מסעי | אלה מסעי בני ישראל

השיחה נאמרה בסעודה השלישית בשבת קודש פרשת מטות־מסעי ה'תשע"ז, וסוכמה על ידי אביעד ברסטל. נערכה ע"י הודיה אורון. השיחה לא עברה את ביקורת הרב.

בפרשתנו, מטות־מסעי אנו מפטירים בירמיהו. הפטרתנו פותחת בפסוקים הבאים:

"שִׁמְע֥וּ דְבַר־ה֖' בֵּ֣ית יַעֲקֹ֑ב וְכָֽל־מִשְׁפְּח֖וֹת בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל. כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר ה֗' מַה־מָּצְא֨וּ אֲבוֹתֵיכֶ֥ם בִּי֙ עָ֔וֶל כִּ֥י רָחֲק֖וּ מֵעָלָ֑י וַיֵּֽלְכ֛וּ אַחֲרֵ֥י הַהֶ֖בֶל וַיֶּהְבָּֽלוּ. וְלֹ֣א אָמְר֔וּ אַיֵּ֣ה ה֔' הַמַּעֲלֶ֥ה אֹתָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הַמּוֹלִ֨יךְ אֹתָ֜נוּ בַּמִּדְבָּ֗ר בְּאֶ֨רֶץ עֲרָבָ֤ה וְשׁוּחָה֙ בְּאֶ֙רֶץ֙ צִיָּ֣ה וְצַלְמָ֔וֶת בְּאֶ֗רֶץ לֹֽא־עָ֤בַר בָּהּ֙ אִ֔ישׁ וְלֹֽא־יָשַׁ֥ב אָדָ֖ם שָֽׁם. וָאָבִ֤יא אֶתְכֶם֙ אֶל־אֶ֣רֶץ הַכַּרְמֶ֔ל לֶאֱכֹ֥ל פִּרְיָ֖הּ וְטוּבָ֑הּ וַתָּבֹ֙אוּ֙ וַתְּטַמְּא֣וּ אֶת־אַרְצִ֔י וְנַחֲלָתִ֥י שַׂמְתֶּ֖ם לְתוֹעֵבָֽה." (ירמיהו ב' ד-ז)

נעיר שגם אילולא היתה זו ההפטרה המתאימה בגלל הרצף של 'תלת דפורענותא', היה ראוי להפטיר בפסוקים אלו בפרשת מסעי, שכן שתיהן עוסקות בנושא משותף: מסע בני ישראל במדבר לאחר היציאה ממצרים.

בפרשתנו מובאים ארבעים ושנים המסעות (או מעט יותר לפי חלוקות אחרות) שעברו בני ישראל במדבר במשך ארבעים שנה. בספר דברים הם מתוארים כך:

"הַמּוֹלִ֨יכֲךָ֜ בַּמִּדְבָּ֣ר׀ הַגָּדֹ֣ל וְהַנּוֹרָ֗א נָחָ֤שׁ׀ שָׂרָף֙ וְעַקְרָ֔ב וְצִמָּא֖וֹן אֲשֶׁ֣ר אֵֽין־מָ֑יִם הַמּוֹצִ֤יא לְךָ֙ מַ֔יִם מִצּ֖וּר הַֽחַלָּמִֽיש." (דברים ח', טו)

"וְזָכַרְתָּ֣ אֶת־כָּל־הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר הוֹלִֽיכֲךָ֜ ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ זֶ֛ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לְמַ֨עַן עַנֹּֽתְךָ֜ לְנַסֹּֽתְךָ֗ לָדַ֜עַת אֶת־אֲשֶׁ֧ר בִּֽלְבָבְךָ֛ הֲתִשְׁמֹ֥ר מצותו מִצְוֹתָ֖יו אִם־לֹֽא. וַֽיְעַנְּךָ֘ וַיַּרְעִבֶךָ֒ וַיַּֽאֲכִֽלְךָ֤ אֶת־הַמָּן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדַ֔עְתָּ וְלֹ֥א יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן הוֹדִֽיעֲךָ֗ כִּ֠י לֹ֣א עַל־הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם כִּ֛י עַל־כָּל־מוֹצָ֥א פִֽי־ה֖' יִחְיֶ֥ה הָאָדָֽם. שִׂמְלָ֨תְךָ֜ לֹ֤א בָֽלְתָה֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְרַגְלְךָ֖ לֹ֣א בָצֵ֑קָה זֶ֖ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָֽה." (דברים ח', ב-ד)

להפטרת מסעי, בהתעלם מהיותה אחת מ'תלת דפורענותא', היה ראוי להוסיף שלושה פסוקים:

"וַיְהִ֥י דְבַר־ה֖' אֵלַ֥י לֵאמֹֽר. הָלֹ֡ךְ וְקָֽרָאתָ֩ בְאָזְנֵי֙ יְרוּשָׁלִַ֜ם לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה֔' זָכַ֤רְתִּי לָךְ֙ חֶ֣סֶד נְעוּרַ֔יִךְ אַהֲבַ֖ת כְּלוּלֹתָ֑יִךְ לֶכְתֵּ֤ךְ אַחֲרַי֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּאֶ֖רֶץ לֹ֥א זְרוּעָֽה. קֹ֤דֶשׁ יִשְׂרָאֵל֙ לַה֔' רֵאשִׁ֖ית תְּבוּאָתֹ֑ה כָּל־אֹכְלָ֣יו יֶאְשָׁ֔מוּ רָעָ֛ה תָּבֹ֥א אֲלֵיהֶ֖ם נְאֻם־הֽ'." (ירמיהו ב' א-ג)

