נשא | החוטא הקדוש
בפרשת השבוע שלנו אנו פוגשים בפעם הראשונה את רעיון הנזירות. נזירים הם אנשים, או נשים, שמקבלים על עצמם הגבלות ואיסורים שלא חלים על היהודי באופן קבוע. הנזיר מתחייב:
- להימנע מיין (ומכל מוצר אחר שעשוי מענבים)
- להימנע מלגזוז את שערו
- להימנע מטומאה הנובעת ממגע במת (אפילו במת מבני משפחתו)
לאחר שהנזיר מקבל על עצמו את האיסורים האלו, הוא יכול לקבוע פרק זמן לנזירות – למרות שחלק מהנזירים בוחרים להפוך ל"נזירי עולם" ולקבל על עצמם את האיסורים לכל חייהם (הדוגמאות המוכרות בתנ"ך לנזירי עולם הם שמשון ושמואל, למרות שבמקרה שלהם הם לא בחרו להיהפך לנזירים אלא נולדו נזירים בעקבות צו ה' (במקרה של שמשון) או בעקבות שבועה של אימם (במקרה של שמואל)).
פרשת השבוע שלנו מחדשת שאדם הופך להיות נזיר למשך פרק זמן מוגבל צריך לערוך טקס עם השלמת נזירותו. עליו להביא שלושה קורבנות למשכן או למקדש: עולה, שלמים וחטאת. בחלק הבולט ביותר בטקס, הנזיר מגלח את כל שערו (אותו שיער שצמח במהלך תקופת נזירותו). השיער שגולח יונח באש, לצד קרבן השלמים.
האם טוב להיות נזיר? חז"ל נחלקו בכך. החובה על הנזירים להביא חטאת אם נטמאו בטעות למת במהלך נזירותם, ויתרה מכך, קרבן החטאת שעל כל נזיר להביא בתום תקופת הנזירות, גרמו לרבי אלעזר הקפר לחשוב שהנזירות היא חטא.[1] אחרת, על איזה חטא הקורבנות האלו באים לכפר? סביר להניח שהקורבן מכפר על חטא ההימנעות מהדברים המותרים. רבי אלעזר אחר חולק עליו.[2] אכן, הנזיר מחויב להביא קרבן חטאת. אך אסור לנו להתעלם מהפסוק שמציין "כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַה'" (במדבר ו', ח). מה רע בלהיות "קדוש לה'"? ובאמת, בתקופה מאוחרת יותר הרמב"ן יסביר שהחטא היחידי שיש בתהליך הזה הוא הפסקת הנזירות: "וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר".[3]
היחס הדו-משמעי של חז"ל נטוע בפסוקי התורה, שמציינים כי הנזיר קדוש לה' ובד בבד מחייבים אותו בקרבן חטאת. דו-המשמעות הזו היא זו שנמצאת לנגד עיניו של רבי שמעון הצדיק במדרש מפורסם על פרשת השבוע.[4] שמעון הצדיק היה כהן ששירת במקדש. ככהן, הייתה לו זכות לאכול מקורבנות החטאת שהעם מביא. למרות זאת, הוא מספר על עצמו כך:
מימי לא אכלתי אשם נזיר אלא אחד. פעם אחת עלה אלי אחד מן הדרום, וראיתיו אדמוני, ויפה עינים, וטוב ראי וקוצותיו תלתלים מסדרות תלים תלים. אמרתי לו: מה ראית להשחית את השער הנאה הזה? נם לי: רבי, רועה הייתי בעירי והלכתי למלא את הניאוב מן המעין, וראיתי את הבוביא שלי בתוך המים ופחז יצרי עלי ובקש לאבדני מן העולם, אמרתי לו: רשע, מה אתה מתגאה בדבר שאינו שלך, של עפר, של רמה, ושל תולעה הוא, עלי להקדישך לשמים ולגלחך לשמים. (במדבר רבה י, ז)
אני מניח ששערו של הרועה היה ארוך עוד לפני שהפך לנזיר. הסיפור שלו מזכיר את הסיפור של נרקיס, שהתאהב בבבואה של עצמו. ועדיין, הרועה לא גזז את שערו מיד, כדי להרוס את היופי שאיים להסיט אותו מדרך הישר. במקום זאת, הוא בחר לגדל את שערו בשביל הקב"ה. הוא יודע שכנזיר הוא עתיד לגזוז את שערו ולהקריב אותו לה'. רבי שמעון ממשיך:
והרכנתי את ראשי ונשקתיו, ואמרתי לו: כמותך ירבו עושי רצון המקום בישראל, עליך אמר הכתוב: "איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה'".
מהי משמעותה של מסירת היופי לה', ואיך היא עוזרת לאדם להתגבר על האנוכיות והאהבה העצמית של הנרקיסיסט?
