ספרי נשא מד | ויהי ביום כלות משה

לאורך שלושה חומשים עוסקת התורה בחנוכת המשכן, ובכל אחד מהם מוצגת בחינה אחרת של מאורע מכונן זה. בספר שמות מ, יז–לד הוא מופיע כהשראת שכינה:

וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן... וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

בספר ויקרא ט, א–כד הוא מופיע כיום ירידת אש מן השמים, התחלתה של עבודת הקרבנות במשכן, ויום מותם של נדב ואביהו בהקריבם אש זרה לפני ה':

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה': וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה: וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי ה' וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם: וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה'... וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם:

בספר במדבר ז, א–י הוא מוצג כיום בו הנשיאים מביאים את קרבנם:

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם: וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים: וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה'... וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ...

יחידת דרשות הספרי על הפסוק הראשון בספר במדבר (ספרי נשא מד) מצליבה את כל הכתובים המתארים יום זה ומגבשתם באופן מסוים. מחד, מהדהדות בו מסורות המופיעות במקורות אחרים מתוך ספרות התנאים, ומאידך, מוצגות בו מסורות חדשות.

היחידה מורכבת מארבע דרשות, העוסקות בארבעה היבטים של הקמת המשכן:

1.     היום השמיני לעומת שבעת ימי המילואים

2.     סדר הפעולות והתאריכים בהקמת המשכן

3.     פנים שונים של יום הקמת המשכן – ראש חודש ניסן

4.     מקום מיתתם ונפילתם של נדב ואביהו במשכן

במהלך שיעור זה נעיין בדרשות לכשעצמן, ולאחר מכן ביחידה כמכלול.   

הדרשה הראשונה

"ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן" (במדבר ז, א).
מגיד הכתוב שכל שבעת ימי המילואים היה משה מעמיד את המשכן
ובכל בוקר ובוקר מושחו ומפרקו,
ואותו היום העמידו משחו ולא פרקו.
רבי יוסי בר' יהודה: אף בשמיני העמידו ופרקו,
שנאמר "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, יז).[1] 

דרשת הספרי הראשונה מאופיינת בכך שהיא מחברת את "יום כלות משה להקים את המשכן" (במדבר ז, א) עם הקמת המשכן בראש חודש ניסן (שמות מ, יז), ומזהה ביניהם לבין "היום השמיני" בויקרא ט. הזיהוי הוא נקודת מוצא ליחידה כולה ולמחלוקת הסתם ורבי יוסי בר' יהודה מה בדיוק התרחש ביום השמיני. קיימת בספרות התנאים מסורת שונה, שאינה מובאת בספרי, שה"יום השמיני" הוא ח' בניסן.[2] נראה כי הסיבה לאי-הופעתה כאן נעוצה בעובדה שהיא דבי רבי עקיבא, והספרי, בהיותו דבי רבי ישמעאל, מבכר את שיטתו של רבי ישמעאל, שה"יום השמיני" הוא ר"ח ניסן.[3] עניין נוסף המצוי בדרשה זו הוא תיאור של הנעשה במהלך שבעת ימי המילואים, והבחנה ביניהם ליום השמיני. מעשה שבעת ימי המילואים מפורש בשמות וויקרא:

"וּבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן יִהְיוּ לְבָנָיו אַחֲרָיו לְמָשְׁחָה בָהֶם וּלְמַלֵּא בָם אֶת יָדָם: שִׁבְעַת יָמִים יִלְבָּשָׁם הַכֹּהֵן תַּחְתָּיו מִבָּנָיו... וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֹתָכָה שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם... שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ" (שמות כט, כט–לז)

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת... וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם: וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת... וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם... וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם: כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם: וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא תָמוּתוּ כִּי כֵן צֻוֵּיתִי" (ויקרא ח, א–לה)

