דילוג לתוכן העיקרי

שלח לך | בין כלב ליהושע בפרשת המרגלים

קובץ טקסט

לכבוד עקיבא ורבר שכיוון ציבור גדול ל "ארץ הטובה מאד מאד".

פתיחה

חטא המרגלים הותיר, כידוע, את רישומו העמוק והטראגי על אבותינו היוצאים ממצרים. תוצאות החטא פגעו אף במשה ובאהרן, למרות שהם בעצמם לא חטאו: גזירת הנדודים למשך ארבעים שנה במדבר הותירה את שניהם כאחרוני היוצאים ממצרים וכזקנים מופלגים, ובמידה רבה רחוקים ומנותקים מן הדור החדש. ייתכן שהמבוגר מבין הגברים בדור החדש היה בשנת הארבעים לנדודים בן פחות משישים, בעוד משה היה בן מאה ועשרים ואהרן בן מאה עשרים ושלוש.

היחידים שניצלו מגזרת העונש, ובמובן מסויים אף התחזק מעמדם, הם יהושע וכלב. זאת, מפני שהם לא היו חלק מעצת המרגלים אלא עמדו מולה באומץ, בשעה ששאר חבריהם - ואף רובו של העם - מרד במשה וברבונו של עולם.

ברצוני לדון בשיעור זה ביחס שבין יהושע לבין כלב. הזכרון שלנו קושר אותם יחד כזוג שפעל במשותף מול המרגלים והעם, אך לאמיתו של דבר המציאות הייתה מורכבת יותר. אנו נבדוק כיצד תיארה התורה את עמידתו של כל אחד מהם לחוד, ומה היו תוצאותיה.

א. כלב לעומת יהושע בסיפור החטא

לאחר שהמרגלים חזרו מן הארץ, הם תיארו אותה באוזני העם; בסיום התיאור הם מדגישים את עוצמת העמים שישבו בה, ורומזים לכך שעם ישראל איננו מסוגל לנצחם במלחמה:

אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן. (יג:כח-כט).

כלב מייד מגיב על כך:

וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ. (פסוק ל').

יש לשים לב לכך כי האדם היחידי הניצב כאן מול המרגלים הוא כלב. יהושע איננו מגיב, וגם את משה ואהרן איננו שומעים[1].

בהמשך הסיפור המרגלים מוסיפים להתווכח, מוציאים את דיבת הארץ רעה[2], ומצליחים לשכנע את העם:

וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ. וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה. (י"ד:ב-ד).

ניתוח התלונה מראה שיש בה שני מרכיבים. המרכיב הראשון פותח במילה 'וילונו', והוא קובלנה על תכנית הכניסה לארץ; תוכן הקובלנה הוא כי עם ישראל עתיד להפסיד במלחמה על כיבוש הארץ. המרכיב השני מצויין על ידי הפתיחה : 'ויאמרו איש אל אחיו', ובו נוסף אלמנט חדש: 'נתנה ראש ונשובה מצרימה'; העם מתכנן לשוב למצרים, ולשם כך הוא אף מעוניין למנות מנהיגות חדשה - 'נתנה ראש', כיוון שמשה ואהרן בוודאי לא ישתפו פעולה עם תכנית זו.

רק בשלב הזה מגיבים משה ואהרן:

וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (פסוק ה')

כלומר, רק כאשר התלונה הפכה למרד במנהיגות, משה ואהרן מגיבים, ואפילו אז תגובתם איננה מתאימה למצופה ממנהיגי העם. במקום לפעול בנחרצות ובתקיפות, משה ואהרן מביעים תדהמה והרגשת כשלון, המבוטאים בנפילת אפיים לפני העם. משה איננו פועל במרץ ובנחישות בהם נקט בהזדמנויות קודמות, והוא אף איננו מתפלל למען העם: הנפילה איננה לפני ה' בתפילה, אלא לפני העם, בתחינה ובבקשה שיחדלו[3].

כעת, כאשר המשבר הגיע לשיאו, יהושע מגיב:

וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם. וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד. אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם. וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים. (פסוקים ו'-י').

כאן אכן מופיעים כלב ויהושע כאיש אחד, במטרה להתנגד לעצת המרגלים ומרד העם, ויהושע אף מופיע לפני כלב[4].

הם טוענים בלהט בעד הארץ ובעד בטחון בה'. יש להם את היכולת והזכות להתווכח בנוגע לארץ, כיון שבעת המינוי לריגול הארץ הם הופקדו על בחינתה והערכתה; משה ואהרן, לעומת זאת, אינם נוטלים חלק בוויכוח, כיון שהם לא ראו את הארץ.

