ויחי | כשהאמת לא עושה את האדם חופשי

 

יעקב נמצא על ערש דווי ואוסף את כל ילדיו סביב מיטתו. הוא עושה זאת לא רק כדי להיפרד מהם ולברך אותם, אלא גם כדי לגלות להם "אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בראשית מ"ט, א). הטקסט יוצר בנו ציפייה לגילוי מפורש בנוגע לאחרית הימים.

אך גילוי כזו איננו מתרחש.

בני יעקב מתאספים סביבו. הוא מברך אותם. הוא הולך לעולמו. הוא נקבר בארץ ישראל. בניו ממשיכים לחיות את חייהם במצרים בשלווה יחסית. אך את הגילוי שהובטח לנו, של מה שעתיד להתרחש באחרית הימים, אנחנו לא שומעים.

אנו יכולים להגיב לנפילת המתח הזו בכמה דרכים. דרך אחת היא להסביר שיעקב אכן גילה לבניו את העתיד להתרחש באחרית הימים, אך הסתיר זאת בברכותיו בעזרת רמזים וחידות. דרך זו תעודד אותנו לגשת אל לשון הברכות ולבחון אותה בקפידה תוך ניסיון לחשוף בה דיווח חבוי על אחרית הימים.

לפי דרך נוספת, בה בוחר המדרש שאני רוצה לעיין בו, ספר בראשית אכן מסתיים בנפילת מתח. שאיפתו של יעקב לגלות לבניו את אחרית הימים סוכלה. הוא רצה לגלות לנו מה עתיד להיות, אך רוסַן.

במילותיו של המדרש:

למה הדבר דומה? לעבד שהאמינו המלך כל מה שבידו. בא העבד למות, קרא לבניו לעשותן בני חורין, ולומר להם היכן דיתיקי שלהן והאוני שלהן. ידע המלך הדבר, עמד לו למעלה הימנו.

ראהו אותו המלך והפליג את הדבר שהיה מבקש לגלות להם. התחיל מדבר העבד לבניו: "בבקשה מכם אתם עבדיו של מלך, הוו מכבדין אותו כמו שהייתי אני מכבדו כל ימי".

כך ויקרא יעקב אל בניו לגלות להן את הקץ. נגלה עליו הקדוש ברוך הוא… כיון שראה אותו יעקב, התחיל אומר לבניו: "בבקשה מכם הוו מכבדים להקדוש ברוך הוא, כשם שכבדוהו אני ואבותי". (מדרש תנחומא, ויחי, ח)

המדרש הזה מציף כל כך הרבה נושאים לדיון. דנו כבר בכך שיעקב הוא הדמות שמגלמת את מידת האמת בתודעתם של חז"ל. במדרש הזה יעקב מעוניין לגלות דברי אמת לילדיו. יעקב מאמין, כך מסופר, שהאמת הזו תעניק לילדיו חירות. אך ממי הם יהיו בני חורין? בני חורין מא–להים?

האם יש להשוות בין א–להים לבין אדון שהיינו שמחים להשתחרר ממנו, אם רק היינו מוצאים את הטפסים הגנוזים? והאם השבחים של יעקב לא–להים נאמרים בצביעוּת, בדומה לדברי העבד הגוסס במדרש?

כפי שראינו בשבועות הקודמים, יעקב היה מטבעו אדם של אמת ושל טוהר. הוא נאלץ ללמוד, בניגוד לטבע זה, שכדי לנהל חיים מוסריים בעולמנו הלא-מושלם יש צורך ללכלך את הידיים מפעם לפעם. יתרה מזאת, הוא נאלץ ללמוד כי לעיתים הדרך היחידה למסור לאחרים דברי אמת עמוקים היא לומר דברים שבאופן שטחי נראים כמו שקר.

לפי המדרש שלנו, נראה שלא–להים יש שיעור אחד אחרון ללמד את יעקב, בסוף ימיו, לגבי מגבלות האמת.

לפי אינטואיציה בסיסית, אמת היא דבר טוב, ושקר הוא דבר רע. לפי אינטואיציה שקשורה לזו, ידע הוא דבר טוב, לעומת בורות שהיא רעה. יעקב, אם כן, היה מודע לאמת מסוימת, ובאופן טבעי רצה לשתף את הידע הזה. ליעקב היה חזיון של אחרית הימים. ידע הוא דבר טוב, וטוב לשתף בדברים טובים. וכך יעקב, איש האמת, רצה לספר לילדיו את מה שהוא יודע. הוא רצה לומר להם מה יעלה בגורלם באחרית הימים. הוא האמין שהידע הזה ישחרר אותם לחופשי.

