מטות | חבירה אל הארצישראלים

 

מאמר זה הופיע במוסף מקור ראשון "שבת" של פרשת מטות-מסעי, כ״ז בתמוז תש״ע (9.7.2010).

השבת נסיים את חומש הפקודים לקראת קריאת משנה תורה בשבתות הקרובות. עוד נצטרך לעמוד על הצורך בחזרה על התורה בספר דברים. מן הסתם כרוכה החזרה על התורה בברית, שנכרתה מחדש בערבות מואב. אך למה היה צורך בברית ערבות מואב, ומה הוסיפה על ברית הר סיני? ברית נוספת על התורה ושמירתה נכרתה אחרי שעברו את הירדן בהר גריזים ובהר עיבל, ואפשר שבשכם נכרתה ברית נוספת (יהושע כ"ד). מה צורך בבריתות רבות על התורה ושמירתה?

דומה שהקדמנו את המאוחר, ונעסוק בפרשתנו בנחלת ראובן, גד וחצי שבט המנשה בעבר הירדן המזרחי.

הקורא את פרשתנו עשוי לתהות מה טיב זיווגם של ראובן וגד דווקא. זאת ועוד: חצי שבט המנשה, לא היה במשאם ובמתנם של ראובן וגד עם משה. לא שמענו שביקש לעצמו נחלה מזרחית, ולא היה לו 'מקנה רב'. איך נשתרבב מנשה לפרשתנו ולנחלה המזרחית?

זאת ועוד: ראובן וגד קיבלו נחלות קטנות יחסית, בין נחל ארנון (מול מרכז ים המלח) מדרום, לבין נחל היבוק (מול כפר סבא) מצפון. בתוך שטח זה שכנה גם ממלכת בני עמון. נחלתם כללה גם רצועה של בקעת הירדן המזרחית עד לכינרת. חצי שבט המנשה קיבל מנחל יבוק בדרום עד החרמון שבצפון. לחצי השבט ניתנה נחלה גדולה מאוד, הרבה יותר מאשר לראובן וגד יחד. יחד עם נחלתו המערבית, מן הירדן ועד הים ומשכם בדרום ועד בית שאן ודור בצפון, הוא זכה בנחלת ענק! מדוע?

עוד נשים לב לכך, ששבט מנשה גדל מהמפקד במדבר בשנה השנייה (במדבר א') ועד למפקד בשנת הארבעים (במדבר כ"ו) בכמות חריגה לחלוטין משאר השבטים (משלושים ושניים אלף ליותר מחמישים ושניים אלף). סך כל הנפקדים בשני מפקדים דומה, משום שלעומת מנשה- שבט שמעון קרס כמעט לחלוטין. בשאר השבטים השינויים קטנים יותר.

בשולי דברינו שתי שאלות הקשורות לימי ספר בראשית :

• את הגלעד ירש מכיר בן מנשה (במדבר ל"ב, לט). מפרשתנו נראה שהייתה זו החלטה שנפלה בשנת הארבעים. אך במפקד נאמר ש'מכיר הוליד את גלעד' (כ"ו, כט). גלעד, בכורו של מכיר נולד עוד בעת שיוסף היה חי (בראשית נ', כג). האם מקרה הוא, שמכיר קרא לבנו בימים קדמונים גלעד, ושעתה ירש הוא את חבל הגלעד (הנקרא בשם זה עוד מימי לבן הארמי. ראה בראשית ל"א)?
• איך כבש משה את הארץ שמצפון ליבוק, והרי יעקב נשבע ללבן בהר הגלעד סמוך ליבוק (ליד מחניים), שהגלעד יישאר ארמי:

עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה: אֱ--לֹוהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק:

ושאלה אחרונה מן הפרשיות הקודמות:

וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל (= את סיחון מלך האמורי) לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק... וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל בְּנֹתֶיהָ... וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי... וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ (במדבר כ"א):

מן המקראות שלפני מלחמת סיחון עולה, שישראל רצו לעבור את הירדן, וביקשו מסיחון רשות לעבור דרך ארצו. משסרב סיחון לתת להם לעבור, פרצה מלחמה, ארץ סיחון נכבשה, ואיפשרה לישראל את המעבר בערבות יריחו. אך משה, במקום לפנות מערבה לכיוון מעבר הירדן- חוצה את נחל היבוק צפונה, ועולה אל הבשן (היום:רמת הגולן). מדוע?