נבאר: המדבר שבו היו מסעות בני ישראל היה שומם ואכזרי: מלא בטורפים, ללא מים לשתיה וללא מחסה. בניגוד לדימוי המקובל של מסע שלו תחת ענני הכבוד תוך ירידת מן כל יום, המצב האידילי הזה שרר רק כשנתיים: שלושים ושמונה שנה העם היה נזוף לפני המקום בגלל חטאיו ולא זכה לדברים הללו. בני ישראל הלכו במדבר במשך מעט פחות מארבעים שנה בתנאים קשים, בצמצום חמרי, תחת השמש הקופחת ובסביבת חיות טרף. אין ספק שזהו מסע מיגע ומתיש, ושלכך מתכוונים הפסוקים האמורים, ובפרט: "זָכַ֤רְתִּי לָךְ֙ חֶ֣סֶד נְעוּרַ֔יִךְ אַהֲבַ֖ת כְּלוּלֹתָ֑יִךְ לֶכְתֵּ֤ךְ אַחֲרַי֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּאֶ֖רֶץ לֹ֥א זְרוּעָֽה."

אם כן, מובנת יותר ההלכה שאין להפסיק ולסיים את הקריאה בין המסעות אלא להשלימם. המסעות מהווים יחידה אחת שאין להפריד בין מרכיביה; פרשיית המסעות מזכירה בקיצור נמרץ לעם ישראל את כל המקומות והקשיים שהצליח לעבור בדרך לארץ המובטחת.

זהו גם עניינו של חג הסוכות. כשאר החגים גם הוא "זכר יציאת מצרים", ונשאלת השאלה כיצד. התשובה לדברינו פשוטה: הסוכות אכן מהוות זכר לסוכות שבהן שכנו בני ישראל במדבר בשלושים ושמונה השנים הללו, של המסעות הקשים.

מעבר לקשיים החמריים האמורים, קושי נוסף במהלך המסעות במדבר היה ללכד את שנים עשר השבטים לעם אחד. בפרשיית בנות צלפחד לדוגמא, בני שבט המנשה דאגו לכך שלא תעבור נחלה משבטם לשבט אחר; כך, רק בהמשך "הותרו שבטים לבוא זה בזה"; כך אף נצטוו בני ישראל באותו זמן:

"וְלֹֽא־תִסֹּ֧ב נַחֲלָ֛ה מִמַּטֶּ֥ה לְמַטֶּ֣ה אַחֵ֑ר כִּי־אִישׁ֙ בְּנַ֣חֲלָת֔וֹ יִדְבְּק֕וּ מַטּ֖וֹת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל." (במדבר ל"ו, ט)

נחדד. המצב ה'טבעי' בעם ישראל לאורך ההיסטוריה אינו של אחדות לאומית אלא של מלחמת אחים: יצחק וישמעאל נאבקו זה בזה וכך גם יעקב ועשיו; האחים מכרו את יוסף; מיציאת מצרים עד חורבן הבית הראשון השבטים נאבקו זה בזה והיו מפוצלים לממלכות שונות; בימי הבית השני היו כיתות דתיות שונות, וגם בהמשך היו קבוצות שונות שנאבקו זו בזו.

האתגר אם כן, היה בהפיכת ארץ ישראל ליעד לאומי משותף. היה צריך שהקבוצה שנשאה את האלונקה ביחד במדבר תצליח, עם הגב אל הקיר, להילחם ולכבוש את הארץ במהלך מערכה ממושכת של ארבע עשרה שנה.

מהתורה צריך לשאוב הנחיות גם לזמננו. לכן, בהקשר זה של הפיכת הארץ ליעד לאומי משותף, נזכיר את אניית המעפילים 'יציאת אירופה תש"ז' הידועה בשם 'אקסודוס 1949' שיום השנה השבעים שלה הוא היום. בקצרה, זוהי היתה אנייה שהכילה כארבעת אלפים וחמש מאות מעפילים, שהיוו פי ארבעה וחצי מיכולת הקיבול הרשמית שלה, ומתוכם כאלפיים ילדים. כל אותם המעפילים היו ניצולים מהמחנות באירופה. במהלך ההפלגה ניסו הבריטים לעצרהּ גם במחיר הטבעתה. כל זאת לווה באלימות ברוטלית ואף בירי לעבר המעפילים. בהמשך הם הוליכו אותה בחזרה עד להמבורג שבגרמניה – שנתיים בלבד לאחר השואה! ברגע זה, של התנהלות ברוטלית לא אנושית, התחילה ה'ספירה לאחור' לקראת תום המנדט על הארץ, שכן הבריטים קוממו עליהם את דעת הקהל העולמית. ספינה זו בעצם היוותה ההצלחה הגדולה ביותר של ההעפלה למרות כשלונה, לכאורה.

אם כן, האתגר הוא כאמור בהפיכת הארץ ליעד לאומי משותף; בהבנה כמה היא חשובה, ובהכרה כמה היא יקרה לנו. מילקי זול יותר בברלין אינו צריך להוות שום שיקול לעזיבת ארצנו.

נחזור למדבר ולסוכות: חג שמחת תורה אינו כולל שמחה בתורה בלבד; בחג זה, לאחר שבוע של שהיה בסוכה, זכר לארבעים שנות הנדודים, חוזרים הביתה, כפי שאז נכנסו לארץ, אל המנוחה ואל הנחלה.

לסיום, המסע במדבר נועד לגבש כל השבטים לעם אחד, ולגרום להם להתמסרות למען הארץ. זהו גם האתגר בימינו, גיבוש העם ומסירות למענו ולמען הארץ.