ציוויי התורה לגבי ימים אלה מתייחסים לכהנים, לקידוש המזבח ולמשיחה וקידוש של המשכן ותכולתו. הקמת המשכן, משיחתו ופירוקו במהלך כל שבעת ימי המילואים אינו מפורש בתורה. פרשני התורה והספרי ניסו להצביע על דרכים ללמוד דברים אלה מפשטי הכתובים; הרמב"ן מורה מן הצירוף של הפסוק "וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר" (שמות כו, ל) עם שמות מ, ב: "בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד" כמקור ממנו ניתן ללמוד שבמהלך שבעת ימי המילואים היו צריכים לבנות ולפרק כל יום את המשכן, ואילו רבי דוד פרדו מורה על ויקרא ח המובא לעיל כמקור לכך.[4] ברם, גם לפי דבריהם עדיין יש אי-בהירות בכתוב, אם מצד קיצור הדברים, לפי הרמב"ן, ואם מכיוון שעיקרם של הפסוקים נסובים על הנעשה בבני אהרן במהלך כל שבעת ימי המילואים, ולא לגבי גופו של המשכן. הספרי לא הלך בדרך זו בדרישת הכתובים, ומן הלשון "מגיד הכתוב" שבו פותחת הדרשה יש להבין שהוא רואה בבמדבר ז, א: "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן" מקור לשני עניינים – שהיום השמיני היווה סיום למסכת של הקמות, משיחות ופירוקים של המשכן, ושביום זה המשכן הוקם ולא פורק.[5]

הרמב"ן בפירושו לשמות מ, ב נותן שני טעמים להקמה ופריקה של המשכן לאורך שבעת ימי המילואים: "וכיון שפירש לו עתה כי ביום החדש הראשון תהיה הקמתו לעמדה, הנה ידע כי שבעת ימי המלואים יצטרך להקים ולהוריד. ואולי היה כן להרגיל הלויים במעשהו כי ממנו יראו וכן יעשו, או היה להכתיר היום בעטרה זו". הטעם הראשון מתייחס לצורך המעשי של תרגול עבודתם של הלויים, ואילו הטעם השני מתייחס להיבט הפסיכולוגי – האדרה של יום הקמת המשכן בתודעתם של העם. בטעמו הראשון, מרחיב הרמב"ן את תפקידם של שבעת ימי המילואים מעבר להקדשתם של בני אהרן הכהנים גם עבור הלויים, באמצעות יסוד הצפייה. על דרך זו, גם הלויים ואולי אף כל ישראל שותפים בשבעת ימי המילואים.[6] יש לומר שהתורה מדגישה את פומביותו של מעמד הקדשת הכהנים בפתיחה של פרשת ימי המילואים בויקרא ח, א–ד: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת: וְאֵת כָּל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד", וכן בספרא (מכילתא דמילואים א, ד): "'ואת כל העדה הקהל', עשה במעמד כל העדה שיהו נוהגים קדושה בכהונה".[7]

על פי שתי הדעות המופיעות בספרי, דעת הסתם ודעתו של רבי יוסי בר' יהודה, "באותו היום [=היום השמיני] העמידו משחו ולא פרקו", והן חלוקות בשאלה אם גם ביום השמיני התרחשה העמדה ופריקה לפני העמדה הסופית אם לאו. מנחם כהנא מציע לראות את הפסוק המובא בסוף הדרשה: "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, יז) כמתייחס אל המימרא הראשונה; זאת, בעקבות גרסאות כתבי יד שבהם פסוק זה מופיע כפתיחה לד"ה הבא, ההתייחסות למשיחה המופיעה רק בנוסח הסתם בהתאם לפסוק הנדרש, ובשל הקושי בהבנת דרשתו של רבי יוסי בר' יהודה כנסובים על פסוק זה.[8] לפי דבריו, הדעה הראשונה המופיעה בספרי היא המקורית והעיקרית, ודבריו של רבי יהודה בר' יוסי נוספו לאחר מכן.