ההתנגדות לנזירות, החל מרבי אלעזר הקפר ועד הרמב"ם, נטועה בדרך כלל בהתנגדות כללית יותר לקיצוניות. אם התורה מתירה דברים, למשל יין, סביר להניח שראוי ליהנות מהדברים הללו (במידה המתאימה כמובן). אך נראה שרבי שמעון התנגד ממניעים אחרים. הוא לא האמין לנזיר ולכנות כוונתו. ליתר דיוק, הוא לא האמין שהנזיר מתכוון להיות "נזיר לה'".
ואכן, בניסיון להסביר את עמדתו של רבי שמעון, רבי יונה מסביר שרוב הנזירים היו כל כך חסרי מוטיבציה, עד שהקורבנות שלהם היו חסרי משמעות.[5] אנו יודעים מספר ויקרא שקורבנות שאין מאחוריהם כוונה כנה הם חסרי משמעות. קורבנות כאלו מחללים את המקדש.
בכמה מקרים הדבקות הדתית מחפה על יוהרה נרקיסיסטית? אני נזכר בבדיחה מוכרת על תלמיד ישיבה שהיה ידוע בענוותנותו ובחסידותו. הוא ישן על הרצפה במקום על המיטה. הוא לא אכל דבר מלבד לחם ומים. הוא למד כל היום, והתרגל לומר שוב ושוב, בכל מקום שהלך: "אני תולעת. אני תולעת". יום אחד הגיע לישיבה תלמיד חדש, שהתרשם מאוד מאותו תלמיד ותיק. מייד החל לחקות את מעשיו, ובכל מקום שהלך היה אומר: "אני תולעת. אני תולעת". אך המודל שלו לחיקוי התרגז שמישהו גונב לו את ההצגה. "נו באמת," אמר בטון מיואש, "הוא פה רק עשר דקות וכבר בטוח שהוא תולעת!".
רבי שמעון התרשם מנזיר אחד בלבד; בחור צעיר שבאמת לא פעל מתוך רצון להיראות טוב. בדיוק להפך – הנזיר ידע שהוא הולך לפגוע במראה הטוב שלו, ולכן רבי שמעון האמין שמטרתו הכנה היא להיות "נזיר לה'". הגיבור של הסיפור הזה, שהוקסם כל כך מדמות בבואתו, לא דומה לנרקיס בכלל. להפך, הוא האנטי-נרקיס היהודי. הוא קדוש לה'. לשיטת רבי שמעון, אלו הנזירים האחרים שהיו נרקיסיסטים.
לפני שנים רבות, למדתי את המדרש הזה כפי שהוא מופיע בגמרא. ראוי לשים לב להקשר שבו המדרש מופיע בגמרא. הוא מופיע באמצע דיון על שני סוגי שבועות, "נדר" ו"נדבה". שניהם נחשבים לסוג של שבועה במובן הפשוט של המילה, אך בהקשרים מסוימים קל מאוד לשרטט את קו הגבול המפריד ביניהם. לדוגמה, אדם שנדר להביא קרבן למקדש החיל על עצמו חובה להביא את הקורבן. לעומת זאת, אדם שנשבע להביא קרבן נדבה למקדש יצר חיוב על בהמה מסוימת להיות מוקרבת בבית המקדש, ולא על האדם. נדר יוצר חיוב על האדם שנדר אותו. אם כן, זו פעולה שממוקדת בעצמי. נדבה, מנגד, מייצרת חיוב מופשט יותר שמישהו יצטרך לקיים, ולאו דווקא האדם שנודר את נדר הנדבה. לפיכך, הנדבה מתמקדת בפעולה שצריכה להיעשות, ולא באדם שאמור לבצע אותה.
הגמרא מלמדת אותנו שהצדיקים תמיד מעדיפים נדבות על פני נדרים. לכאורה, ההעדפה הזאת נובעת מיראת הא–להים שלהם. הם מפחדים מא–להים עד כדי כך שהם נמנעים מלחייב את עצמם בהתחייבויות שאולי לא יוכלו לקיים. אדם עלול לנדור נדר בכוונה כנה ותמימה להביא קרבן, אך מה אם הנסיבות ישתנו והבאת הקורבן תהפוך לבלתי אפשרית?
הצדיקים לא מעוניינים לקחת את הסיכון הזה. במקום זאת, הם לוקחים בהמה למקדש ורק כשהם מגיעים לשם הם מנדבים את הבהמה כדי להקדיש אותה לא–להים. אך ייתכן שיש סיבה נוספת לכך שהצדיקים מעדיפים נדבות על פני נדרים. הסיבה היא שהצדיקים מעדיפים שהמעשים שלהם לא יתמקדו בעצמם. הם מעדיפים שהפעולות שלהם יתמקדו בעבודת ה'.