כלב ויהושע מגלים כאן מנהיגות ואומץ לב מרשימים: ההתנגדות למרגלים ולשאר העם, שרצה לרגמם באבנים, הייתה בוודאי לא קלה. תמונה זו מעצימה את חסרונו של יהושע בשלב הראשון, ומעלה את השאלה מדוע יהושע לא הצטרף אז לכלב, והותיר אותו לבד בזירה. כאמור, את שתיקת משה ואהרן בשלב הראשון ניתן להסביר בכך שהם לא היו בארץ, והם חשבו כי העם ישעה רק למי שהיה בארץ וראה אותה, כל עוד הוויכוח הוא בנוגע לטיב הארץ ולהצלחת כיבושה; בנוסף לכך, ייתכן שהם קיוו כי הלך הרוח הפסימי יחלוף. לעומת זאת, לדברי יהושע, שהיה בארץ וראה אותה, היה יכול להיות משקל כבר בשלב המוקדם של דברי המרגלים; מדוע, אם כן, הוא שתק?

ב. כלב לעומת יהושע בספור העונש

תיאור עונש יהושע וכלב בספר במדבר

נותיר לעת עתה את השאלה פתוחה, ונתבונן בהופעתם של יהושע וכלב בסיפור העונש.

רבים כבר העירו על כך כי מהלך העונש מופיע בשני מחזורים מקבילים אך לא זהים. במחזור הראשון (י"ד:יא-כה) ה' פונה אל משה ומודיע לו כי הוא מתכוון לכלות את בני ישראל, אך בזכות תפילת משה הוא מקל בעונשם. במחזור השני (י"ד:כו-לח) ניתן העונש מיידית, מידה כנגד מידה על פי חישוב של 'יום לשנה יום לשנה' - בני ישראל ינדדו במדבר ארבעים שנה. כמו כן, במחזור השני נענשים גם המרגלים מיידית, ומתים במגפה.

בנוסף להבדלים אלו, ישנו הבדל נוסף בין המחזורים, ביחס למעמדם של כלב ויהושע.

במחזור הראשון נאמר כך:

כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי. אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ. וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה. (י"ד:כב-כד).

כלב לבדו יוצא מכלל העונש של אי הכניסה לארץ, ורק לו מובטח כי הוא יירש את הארץ. לו הפרשה הייתה מסתיימת כאן, היינו יכולים לראות בכך אישוש לתחושתנו כי יהושע אכן לא עמד בציפיות כאשר הוא שתק בתחילת העימות.

אולם, במחזור השני חל שינוי ביחס ליהושע:

אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי אָנִי נְאֻם ה' אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם. בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי. אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן...וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיָּשֻׁבוּ וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ. וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה'. וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ. (פסוקים כח-לח).

כאן, יהושע וכלב צמודים ללא הפרד: שניהם יחד מוצאים מחוץ לגזרת אי הכניסה לארץ יחד, ושניהם יחד ניצלים מן המגפה שהרגה את המרגלים. נראה, אם כן, כי עמידתו של יהושע ודבריו בשלב המאוחר של המרד הועילו לו.

מהו פשר ההבדל בין שני המחזורים? מדוע אומר ה' תחילה כי רק כלב יינצל?

לפני שנעסוק בבעיה זו, נתבונן בעוד שני מקומות בהם ישנה התייחסות למעשי יהושע וכלב.

תיאור העונש ומעמד כלב ויהושוע בספר דברים

כאשר מספר משה רבנו בספר דברים את סיפור המרגלים, נשמר ההבדל בין כלב ליהושע:

וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר. אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם. זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי ה'. גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם. יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִילנה את ישראל. (דברים א:לד-לח).

בפסוקים אלה ישנה הבחנה ברורה בין כלב לבין יהושע: כלב בלבד איננו נכלל בגזירת המיתה במדבר, ורק לו מובטחת ירושת הארץ, בדומה למחזור העונש הראשון בפרשתנו; יהושע נזכר כאן לא כמי שיצא מכלל עונש חטא המרגלים, אלא כמי שזכה להימלט מן מהגזרה מפני היותו מחליפו של משה.

אולם, קשה להבין דברים אלו: אם יהושע אכן נטל חלק בחטא המרגלים - אין הוא ראוי להיות מנהיג העם, אך מאידך - אם יהושע לא חטא, מדוע הכתוב לא מציין זאת במפורש? יתר על כן - בפרשתנו מסופר כי יהושע עמד לצידו של כלב לפחות בשלב השני של הוויכוח, ומדוע משה משמיט זאת בנאומו?