שתי הדעות נתונות להצגה כמשקפות שתי תפיסות שונות לגבי המשכן במדבר – האם ניידותו, המתבטאת בהקמתו מחדש ופירוקו הנשנים, הינה חלק ממהותו של המשכן עצמו, או שזה צורך טכני של מציאותם של ישראל במדבר? לפי הסתם, פעולות אלה אינן חלק מעצם עניינו של המשכן, ועל כן ביום השמיני, משתמו ימי המילואים, הקימוהו ולא פירקו. ברם, רבי יוסי ברבי יהודה רואה בהקמה ובפריקה משהו בסיסי באופיו של המשכן, ולכן גם ביום השמיני הקימו ופירקו. ייתכן שעל פי שיטתו, המשכן הנייד מבטא את מצבו של העם, הנמצא בראשית דרכו; מקדש אבנים קבוע העומד על תילו משקף את היציבות והבשלות.[9]

הדרשה השנייה

נמצינו למדים שבעשרים ושלשה באדר התחילו אהרן ובניו המשכן וכל הכלים למשח.
בראש חודש הוקם המשכן,
בשני נשרפה פרה,
בשלישי היזה הימנו אחת הזייה שנייה גילחו.

על בסיס הזיהוי של היום השמיני כא' ניסן, משרטט הספרי את הכרונולוגיה של הקמת המשכן מן הראשית של ימי המילואים ועד לימים הראשונים לאחר חנוכתו. נביא כאן את תמצית ביאורו של כהנא: שתי הפעולות האחרונות המוזכרות בדרשה קשורות ללויים; שריפת הפרה נצרכה לטהרתם, ולמחרת התבצעה הזאתם, הזאה אחת, במי הפרה.[10] זאת, בהתאם לציווי על טהרת הלויים המופיע בבמדבר ח, ה–ז: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם: וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ". לגבי סופו הקשה של המשפט האחרון "הזייה שנייה גילחו", הוא מציע לחלק את המשפט לשתי אמירות, אשר הראשונה "בשלישי היזה הימנו" מציינת שבשלישי היזה ממי הפרה על הלויים, ואילו השנייה מונה בזו אחר זו את שתי הפעולות הראשונות הנדרשות לטהרתם של הלויים – "אחת – הזייה, שנייה – גילחו".[11]  

דרשת הספרי מגדירה רצף של עשרה ימים, הכוללת את הקדשת הכהנים במהלך שבעת ימי המילואים עד הקמת המשכן, וטהרת הלויים הנעשית משהוקם המשכן. ראשיתו של המשכן העומד על כנו מתבטא בהכשרתם של מעגל רחב של משרתים סביב המשכן – הלויים. אם היו ישראל זוכים, מעגל זה היה כולל נציגות מתוך כל בתי האב של עם ישראל, בדמותם של הבכורים. כך או כך, קיומו של המשכן מכה גלים, ומרומם ומלכד סביבו את האומה. 

קישור בין מקראות העוסקות באותו תאריך – דוגמא נוספת

גם במכילתא מכילתא דרבי ישמעאל יתרו מסכתא דבחדש פרשה ג יש שזירה של פרשיות שונות המופיעות בתורה במקומות שונים לכלל אירוע אחד – שמות יט, שמות כד וויקרא כה–כו:

"ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקדשתם היום" (שמות יט). זה יום רביעי. "ומחר", זה יום חמישי. "והיו נכונים ליום השלישי", זה יום ששי, שבו נתנה תורה. ומה עשה משה בחמישי, השכים בבקר ובנה מזבח תחת ההר, שנ' "וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר" (שמות כד)... בנה מזבח והקריב עליו עולה ושלמים, נטל מדם העולה בשתי כוסות חלק למקום וחלק לציבור, נטל מדם השלמים בשתי כוסות חלק למקום וחלק לציבור, שנאמר שם "ויקח משה חצי הדם וישם באגנות", זה חלק למקום. "וחצי הדם זרק על המזבח", זה חלק לציבור...

ר' ישמעאל אומר: בתחלת הענין מה הוא אומר, "ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך" (ויקרא כה) וגו', שמטים ויובלות ברכות וקללות. בסוף הענין מה הוא אומר, "אלה החוקים והמשפטים והתורות" (ויקרא כו). אמרו: מקבלין אנו עלינו. כיון שראה שקבלו עליהם נטל הדם וזרק על העם, שנ' "ויקח משה את הדם ויזרק על העם" (שמות כד)... אמר להם: הרי אתם קשורים ענובים תפוסים, מחר בואו וקבלו עליכם המצות כולן. ר' יוסי בר' יהודה אומר: בו ביום נעשו כל המעשים.