*

הפירוש שנביא סומך יתידותיו על פירוש דברי הימים המיוחס לתלמיד הרס"ג  (מהדורת ר' קירכהיים, פפד"מ תרל"ד, עמ' 12).  המפרש כתב בדהי"א, ב, שמכיר בן מנשה, יאיר בן מנשה ונובח, המוזכרים בפרשתנו, נחלו את הגלעד כבר בימי יוסף. זהו גם פירושו של רבי יהודה החסיד לשמות א', ו- יב:

והיה כי תקראנה מלחמה- אבי היה מוכיח מדברי הימים שכל זמן שהיו ישראל במצרים היו לפעמים (הולכים) לארץ ישראל על קרקע יעקב אבינו והיו בונים שם כרכים. ואני סבור שדווקא זרע יוסף היו עושין ולהן היה רשות מפרעה כי מחמת כבוד יוסף פרעה נוהג כבוד לתקן ולחזק ירושתן והיו מושיבין בהן דיורין ופורעין להם מס......ולישראל היו להן הרבה נחלות בארץ כנען של אביהם, ואע"פ שהיו ישראל בארץ מצרים היו שולחין לארץ כנען לתקן להם שדות וכרמים שלהם והיו קוצרים ובוצרים ומביאין להם כסף...

ננסה לפתח מרעיון זה את הדרך שלהלן:

א.

אפשר שקצה החוט לפיתרון מצוי בעובדה הבאה:

בְּנֵי מְנַשֶּׁה אַשְׂרִיאֵל אֲשֶׁר יָלָדָה פִּילַגְשׁוֹ הָאֲרַמִּיָּה יָלְדָה אֶת מָכִיר אֲבִי גִלְעָד (דהי"א ז'):

לא ברור אם הפילגש הארמיה הייתה של מנשה או של אשריאל בנו, ומכיר הוא בנו של אשריאל והפילגש הארמייה. מנשה היה בנו של יוסף, המשנה למלך מצרים. יש להניח, שאם הייתה למנשה או לבנו פילגש מארם, הרחוקה ממצרים, היא הייתה מן הסתם, אישה נכבדה, בתו של נשיא או שר ארמי, וכד'. אפשר שאביה של הפילגש היה מושל הגלעד, ואולי גם של הבשן, שהיו המחוזות המערביים של ארץ ארם. מכל מקום, מכיר, בנה של הפילגש, ירש מאמו או מאבי אמו את הגלעד, והוא קרא לבנו בכורו על שם חבל הארץ שירש- גלעד.

שמא נוכל להניח, שהקשרים עם המושל הארמי בגלעד היו קדומים, עוד לפני קשר הנישואין הנזכר, ואולי עוד מימות יוסף. כך נוכל לבאר את מסלול לווייתו של יעקב אבינו ממצרים למערת המכפלה:

וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ מִצְרָיִם... וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד... וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶת הָאֵבֶל בְּגֹרֶן הָאָטָד וַיֹּאמְרוּ אֵבֶל כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ אָבֵל מִצְרַיִם אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן (בראשית נ'):

למדנו מן המקראות, שהדרך ממצרים לחברון הייתה בחזקת סכנה לנכבדים ממצרים, ושמסע הלוויה היה מסע צבאי לכל דבר. נראה, שמישהו התכוון למנוע מן המסע מלהגיע לארץ כנען. אפשר שזה פשר העובדה שהמסע ממצרים נע למערת המכפלה בדרך עוקפת, דרך גורן האטד שבעבר הירדן, ולא עלה ישירות מן הנגב או משפלת החוף הדרומית להר חברון. המסע נאלץ לעבור, למרות הארכת הדרך, דרך מחוזות ידידותיים בעבר הירדן. אולי הגלעד היה אחד מהם, בשל קשרים אפשריים בין יוסף, המשנה למלך מצרים, לבין המושל המקומי. היחסים התפתחו לקשרי נישואין.