השמטת מעשי יהושע בספר יהושע

השמטת חלקו של יהושע מן התנגדות למרגלים מוקצנת אף יותר במפגש בין יהושע לבין כלב בספר יהושע:

וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי יְהוּדָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל וַיֹּאמֶר אֵלָיו כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה אִישׁ האלוקים עַל אֹדוֹתַי וְעַל אֹדוֹתֶיךָ בְּקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ.בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֹתִי מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי. וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי הִמְסִיו אֶת לֵב הָעָם וְאָנֹכִי מִלֵּאתִי אַחֲרֵי ה' אלוקי. וַיִּשָּׁבַע מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר אִם לֹא הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרְכָה רַגְלְךָ בָּהּ לְךָ תִהְיֶה לְנַחֲלָה וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי מִלֵּאתָ אַחֲרֵי ה' אלוקי. (יהושע י"ד:ו-ט).

בדברי כלב אין כלל התייחסות ליהושע, וניתן להבין כי כלב לבדו עמד מול המרגלים, כמו שמשתמע מספר דברים ומכמה קטעים של הסיפור בספר במדבר[5].

ג. יהושע וכלב: שני אבות-טיפוס של מנהיגות

הסבר תגובת יהושע

למרות הקשיים שמעורר הסיפור המובא מפי משה בספר דברים, דומני שהמפתח לפתרון השאלות השונות ששאלנו מצוי דווקא בו.

יהושוע זוכה להיכנס לארץ מפני שהוא משרתו הנאמן ולבסוף גם מחליפו של משה רבנו בהנהגה. סמכותו של יהושוע - ממשה. דרכו ואישיותו - גם הם ממנו. לכן אין לצפות מיהושוע שיוביל מהלך עצמאי כל עוד משה רבנו בתמונה, בבחינת 'אין תלמיד רשאי להורות הלכה בפני רבו'. אי לכך, כאשר המרגלים הבליטו את הקושי במלחמה עם עמי הארץ, ציפה יהושע לתגובתו של משה רבו ולכן שתק, למרות שהתקומם נגד דברי המרגלים. כלב, לעומת זאת, איננו תלוי במשה, ולכן הוא מגיב על דברי המרגלים כמנהיג העומד על דעתו בזכות עצמו. רק לאחר שמשה ואהרן נפלו על פניהם יהושע הבין כי משה רואה את דברי העם בחומרה רבה, ומתוך רצון להגן עליו מפני המרד - נחלץ לעזרתו.

כלב מופיע לפנינו בסיפור המרגלים כמנהיג עצמאי, שבטחונו בקב"ה, בכנסת ישראל ובארץ ישראל הם מעבר לכל פקפוק: 'עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה'. יהושע, לעומת זאת, איננו מנהיג מכוח עצמו לבד, אלא מכוח רבו; העובדה כי הוא משרתו של משה היא מקור גדולתו ועוצמתו - אבל גם מקור חולשתו. פעילותו במעשה המרגלים היא יותר ביטוי לנאמנות מאשר עצמאות של מנהיג.

התיאור בספר דברים, אפוא, מתאר את מהלך העניינים ברובדם העמוק: יהושע אכן זוכה להיכנס לארץ מפני שהוא משרתו הנאמן - ולבסוף גם מחליפו - של משה רבנו, ולא בגלל שהוא הצטרף לכלב, כיון שפעולותיו של יהושע במרד היו גורם של היותו משרת משה, ולא של נקיטת עמדה עצמאית של מנהיג; מנקודת ראות זו, אכן רק בכלב נתגלתה 'רוח אחרת'.

יהושע וכלב מול משה

עמידתו של יהושע בצילו של משה באה לידי ביטוי במקרים נוספים בתורה:

א. במלחמת עמלק (שמות י"ז:ח-יג) יהושע בוחר אנשים בפקודת משה, ונלחם בעמלק בהצלחה. למרות זאת, התיאור הציורי של התורה אינו מותיר מקום לספק: גבורתו של יהושע בקרב נבעה ממצב ידיו של משה בגבעה; יהושע הצליח להלחם בעמלק רק מפני שידיו של משה היו 'אמונה עד בא השמש'[6].