לאחר שהבנו את ההבדל בין נדר לנדבה בהקשר של הבאת קורבנות, הגמרא מעלה שאלה מעניינת. מה יהיה ההבדל בין אדם שנודר להיות נזיר לאדם שמתנדב להיות נזיר? וכשהשאלה עוד מרחפת באוויר, הגמרא מביאה את הסיפור שלנו.
כשלמדתי את הסוגייה הזו בישיבה, למדתי אצל הרב שמואל נחם; גאון בגמרא, עצמאי בדרכו ומחנך דגול. הוא שאל אותי שאלה: "מה היחס", הוא ביקש לדעת, "בין הנשיקה לבין המנגל?"
כלומר, רבי שמעון מספר סיפור על אדם ועל בשר הקורבן שלו; המנגל שלו. הוא מנשק אחד מהם (את האדם), ואוכל מהשני (מהבשר). האם הוא היה אוכל מהמנגל גם אם הוא לא היה מרגיש צורך לנשק את בעליו, או האם האכילה מהמנגל הייתה תוצאה של הנשיקה?
מעולם לא ירדתי לסוף דעתו של הרב נחם. לא הבנתי למה הוא התכוון. אבל היום עולה בדעתי תשובה אפשרית לשאלה שלו. ההבדל בין נדר לנדבה קשור לכיוון שלהם. לשני המעשים האלו תהיה תוצאה זהה בעולם החיצוני, ועדיין, הנדר מכוון כלפי האדם שעושה את המעשה ואילו הנדבה מכוונת אל המעשה עצמו. למעשה, אחת השאלות בפילוסופיה מנסה למצוא אופן בו יהיה ניתן להבדיל בין שני הרעיונות האלו.
דמיינו חתול יושב על חיתול. עכשיו דמיינו חיתול שחתול יושב עליו. האם דמיינתם שני דברים שונים? מפתה לומר שדמיינתם את אותו הדבר פעמיים, הרי אין הבדל ניכר בין חתול שיושב על חיתול לחיתול שחתול יושב עליו. רק מי שמאמין שהכיוון הוא תכונה משמעותית בעולם יכול לומר שיש הבדל משמעותי בין המקרים.
אם כיוון הוא תופעה משמעותית במציאות, אז "חתול על חיתול" הוא מצב עניינים בו החתול קודם לחיתול, וזה מצב אחר מהמצב בו החיתול נמצא מתחת לחתול; במצב עניינים זה, החיתול קודם לחתול.
למעשה, השאלה הזו נמצאת כיום בוויכוח בין הפילוסופים. בצד אחד נמצא קיט פיין, שהושפע מברטראנד ראסל.[6] לדעתו הכיוון הוא לא תכונה בעלת משמעות במציאות. אם כן, אין כאן תיאור של שני מצבי עניינים שונים, אלא פשוט שני תיאורים שונים של אותו המצב. בצד השני של הוויכוח, נמצא פרייזר מקברייד, שהושפע מברטראנד ראסל המוקדם והמאוחר. לדעתם הכיוון הוא תכונה יסודית של המציאות ואין לוותר עליו, אפילו אם זה מאלץ אותנו לקבל את הטענה הלא נוחה לפיה חתול שיושב על חיתול מביא לעולם שני מצבי עניינים.[7]
באופן דומה (אם כי אני משתמש כעת ברעיונות האלו באופן מטאפורי), רק אם נקבל את העובדה שהכיוון הוא תכונה אמיתית של העולם, נוכל להבדיל בין נדר לנדבה בהקשר של קבלת נזירות. מבחוץ, הנזירים האלו ייראו בדיוק אותו הדבר, אך הכיוון שלהם שונה. רוב הנזירים, בעיני רבי שמעון, כיוונו את מעשי הצדיקות הפומביים שלהם כלפי עצמם. הם לא באמת נעשו לשם הקב"ה. הכיוון היה מהמעשה אליהם. הם רק נדרו להיות נזירים.
אך עבור אותו אנטי-נרקיס, מעשה זהה לחלוטין הוביל למציאות בעלת כיוון הפוך לגמרי; אצלו, הכיוון היה ממנו אל המעשים שלו; הוא התנדב לנזירות, והכיוון הזה השתקף בתנועה של רבי שמעון מהנשיקה אל הבשר, ממבצע הפעולה אל הפעולה עצמה.
פרשת השבוע שלנו מתארת את הנזיר באופן כזה, שאפשר להבין ממנו שהוא או צדיק או חוטא. לפי רבי שמעון, רוב הנזירים היו חוטאים שהתחזו לצדיקים. אך אחד מהם היה חוטא שהפך לצדיק בכך שהקדיש לה' את היופי שאיים להסיט אותו מדרך הישר.
תרגום מאנגלית: ישראל ציגלר
עריכה: יצחק שוה
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)