מכיר ירש אפוא, את הגלעד מאבי אמו, וזה איפשר לו כבר בתקופה קדומה, ובשל היותו ממשפחת המשנה למלך מצרים, לבנות ערים בגלעד, ולבני משפחתו לייסד שם חוות ולנחול את הירושה שזכה לה. כך אפשר, שעוד בימי יוסף, או לפחות בימי מנשה ומכיר התפתח יישוב של בני  מכיר  בן מנשה בארץ הגלעד, ושל בני משפחה אחרים של מנשה, כיאיר הנזכר בפרשתנו כמייסד חוות יאיר- בבשן.

השערתנו  על יישובים יהודיים בארץ כנען ובסביבותיה עוד לפני יציאת מצרים נראית מתמיהה ממבט ראשון. הבה נבחן דוגמה נוספת:

וּבְנֵי אֶפְרַיִם... וְזָבָד בְּנוֹ וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ וְעֵזֶר וְאֶלְעָד וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם: וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ: וַיָּבֹא אֶל אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בְּרִיעָה כִּי בְרָעָה הָיְתָה בְּבֵיתוֹ: וּבִתּוֹ שֶׁאֱרָה וַתִּבֶן אֶת בֵּית חוֹרוֹן הַתַּחְתּוֹן וְאֶת הָעֶלְיוֹן וְאֵת אֻזֵּן שֶׁאֱרָה (דהי"א ז'):

בני אפרים נאחזו בארץ כנען עוד בימי אפרים אביהם, ובעת שאפרים עדיין לא הוליד את כל בניו! בתו של אפרים (או של בריעה) בנתה ערים בדרום מערב הר אפרים, וסמוך לנחלה ששבט אפרים עתיד לרשת אותה בימי יהושע. מן הסתם ישבו באותן ערים בני אפרים שעלו ארצה בעליות מוקדמות, ואולי עוד בימי אפרים אביהם. (תבוסתם ליד גת נזכרה גם בתהילים ע"ח ובמדרש.)

ב.

התמונה העולה מדברינו מזכירה לא מעט  את שיבת ציון בת זמננו. עם קום המדינה היו כאן ששים ריבוא יהודים. רובם באו בשני גלי עלייה גדולים- בעקבות שתי מלחמות העולם. אך קדמו להם רבבות ספורות של אנשי העליות הראשונה והשנייה, ולפניהם תלמידי הגר"א, תלמידי רבי מנחם מנדל מויטבסק ועוד. גם ששים ריבוא נוחלי הארץ בימי יהושע מצאו כאן את אנשי  'העלייה הראשונה' ואת אנשי 'העלייה השנייה' מבני אפרים ומבני מנשה, שהיו ממשפחת המשנה למלך, יכלו לטוות קשרים מדיניים וקשרי משפחה, ואולי גם לבנות צבא, ולבוא ולהתנחל בארץ בימי שעבוד מצרים. מכל האחים דווקא יוסף רוצה להיאסף אל בניו, ולא רק אל אבותיו, והוא מצווה את אחיו לקוברו בנחלת בניו, בשכם.

כאמור, בני מכיר בנו עוד בימים עתיקים ערים בגלעד והתיישבו בהן. הם לא עברו את היבוק כדי להילחם בארם ולהפר את שבועת יעקב אביהם ללבן. הם עברו לשם כבני משפחתו של לבן וכיורשי אבי אימם, פילגשו הארמיה של מנשה. לימים השתלט עוג על צפון הגלעד ועל הבשן, ובני מכיר הפכו מאונס לנתיניו.