ב. בפרשת כי-תשא (שמות ל"ג:ז-יא) התורה מספרת לנו כי יהושע נמצא כל הזמן באוהלו של משה רבנו על מנת לשמשו, ואיננו יוצא ממנו; אפילו כאשר משה יוצא מן האוהל כדי לקבל את פני השכינה, יהושע 'לא ימיש מתוך האהל'[7].

ג. בסיפור אלדד ומידד (במדבר י"א:כה-כט) מציע יהושע לכלוא את המתנבאים ה'מורדים' (פסוק כח), ומתוך כך אנו למדים על המוטיבציה העיקרית שמניעה אותו. מתגובתו של משה 'המקנא אתה לי, ומי ייתן כל עם ה' נביאים' (פסוק כט), עולה כי יהושע קינא לרבו; משה לעומת זאת, חפץ בקנאות לה' בלבד, ולכן התייחס להתנבאותם בעין יפה.

ד. בתחילת הפרשה מופיעה רשימה של הנשיאים שנבחרו לריגול (י"ג:א-טז). בסוף הרשימה התורה מוסיפה לספר לנו כי 'ויקרא משה להושע בן נון יהושע', והוספה זו אינה ברורה - מדוע התורה מציינת זאת דווקא כאן? דומני שהתשובה לכך נעוצה בטיעון שלנו לגבי פעולותיו של יהושע. שמו של האדם מבטא את עצמיותו, ולקריאת השם של יהושע על ידי משה יש השפעה על כך; עובדה זו היא מעין רמז מטרים לעתיד להתרחש בעקבות שליחות המרגלים - יהושע עתיד לעמוד בפני שאר המרגלים דווקא מפני שהוא משרתו של משה, והוא נחלץ להגנת רבו.

כידוע, יהושע התמנה להנהגה על ידי כך שמשה סמך עליו את ידיו (במדבר כ"ז:טו-כג), ובכך הוגדרה מנהיגותו של יהושע כהמשך למנהיגותו של משה. כך עולה גם מדבריו של משה רבנו בספר דברים (א:לח) - על משה נגזר שלא להכנס לארץ, אך 'יהושע בן נון העומד לפניך..אותו חזק כי הוא ינחילנה את ישראל', כלומר יהושע יהיה ממשיכו של משה וממלא מקומו.

ואכן, מנהיגותו של יהושע מתוארת בספר יהושע מבחינות רבות כהמשך של מנהיגות משה:

ראשית, גילוי המלאך בתחילת דרכו של יהושע (יהושע א:א-ט) מקביל למעמד הסנה אצל משה (שמות ג:א-ד:יז). שנית, ההנהגה הניסית לאורך ספר יהושע כוללת ניסים הדומים לאלה של משה, למשל בקיעת הירדן (יהושע ג:ט-יז), המקבילה לקריעת ים סוף (שמות י"ד:טו-לא). בנוסף לכך, כריתת הברית בירדן (יהושע ד:ב-ט, כ-כד) היא המשך ויישום של ברית ערבות מואב (דברים כ"ז:א-ט, כ"ט:ט-ל:כ).

תכלית שליחותו של משה הייתה להביא את העם אל הארץ (עיין שמות ג:טז-יז); אמנם משה רבנו נמנע בסופו של דבר מלסיים את שליחתו, אך מצד שני לא ייתכן שהמשימה תושלם על ידי הנהגה ודרך שונה משל משה: יהושע, ממשיכו של משה וממלא מקומו, נבחר להשלים את תפקידו של משה ולהכניס את העם לארץ. משה רבנו נמשל בחז"ל לאורה של השמש, ויהושע לאור הירח, שמאיר בזכות אור השמש החוזר ממנו[8]: אור הלבנה ימשיך להאיר את אורו של משה, ולהשלים את שליחותו.

תגובתו של כלב הייתה אמנם עדיפה מזו של יהושע, בכך שהוא גילה מנהיגות, אך דווקא משום כך אין הוא יכול להחליף את משה; מי שאיננו זקוק למשה כדי להגיב ולגלות מנהיגות, איננו יכול להיות מחליפו. אמנם, מהיבט אחר, ראוי הוא לשכר על התנגדות מוחלטת ואמיצה למרגלים, שכר שיהושע איננו ראוי לו, וזו הסיבה להפרדה ביניהם בשני מחזורי העונש. תגובת כלב ביטאה את כמיהתו לשוב ולהכנס לארץ שהוא דרך בה, ואת בטחונו בכנסת ישראל, בשמה נשלח; שכרו, בהתאם לכך, יהיה שהוא יזכה לרשת את הארץ שבה הוא דרך ולהנחילה לבניו. בהיבט הזה, אין מקום ליהושוע לצידו של כלב. אמנם ודאי שיהושוע לא היה חלק מעצת המרגלים, ואי אפשר לומר שבגד בה' ובשליחותו, חלילה, ומצד זה הוא וכלב שווים.