בורות היא מידה רעה. אכן, אנשים בורים נתונים בדרך כלל לביקורת. אם אדם כזה יביע דעה, או יפעל, על בסיס ראיות והצדקות חלקיות, באופן טבעי נאשים אותם שלא התאמצו לסלק את בורותם; שלא התאמצו להשיג את העובדות שהם לא לקחו בחשבון. במילותיו של ג'ון לוק:

מי ששופט בלא לדאוג שיהיה לו כל הידע שיכול להיות לו אינו יכול לפטור את עצמו מאחריות לשיפוט המוטעה.^[1]

שנים לאחר מכן, רודולף קַרְנֲפּ ניסח את העיקרון שהוא כינה “the requirement of total evidence" (הדרישה לראיה מוחלטת).^[2] הרעיון המרכזי שלו הוא שמתקבל על הדעת לפעול אך ורק אם מדובר, לפי כל הראיות, בפעולה הטובה ביותר האפשרית, בהתחשב במצב בו אדם נמצא, במטרות ובהישגים שהוא מעוניין בהם. יתרה מזאת, אדם יכול להשתמש בראיות שנמצאות בידו אך ורק אם הן כוללות את כל הראיות הרלוונטיות שהיה ביכולתו לאסוף.

אם אדם פועל על בסיס מספר ראיות וקיימות ראיות נוספות שהיה ביכולתו לאסוף אך לא אסף, אז הבחירה לפעול לא יכולה להיות רציונלית.

במילים אחרות, אדם רציונלי תמיד ישאף לאסוף את הכמות הגדולה ביותר של ראיות, ידע ואמת שביכולתו לאסוף ושקשורות לפעולות שלו.

מפתה להסכים עם לוק וקרנפ. קל לדמיין כיצד אדם כמו יעקב, שהגיע לעולם כדי לבטא את מידת האמת, יאמץ גישה דומה. 

ידע: טוב. אמת: טוב. ראיות: טוב.

אך קרנפ טעה. לא תמיד הדבר הכי רציונלי הוא לאסוף את כל הראיות הזמינות. לפעמים דווקא הגיוני לא לרצות לדעת משהו, אפילו אם יכול להיות שהדבר הזה רלוונטי בשביל שיקול דעת רציונלי. לפעמים, זה הגיוני לנסות לא לדעת.

עדנה אולמן-מרגלית מביאה את הדוגמה הבאה:

סניגורית במשפט על רצח יכולה להחליט להימנע מלשאול את הלקוח שלה אם ביצע את העבירה. היא יכולה, במקום זאת, לשאול אותו רק אם הוא רוצה להודות באשמה או לא. במקרה כזה, הסניגורית עשויה להגיד לעצמה "אני לא מעוניינת לדעת את התשובה לשאלת האשמה של הלקוח שלי". היא מעריכה שתעשה את עבודתה באופן טוב ומקצועי יותר כשהיא לא יודעת אם הלקוח שהיא מסנגרת עליו אשם או לא.^[3]

הנה דוגמה נוספת, פרי דמיוני. דמיינו שיש נביאה שיכולה לחזות בבהירות את העתיד. דמיינו שהיא מסוגלת לספק לכם, כאן ועכשיו, רשימה מלאה ומדויקת של ההחלטות שתחליטו בחייכם, ושל הרגעים בהם תקבלו את הבחירות האלה. האם הייתם רוצים שהיא תיצור רשימה כזו, והאם הייתם רוצים להסתכל בה?

מחד גיסא, המידע ברשימה רלוונטי עבורכם ועבור חייכם באופן ישיר. מאידך גיסא, אם תקראו את הרשימה, ואם הרשימה אכן היתה מדויקת וודאית, מעתה והלאה לא תחושו שאתם שולטים על אף בחירה שתקבלו. הבחירות שלכם תמיד יראו לכם כאילו הן כבר התקבלו. תחושת החופש שלכם תיעלם. מדובר במחיר כבד מאוד.

ישנה תעלומה מוכרת המתייחסת לידיעה של א–להים ולחופש שלנו. אם א–להים יודע את העתיד, ואם הוא לא יכול לטעות, אז לא ייתכן שהעתיד יתרחש בדרך אחרת מזו שא–להים כבר יודע. אם כן, אם א–להים יודע שמחר בבוקר אפספס את האוטובוס, וא–להים איננו טועה, אין שום דבר שאוכל לעשות כדי למנוע מעצמי לפספס את האוטובוס. גורלי חתום, כל עוד א–להים יודע את העתיד לפני שהוא התרחש.

תשובה מוכרת לתעלומה זו מתמקדת בכך שא–להים נמצא מחוץ למימד הזמן. אם כן, זה לא מדויק לומר שא–להים ידע אתמול מה שאני אעשה היום, או שהוא יודע היום מה אעשה מחר, כיוון שהוא נמצא מחוץ לזמן. הוא לא עשה שום דבר אתמול, והוא לא עושה שום דבר היום. במקום זאת, את כל מה שהוא עושה, הוא עושה מחוץ לזמן; מעבר לזמן.

