בסופו של דבר, דרך החיים זו אינה רק טובה (והיא אכן כזאת), אלא גם טובה עבורך. ייתכן והתפיסה הזו עולה בקנה אחד עם טענתו של קאנט, לפיה בסופו של חשבון הדבר הנכון לעשות מבחינה מוסרית הוא גם הדבר הנכון מבחינה רציונלית, והדבר הנכון לעשות מבחינה רציונלית יהיה תמיד גם הדבר הנכון מבחינה מוסרית.
לפי פרשנות 2ב, אשתו של און הבינה שהמרד לא מציע לאון שום דבר. משום כך, המרד הוא לא הדבר הנכון לעשות – לא רק מבחינה מעשית, אלא גם מבחינה מוסרית. נכון, כולם קדושים. אך אם הקב"ה בחר במשה ואהרן לתפקידים מיוחדים, זה עניינו של הקב"ה. אי אפשר להרוויח שום דבר מהמרד הזה ולכן הוא לא יכול להיות הדבר הנכון לעשות. לעיתים נדמה שהרוע מבטיח לנו כל מיני תגמולים, אך אם נלך אחרי התמריצים שלו, ניכנע לטיפשות. האדם הנבון באמת מזהה כיצד ההליכה אחר חוקותיו של הקב"ה, היא הדבר הטוב עבורנו, עד כמה שקשה לפעמים להבחין בכך.
אינני יודע באיזה אופן אנו אמורים להבין את המדרש. האם עלינו לבחור בפרשנות 1, בפרשנות 2א או בפרשנות 2ב? כולן נמצאות שם, בתוך המדרש. זה חלק מהיופי במדרש. אך הרשו לי לסיים בפרט אחד שנראה לי ברור.
בין אם אשתו של און האמינה לדברים שהיא אומרת ובין אם לא, נראה שהם נפלו על אזנים ערלות. כתוצאה מכך, היא נדרשה לנקוט באמצעים קיצוניים. היא למעשה סיממה את בעלה כדי למנוע ממנו לסכן את עצמו. לאחר מכן, היא ישבה יחד עם ביתה, בשיער סתור, בפתח האוהל. שיער סתור של אישה נשואה נחשב כל כך לא צנוע עד שהמורדים, בבואם לקרוא לאון, היו צריכים להסיט את מבטם. לא הייתה להם דרך לחצות את פתח האוהל של און אל מול חוסר צניעות כזה.
האירוניה כאן נאה מאוד. האנשים האלו נמצאים בדרכם להדיח את הנביא הגדול בכל הזמנים. עם זאת, הם עדיין רואים בעצמם צדיקים עד כדי כך שהם לא מוכנים להביט בשיער ראשה של מישהי. נראה שהדבר שגלוי הרבה יותר מהשיער של אשתו של און, הוא הצביעות של המורדים האלו, הצדיקים בעיני עצמם. בכך שהצליחה לחשוף את מהותם של המורדים, קשה שלא להכיר בתבונתה של אשת און, שספר תהילים משבח כל כך.
תרגום מאנגלית: ישראל ציגלר
עריכה: יצחק שוה
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)