ד. כלב ויהושוע - שתי עמדות של "בטחון" בה'.

הבטחון בה' ודרך ההנהגה

מקורם ואופיים של תגובות כלב ויהושע באים לידי ביטוי גם בפולמוס שלהם עם המרגלים:

כלב

יהושע וכלב יחד

וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ. (י"ג:ל).

וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד. אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם. (י"ד:ז-ט).  

דברי כלב קצרים מאוד, ומבטאים בטחון בלתי אמצעי שאיננו מצריך שום צידוק חיצוני; אין צורך לומר יותר מאשר 'נוכל לה': 'די לסקפטיזם, די למורך הלב'; אין בדבריו מטאפיסיקה או מליצות אמוניות. הפער בין תוכן דבריו ואפילו הניגון שלהם לבין אלה שיאמר בהמשך יהושוע, גדול. בדברי יהושע וכלב בהמשך, המוטיב המרכזי הוא בטחון בה' ובישועתו. מוטיב זה חוזר שלוש פעמים: 'אם חפץ בנו ה'', 'אך בה' אל תמרודו', ו'ה' איתנו אל תיראום'. טענה זו מובנת ביותר בהקשרה הדתי: יהושע טוען כי לא כוחו של העם הוא הנקודה הקובעת, אלא הבטחון בה' ובישועתו. ההשלכה של השאלה כלפי שמיא היא באופן מובהק המשך למנהיגותו של משה רבנו הקובע: "ה' יילחם לכם ואתם תחרישון". תפישתו של משה עומדת על קבלה מלאה של עקרון ההנהגה הניסית המבוססת על בטחון בה' בלבד, ואיננה רואה צורך במנהיגות רציונאלית ופרגמטית.

כאשר מספר משה רבנו על חטא המרגלים בנאומו בספר דברים, הוא הדברים שאמר הוא, וחסרים אצלנו :

וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם. ה' אלוקיכם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם. וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אלוקיך כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה. וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה' אלוקיכם. הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וּבֶעָנָן יוֹמָם. (דברים א:כט-לג).

אמונת הבטחון וההנהגה הניסית דומיננטיים כאן עוד יותר; חטא המרגלים מצטייר כאן כחטא של חוסר בטחון וכפיות טובה כלפי ההנהגה הניסית. הרי ה' נושא אתכם כאב הנושא את בנו, ואם כן: מדוע אנו צריכים כוח משלנו? שואל משה. הוא חוזר ומסכם את הניסים שה' עשה לישראל ומדגיש את גדולת ישועתו, והמסקנה העולה מכך היא שטיעון החולשה הצבאית לא רלוונטי[9].

כלב איננו מתנגד לתפיסת הבטחון הזו - אמנם יהושע מופיע כאן בראש[10], אך הדברים נאמרו גם על ידי יהושע וגם על ידי כלב - אך הוא איננו זקוק להם; הוא סובר בפשטות שאם ה' שלח את העם להכנס לארץ - העם מסוגל לכך, ולא רק על ידי תשועה חיצונית: 'כי יכול נוכל לה' - 'אנחנו בעצמנו', ולא רק על ידי נס[11]. הבטחון שלו הוא בטחון בלתי אמצעי - אימננטי.. בטחון שאם הננו כאן, וה' בחר בנו ושלח אותנו - אז כנראה קיימים בנו הכוחות. לאמור: זהו בטחון בכוח שיש לנו בתוכנו, ולא בכוח שיושיע אותנו מבחוץ. ודוק: "כי יכול נוכל לה" - אנחנו. מאיתנו ובנו היא. לא לנס אנו מצפים.

יש זיקה ישירה בין אופייה של המנהיגות לבין תפישת הבטחון המשתקפת בדבריהם של יהושע וכלב. כשם שהבטחון של כלב איננו זקוק לאישור ולתמיכה, כך גם הנהגתו - הוא איננו מחפש הצדקה לפעולותיו, ופועל מיד, מתוך האמת הרוחנית המופנמת בו. וליהפך - אצל יהושע: בטחונו של יהושע מופנה כלפי ישועת ה' והשגחתו, וגם מנהיגותו מצפה לאישור חיצוני, ולכן יהושע לא יפעל ללא משה.