אך מה אם הייתה לי אפשרות ליצור קשר עם א–להים, ומה אם א–להים היה בוחר לחלוק איתי את הידע שלו? אם, היום, אכנס למאגרי המידע של א–להים ואגלה בעזרתם מה חבר שלי יעשה מחר, אז הידע של א–להים יהיה אמנם קיים מחוץ לזמן – וכך לא ניתן לומר שא–להים ידע מה יהיו הפעולות שלנו לפני שעשינו אותן – אך הידע שלי יהיה תלוי בזמן. אהיה במצב בו אני יודע היום מה חבר עתיד לעשות מחר – משום שא–להים גילה לי, וא–להים לא יכול לטעות. וכיוון שהידע שלי לגבי הפעולות העתידיות של חברי הוא ידע שתלוי בזמן ושאני יודע אותו היום, הידע שלי אכן ינבא את פעולותיו של חברי. אמנם הידע של א–להים לא גוזל מאיתנו את החופש, משום שא–להים נמצא מעבר לזמן, אך הידע המטרים שלי – אם היה לי כזה – יגזול את החופש של חברי, משום שאני נמצא בתוך הזמן.

לפי אחת הגישות בתלמוד (גיטין ס', א), התורה לא נמסרה למשה בהר סיני בבת אחת, אלא נמסרה לו בחלקים במשך שנים ארוכות. ייתכן שהרעיון זה קשור לחופש של האנשים המוזכרים בתורה.

אם כל הטקסט היה נמסר למשה בבת אחת, אף פעולה אנושית שמתועדת בתורה לא הייתה מתבצעת מתוך חופש. העתיד לא היה פתוח בפני הדמויות של ספר במדבר, לדוגמה, אם הסיפור שלהם היה נחתם ונמסר למשה קודם שאירע במציאות. הידע של א–להים קיים אמנם מחוץ לזמן, אבל הטקסט של התורה פורץ אל רצף הזמן ברגע בו הוא נמסר למשה, ונמצא בו ידע מקדים על שלל פעולות אנושיות שיקרו בעתיד, כמו המרד של קורח לדוגמה. בוודאי עדיף לומר שמשה לא קיבל את החלקים האלו של התורה עד לאחר אירוע המרד; בוודאי עדיף לומר שהתורה נמסרה בחלקים.

עכשיו ניתן לשוב למדרש.

ידע, באופן כללי, הוא דבר טוב מאוד. בדרישה של קרנפ למוחלטות של הראיות יש גרעין של אמת. כל מה שגילינו הוא שלגרעין הזה יש חריגים. יעקב חשב שכל ידע הוא ידע משחרר. ייתכן שיעקב היה מוכרח לחשוב כך, שהרי הוא מייצג את מידת האמת. אך בשיעור האחרון של חייו, א–להים מלמד את יעקב שהסודות שהוא שומר מבני האדם אינם דומים לטופס שחרור גנוז.

הידע שא–להים מסתיר מאיתנו לא משחרר אותנו. אכן, כמו שטענתי במקום אחר, א–להים לא יכול לפנות מקום לקיום שלנו, וכמובן שגם לחופש שלנו, אלא אם כן הוא מסתתר במידה כלשהי מאיתנו.^[4] המדרש מסתיים בכך שא–להים מצטט ליעקב פסוק ממשלי:

אמר הקדוש ברוך הוא: "כְּבֹד אֱ–לֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר וּכְבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר" (משלי כ"ה, ב).

לפי האופן בו המדרש קורא את הפסוק, א–להים אומר ליעקב: "כן, יש ידע שכדאי לשאוף לגלות. לפעול כך זה כבוד מלכים. אם אני הייתי המלך שלך, ואתה היית עבדי, היית פועל נכון בהעברת הידע הלאה; לחשוף את הנסתר; ולשחרר את ילדיך. אך אני אינני סתם מלך. אני א–להים. וכבוד א–להים איננו נמצא רק בדברים אותם אפשר לגלות ולדעת. במקום זאת, כבוד א–להים נמצא בכך שיותר מדי ידע על א–להים יהרוס את האדם". המענה החריף של א-להים לא מסתיים כאן. המדרש ממשיך:

אין המדה הזו שלך. "הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד וְנֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר" (משלי י"א, יג).

מהי המידה שאין ליעקב? המרחק מא–להים היא דבר כואב עבור אדם של אמת שראה את כבוד ה' בהתגלותו העתידית. אך המרחק מא–להים הוא חלק מהכבוד שלו, מכיוון שהמרחק הזה הוא מה שנותן מקום לחופש שלנו. יעקב מתקשה להשלים עם ההיעלם של א–להים. יעקב מעולם לא רצה להסתתר, אפילו כשאימו שכנעה אותו להסתתר מאחורי תחפושת. אך א–להים צריך להסתתר תמיד, כדי שנוכל להיות חופשיים באמת. אנו לא אמורים לדעת מה יקרה לנו באחרית הימים. במקום זאת, אנו אמורים להביא את אחרית הימים בעזרת שימוש נבון וצודק בחופש שלנו.

 

 

תרגום מאנגלית: ישראל ציגלר

עריכה: יצחק שוה