*

בני ישראל כובשים את ארצו של סיחון מנחל ארנון בדרום ועד היבוק בצפון. לעניות הבנתנו, אפשר שכבר אז, ועוד לפני כיבוש צפון הגלעד והבשן מידיו של עוג, באו בני גד ובני ראובן ובקשו את הארץ הנכבשת לנחלה. רשימת הערים (בפרשתנו) שביקשו, נמצאת כולה בארץ סיחון וביעזר. אין בה ערים מממלכת עוג, וכאמור, אפשר שעדיין לא נכבשה.

אפשר שכל הדגל הדרומי, ראובן שמעון וגד, באו ובקשו לנחול את מזרח הירדן. בשבוע שעבר כתבנו, שאפשר ששמעון נחל בשיטים, והוא שהחל לזנות עם בנות מואב. במגפה נכחד שבט שמעון במידה רבה, ואפשר שבשל החטא נושל מנחלתו, ונדחה לנגב הרחוק בתוך נחלת יהודה. שבט מנשה לא היה חלק מן העסקה. משהגיעו ישראל אל היבוק, נתעורר הצורך לחבור אל אחיהם שמצפון ליבוק, בני מכיר, ולצרפם אל עם יוצאי מצרים ומקבלי התורה. אז פרצה המלחמה עם עוג, ארצו נכבשה, ובני מכיר בן מנשה שנותרו במצרים חברו אל אחיהם, בני מכיר יורשי הגלעד ובני יאיר יורשי הבשן, אל הנחלה שהייתה מחוץ לחשבון הנחלות העולות בגורל. זה עשוי לבאר את חוסר השוויון בין גודלה של נחלת מנשה לאחרים. המפקד בערבות יריחו כבר כלל את בני מכיר תושבי הגלעד, ו'הקפיץ' את מספרם של בני מנשה לחמישים ושניים אלף.

ג.

בחרדת קודש ואחרי 'שמא', 'אפשר' ו'אולי' רבים נעלה את ההשערה הבאה כהקדמה למשנה תורה ולברית ערבות מואב. מטרתם, ואולי אחת ממטרותיהם, הייתה לצרף את בני מכיר בן מנשה בגלעד ובני יאיר בן מנשה בבשן, אל עם מקבלי התורה מסיני. משנצטרפו לכינוס בערבות מואב, שמעו את משנה תורה מפי משה וקיבלו עליהם כשהם 'ניצבים היום לפני ה" את ברית ערבות מואב, שבו הבנים שנותקו מאחיהם להיות חלק אינטגראלי מן העם היורש את ארצו.

שמא נועדה הברית שכרת יהושע בהר עיבל על 'כל דברי התורה הזאת' להעביר את בני אפרים שישבו בנחלתם בהר אפרים עוד מימי אפרים אביהם, תהליך דומה למה שעברו בני מנשה בערבות מואב, ולצרפם אל תורת משה שניתנה בסיני.

צל קורתך באו בנים אשר נגרשו/ ביתך כנתוועדו רעשו גם נתגעשו/ חסד אבותם תזכור עת לריב ייגשו/ אמת ושלום נפגשו גם את זה לעומת זה (יצחק בן צבי, סליחות לערב יום הכיפורים).

ובנוסף, בספר יובלים מו, "ויצא מלך מצרים להלחם במלך כנען יובל הארבעים ושבעה ההוא בשבוע השני בשנת שתים ויוציאו בני ישראל את עצמות כל בני יעקב מלבד עצמות יוסף

ויקברון בשדה במערת המכפלה בהר. וישובו רבים מצרימה ומעטים נשארו מהם בהרי חברון וישאר עמרם אביך עמהם....

ויחשב מחשבה רעה על בני ישראל לענותם.....ויעבדום בכח וכאשר יענום כן ירבו וכן יעצמו...ובשבוע השביעי בשנה השביעית ביובל הארבעים ושבעה ההוא בא אביך מארץ כנען ויולידך...והימים ההם ימי צרה לבני ישראל..."."