ההנהגה לדורות

משמעות הבחירה ביהושע כממשיכו של משה היא בחירה במנהיגות שכוחה העיקרי הוא בנאמנותה למקורה, ובהנהגה שהיסוד העיקרי שלה הוא בטחון בה' ובישועתו. מבחינה זו, מהווה השלב הראשון של הכניסה לארץ, בהנהגת יהושע, המשך להנהגת משה במדבר.

אולם, אין המשך למנהיגותו של יהושע, כפי שביטא זאת המדרש בחריפות:

אמר רבא שהסיתן בדברים - פתח יהושע קא משתעי, אמרו ליה 'ריש קטיעא ימלל?'[12].

פירוש, לפי שלא היה לו בן, היו קורין אותו 'ריש קטיעא'. ומנין שלא היה לו בן? שכך כתוב בדברי הימים[13] (דברי הימים א', ז:כח) 'נון בנו יהושע בנו', וביהושע ואילך אינו מונה. אמרו לו: 'מה לך לדבר? אינך חושש אם תחיה או תמות, אין לך בנים ולא בנות; אלא, הם מתפחדים על נשיהם ועל טפיהם', ומיד השתיקוהו. (פסיקתא זוטרתא [לקח טוב] במדבר, פרשת שלח לך, דף קו עמוד ב).

רבא מסביר שיהושוע אמנם ניסה לפתוח בדברים כבר בשלב הראשון, אך העם השתיק אותו ואנו שומעים רק את דברי כלב. האם רק ערמומיותו של כלב עמדה לו , כפי שנראה מהמשך הפסיקתא, או שההבדל בין יהושוע לכלב קשור גם בתוכן? ובכלל, מנין לרבא שפתח יהושוע בדברים והשתיקוהו?

פעמים רבות מדרשי חז"ל אינם מתארים את מה שהיה, אלא את מה שראוי היה שיהיה. רבא שואל את עצמו: מה שאמר יהושוע בסוף, יכול היה גם לומר בהתחלה, ומדוע לא נשמע קולו?

העם עולב ביהושוע, הוא קורא לו "ראש קטוע" כלומר: מנהיג ללא המשך. ודאי, העם צודק. לא במקרה ליהושוע אין בנים, שהרי אין הוא ראש שושלת אלא סוף שושלת, שראשיתה במשה. זו שושלת רוחנית, שהוא מסיים אותה.

אגב, גם בחב"ד פירשו כך את עריריותו של האדמו"ר האחרון: מי שאין לו בנים זה מפני שבאמת, במימד המהותי אין לו המשך. אמנם החב"דניקים נתנו לעובדה זו פירוש "משיחי" ובני ישראל התייחסו לשיטת ההנהגה. מה אתה אומר לנו יהושוע? שה' איתנו, שיקרו לנו ניסים? זו מנהיגות חסרת אחריות. רק מנהיג שאין לו בנים מוכן להמר הימורים כאלה... ואפילו אם אתה צודק לשעה, מה יהיה אחרי שאתה וגם אנחנו נמות, האם גם בנינו יוכלו להתקיים ללא מנהיגות רציונאלית ופרגמטית ועל בסיס ציפיה לישועת ה' ותו לא? אתה שאין לך בנים אינך מודאג, שהרי האופק של הנהגתך זמני, אולם אנו שואלים איזה דפוס רוחני של מנהיגות הוא הראוי באופן קבוע?

אני רוצה לומר בזהירות, שטענת העם הזו יש בה יותר מקורטוב של אמת, ושתיקתו של יהושוע יש לראות בה פינוי מקום ובמה להנהגת כלב. רק מנהיגות מהטיפוס הכליבי תוכל להתקיים לדורות.

ה. כלב ויהושע כמייצגים את מלכויות יהודה ויוסף

הארכנו בדברינו עד כה, ולכן נתייחס לנקודה הבאה בקיצור וברמז.

ניתן לקרוא את המפגש בין שני אבות הטיפוס של ההנהגה - כלב ויהושע - בתוך הקשר רחב יותר: יהושע הוא מנהיג מזרע אפרים ויוסף, וכלב הוא מנהיג מזרע יהודה ומאבות בית דוד[14]. כמו בכל מפגש בין שני בתי אב אלה, המנהיגות של אפרים ויוסף קודמת לזו של דוד. כך בספר בראשית, כך לעתיד לבוא בבוא משיח בן יוסף לפני משיח בן דוד, וכך בכניסה לארץ - בתחילה תקום מנהיגותו של יהושע מבית יוסף, ואחר כך תקום מנהיגותו של דוד. התקופה שביניהם היא, כידוע, תקופת מעבר, ולא הייתה בה מנהיגות ראויה לשמה.