נראה לומר שיש כאן שיטה של דבי רבי ישמעאל הבאה לידי ביטוי בראייה רוחבית של הכתובים, צירופם לכלל תמונה אחת שלמה, ויצירה של תמונה ממשית של מה שהיה. דבר זה נעשה תוך התייחסות לקיומן של סתירות בין הכתובים ועמידה על משמעותו של אותו יום, ימים או אירוע.

דבר זה מאפשר לראות את כל מה שקרה ורצף הפעולות והאירועים, לעמוד על קיומן של סתירות בכתוב, ולעמוד על משמעותו של אותו יום או אירוע. אופן ההצגה של האירועים בימים אלה בדרשות דבי רבי ישמעאל במכילתא ובספרי מחדד את השאלה לגבי סדרם של כתובים: מדוע התורה פיצלה את תיאור הדברים, ולא מסרה אותם כהתרחשות אחת? לחילופין: מה אפשר ללמוד מן האופן שבו הציגה התורה את אשר התרחש בימים אלה? סיכומו של דבר, שיטתו של רבי ישמעאל מעצימה את העיסוק בפרשנות המקרא על דרך הפשט והריאליה.

 הדרשה השלישית

בו ביום שרת שכינה בבית, שנאמר "ולא יכל משה לבא אל אהל מועד" וגו' (שם מ, לה),
בו ביום הקריבו נשיאים, שנאמר "ויהי המקריב ביום הראשון".
אין ת"ל "ראשון" ומה ת"ל ראשון, ראשון לכל ימות השנה.
בו ביום ירדה אש מן השמים ואכלה את הקרבנות,
שנאמר "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח" (ויקרא ט, כד).
בו ביום הקריבו בני אהרן אש זרה,
שנאמר "ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהו" וגו' (שם י, א).

הדרשה השלישית ביחידה ממשיכה את העיסוק בממד הזמן ביחס להקמת המשכן, לא בתיאור רצף הפעולות עד אליה וממנה הלאה, אלא בייצוג של משמעותו של מאורע זה בחיי האומה, באמצעות ציון ריבוי ההתרחשויות המתקיימות בו. הדרשה מציינת ארבע התרחשויות: השראת שכינה, הקרבת הנשיאים, ירידת אש מן השמים והקרבת אש זרה בידי בני אהרן. ביניהם, האחרונה היא חריגה וצורמת, בהיותה פעולה אסורה המולידה צער, ענישה ומוות, ואילו שלוש ההתרחשויות האחרות הן ביטוי למעלתו של היום וייחודו. נראה שקיימת בהן חלוקה נוספת 1–2, 3–4 – שתי קבוצות אשר כל אחת מהן כוללת פעולה אלוקית ופעולה אנושית, אשר הראשונה רחבה יותר ומבטאת קרבה בין ה' וכלל העם, והשנייה קשורה יותר לעצם עבודת הכהנים במקדש. הזיקה בין שתי הפעולות באה לידי ביטוי במיוחד בקבוצה השנייה, באמצעות מוטיב האש. מבנה ספרותי זה משקף את בחירתו של העורך להמחיש את חטא נדב ואביהו כפיצוץ המתרחש במעגל הפנימי והטעון ביותר, ואת גודל השבר של יום הקמת המשכן, אשר גודלו כגודל השיאים הרוחניים שהושגו בו.[12]

הטענה הנטענת כאן לגבי מגמתו של הספרי בדרשה זו מתאשרת מן ההשוואה אל התיאור האידילי של יום הקמת המשכן במקורות תנאיים אחרים:

ספרא שמיני א

אותו היום נטל עשר עטרות:
ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים, ראשון לכהונה,
ראשון לעבודה, ראשון לירידת האש, ראשון לאכילת קדשים,
ראשון לאיסור הבמות, ראשון לראשי חדשים,
ראשון לשכון שכינה בישראל, ראשון לברך את ישראל.