לענ"ד יש קשר עמוק בין ההנהגה ה"יוספית" הזמנית לזו של יהושוע ולהיפך, בין ההנהגה ה"יהודאית" הנצחית לזו של כלב. קשר זה אני משאיר כאן למחשבה.

ו. להעמקה - על תפיסת הבטחון

הצגנו בשיעור שתי עמדות ביחס לבטחון הראוי. ברצוני להעמיק מעט בעמדת כלב בעזרת אחד הסיפורים של ר' נחמן, 'מעשה מבטחון'[15].

ר' נחמן מספר על יהודי שכשרונו הוא לתקן דברים מקולקלים והמשמעות הרוחנית שלתכונה זו היא כי אותו אדם יודע להפוך את החסרונות שבמציאות לברכה. תכונה זו, של ראיית החסרון לא כמחסום או הפרעה, אלא להיפך - כאפשרות מבורכת, מאפשרת לאותו יהודי להסתדר במציאות אבסורדית שבה לכאורה הכל חסום בפניו, והגורל, מנקודת ראותו, משטה בו.

האבסורד בסיפור הוא תוצאה של החלטת המלך לבדוק האם יש מאושר ושמח ממנו בכל הממלכה. המלך מוצא שאותו יהודי שמח מידי ערב, והוא חוסם את מקורות פרנסתו כדי לבדוק האם השמחה היא פנימית או תלויה בדבר. כל אדם אחר היה נופל לייאוש אם מידי יום היה נחסם מקור פרנסה אחר שלו, אך אותו יהודי מצליח בכל פעם מחדש להסתדר, מפני שכל חסימה או מניעה יוצרת לפי תפישתו הזדמנות חדשה.

זהו המובן הראשון של היותו של יהודי זה 'בעל בטחון' - הוא בטוח לחלוטין שהמציאות מזמנת לו ברכה, גם כשאין זה נראה כך, ובטחון זה מאפשר לו לפתוח בכל פעם שער חדש של פרנסה ושמחה.

השלכה נוספת של תפיסה זו היא שחרור מדאגות: הידיעה שלכל יום יש ברכה משלו משחררת את 'בעל הבטחון' מהלחץ והמתח הבורגניים של דאגה לעתיד, יציבות, קביעות, פנסיה וכדומה; הוא יכול לשמוח לגמרי בלילה, משום שאין לו שום דאגה לגבי מחר בבוקר, וממילא הוא מצוי בחרות גמורה מן המציאות.

אולם, תכונות אלו של בעל הבטחון אינן עומדות לו כאשר נסגרו כל השערים: גיבור סיפורנו נתמנה חייל בחילו של המלך כאשר לא נשאר לו מקור פרנסה אחר, וכשמנע המלך את תשלום משכורתו משכן הוא את חרבו שקיבל כחייל, והחליפה בחתיכת עץ; המלך ידע על כך, וציווה עליו להרוג בחרבו נידון למוות, כדי לראות כיצד הוא יגיב במצב זה, בו כל סגולותיו המיוחדות, לכאורה, לא יועילו.

בשלב זה מכין לנו ר' נחמן הפתעה רבתי. אנחנו מצפים מ'בעל הבטחון' שברגע של משבר קשה הוא יתפלל לה' כדי שיושיעו. 'בעל הבטחון' אכן מתפלל, אך רק למראית עין: הוא מבקש בקול רם מן הקב"ה שאם אותו הנידון למוות זכאי - החרב תהפוך החרב לעץ, ואכן, הוא שולף את חרבו מנדנה ומתברר שהיא עשוית עץ. סופו של הסיפור הוא ש"נעשה שם צחוק גדול" ונאה היה הדבר בעיני המלך ופטרו לשלום.

ר' נחמן בוחר לסיים את הסיפור באופן קומי: התפילה איננה תפילה והנס אינו נס; רק תושייתו וחוש ההומור של אותו 'בעל בטחון' הצילוהו מן הגזירה. מדוע בוחר ר' נחמן לסיים סיפור שנושאו בטחון בהלצה על בטחון? מה התכוון ר' נחמן ללמדנו? האם הוא לועג לתפילה או לנס?