ספרי זוטא פרק ז א

"ויהי ביום כלות משה וימשח את המשכן"...
משה נתקדש בענן כל שבעה...
אהרן ובניו נתקדשו בשמן ובדם...
הלוים נתקדשו בהזייה ובתגלחת בקרבן ובתנופה...
ישראל נתקדשו בפרת חטאת...
המשכן נתקדש בעמידה ובפירוק ובשמן המשחה...

נשאלת השאלה, מה ראה הספרי להציג את יום הקמת המשכן כיום שיא בחיי האומה שנגמר בהתרסקות ומפח נפש? נראה לי לומר כי דבר זה תואם את מגמתו של הספרי כפי שראינו לאורך עיוננו עד כה, להנכיח בדרשותיו מורכבויות בתוך מצבים לאומיים שונים. ספר במדבר, כפי שמתווך הספרי ללומדיו, הוא ספר הדרכה לעם הנבחר המפלס את דרכו אל הכרת ערכו, ייעודו ותעודתו הלאומית וההיסטורית, דרך שיאים ומשברים, אל הארץ המובטחת וחידוש בריתו עם אלוקיו.

הדרשה הרביעית: מקום מיתתם של נדב ואביהו

"וימותו לפני ה'" (ויקרא י, ב),
מיתתם לפני ה' ונפילתן בחוץ.
כיצד יצאו?
היה רבי יוסי אומר: המלאך מדדן מתים עד שיצאו ונפלו להן בעזרה,
שנאמר "ויאמר אליהם קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקדש" (שם י, ד).
"מאת פני ה'" לא נאמר, אלא "מאת פני הקדש".
רבי ישמעאל אומר: דבר למד מעיניינו;
"וימותו לפני ה'",
מיתתן לפנים ונפילתן לפנים.
הא כיצד יצאו?
גררום בחכי ברזל.

הלשון "לפני ה'" משמשת כמילה מנחה בתיאור התורה לחטאם של נדב ואביהו ואופן הוצאתם מן המשכן בויקרא י, א–ב: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'". לשון זו נדרשת בספרי כציון מקום מדויק בתוך המשכן, הוא קודש הקודשים.[13] הדעה הראשונה, המופיעה בספרי משמו של רבי יוסי, מתארת את העברתם הניסית של נדב ואביהו, בנויה על הציווי למישאל ואלצפן להוציא את אחיהם "מאת פני הקודש" (ויקרא י, ד) ולא "מלפני ה'": "...קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה"; הדעה השנייה, דעתו של רבי ישמעאל, לא בנויה על דרשה של פסוק, אלא על הכלל הפרשני "דבר למד מעניינו" – המקום שמדובר בהקשר הכללי של הפסוק. כלל זה מהווה הצגה של אחד מן המאפיינים המובהקים של דבי רבי ישמעאל, והיא ההכוונה להסיק מתוך הקריאה של פסוקי התורה באמצעות אותם כלים קוגנטיביים העומדים לרשותו בהבנת הנקרא, שעסקנו בו בשיעור קודם בסדרה זו.[14]

בדיון על הדרשה השלישית לעיל עמדנו על מבנה היחידה כולה, המשרטטת את הנפילה מן האגרא הרמה של חנוכת המשכן ועד לתיאור הקשה של גרירתם של נדב ואביהו המתים מתוך הקודש אל מחוץ למחנה בחכים של ברזל, ואת ייחודו של ייצוג זה של יום הקמת המשכן בתוך המסגרת הכוללת של דרשות הספרי על ספר במדבר. ייתכן שגישה זו משתקפת בדרשה כאן בכך שעל פי שתי הדעות בספרי נדב ואביהו מתו בפנים, בניגוד למקבילה בספרא שמיני א, לה, שם מובאת דרשתו של רבי אליעזר שהם לא מתו לפני ולפנים, אלא בחוץ.

יחידה זו התאפיינה בשזירה של פסוקי התורה משלושה חומשים שונים – שמות, ויקרא, במדבר – לכלל ייצוג של ההתרחשות הממשית של יום הקמת המשכן. הקריאה בה צובעת בצבעים עזים את הפעולות וסדרן והדרמות, הלאומיות והאישיות, המתרחשות בה, ויוצרת זיקה בל נשכחת בין הקורא לאחד מרגעי השיא של האומה הישראלית בכל הזמנים.