דומני, כי המסקנה היא שהמרכיב הקומי בסיפור הוא ביטוי למדרגת הבטחון הגבוהה ביותר: 'בעל הבטחון' של ר' נחמן בוטח בטחון פנימי השופע ממנו, ומאפשר לו לפעול בשחרור וללא דאגה בכל מצב. הבטחון העצמי והבטחון במציאות שאפשרו לו למצוא פרנסה בכל יום מחדש, ללא דאגה, הם מקור כוחו. 'בעל בטחון' אמיתי יודע שהפתרון למשבר ולסיבוך מצויים כבר בתוך המציאות, ושיש בכוחו לפתור אותם. האומץ להמר על בדיחה במצב שבו הוא נמצא, מוכיח שיהודי זה מאמין לגמרי בנוכחות האלוקית בכל מעשה ודיבור שלו: אם ה' זימן אותי לכאן, עם חרב מעץ, הרי הפתרון טמון כבר במצב הנוכחי. אותו בטחון מיניה וביה, בטחון 'אימננטי', הוא הבטחון שמקרין כלב. אין צורך בנס של ממש. יש צורך באמונה שמי שאנחנו, והמקום שבו אנו נמצאים - אינם במקרה, ואם ה' זימן לנו את הסיטואציה הזו, אז ודאי יש בכוחנו לצאת ממנה, ולהתברך ממנה.

הבטחון הקלאסי של תפילה וציפייה לנס הוא מדרגה פשוטה ובסיסית ואיננו אידיאל הבטחון, מפני שהוא מניח את המציאות הנוכחית כחסרה, וקובע שרק בכוחה של התערבות אלוקית חריגה ניתן להתיר את הסבך. זוהי דרכו של יהושע, האומר 'וה' איתנו אל תיראום'.

כמו בתורה, גם בקיום הדתי יש מקום לדרכו של יהושע - אך לזמן קצוב בלבד. מדרגת הבטחון הגבוהה היא זו שמוצאת את האלוקות בתוך האדם ובתוך המציאות כפי שהיא לפנינו; הברכה והישועה כבר כאן - אם יאמין האדם בכך ויבטח בכוח ובכשרון האישי שנתברך בו. האדם ו/או העם אינם בטלים מפני ההנהגה הא-לוהית אלא מתעלים על ידי בטחונם תוך שהם מגלים את הטמון בהם.

 


[1] בוודאי שלא ניתן לפרש כי יהושע עמד לצד המרגלים, שהרי בהמשך (יד:ו-ט) הוא יוצא נגדם בברור, אך בשלב זה הוא איננו מגיב. לחז"ל מדרשים נאים בעניין, ומעט מזה אזכיר להלן.

[2] על פי פסוק לב..

[3] כך נראה מפשט הכתובים. אמנם לא מפורש האם משה ואהרן דיברו אל העם ומה הם אמרו, אך נראה שמשמעות הנפילה היא תחנונים ובקשה (כמו כן, מצינו במקרא כי 'נפילה' לפני מישהו מתרחשת כאשר הנופל מבקש ומתחנן; ולמשל בסיפור יעקב ועשו, ועיין אסתר ז:ז-ח [הערת העורך]). בדברים, א, כשמשה חוזר על סיפור המרגלים, נזכרים הדברים שאמר אז, ואכמ"ל.

[4] עיין רש"י במדבר יב:א ד"ה "ותדבר מרים ואהרן" (הערת העורך).

[5] גם אם נושא תביעתם של בני יהודה הוא כלב, ולכן הם מתמקדים בו, השמטתו של יהושע מאי ההשתתפות בחטא מוגזמת אפילו מבחינה רטורית.

[6] על פי פסוק יב שם.

[7] על פי פסוק יא שם.

[8] עיין בבא בתרא עה.

[9] יש מרכיב אחד החסר בדברי משה רבנו והופיע אצל יהושוע וכלב: "הארץ אשר עברנו בה לתור אותה טובה הארץ מאד מאד". כאמור למעלה: כיוון שהמנדט על הערכת הארץ נמסר למרגלים, אין לדברי משה תוקף בהיבט הזה. עיקר דבריו נסובים על הקונספציה האמונית השגויה שמתוכה נובע החטא.

[10] עיין הערה 4.

[11] על מידת הבטחון המיוחדת הזו הרחבנו בסעיף האחרון של השיעור.

[12] יהושע ינסה להתחיל לדבר, אך העם השתיקו ואמר לו 'ראש קטוע ידבר?'.

[13] בתיאור תולדות בני אפרים.

[14] קביעה זו תלויה בהבנת הכתוב בדברי הימים, א', ב:ט-מו, שם מופיעים מספר אנשים בשם כלב.

[15] מי שאיננו מכיר את הסיפור יכול למוצאו בסוף הספר 'סיפורי מעשיות' של ר' נחמן (בחלק מהמהדורות).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)