דברים | עבר הירדן המזרחי

הנאום הראשון

"וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל: אלה העדֹת והחֻקים והמשפטים אשר דִבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים: בעבר הירדן, בגיא...
ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אלהם, שמע ישראל את החֻקים ואת המשפטים אשר אנֹכי דֹבֵר באזניכם היום, ולמדתם אתם ושמרתם לעשֹתם". (דברים ד', מד - ה', א)

נאומו הראשון של משה בספר דברים מסתיים בסוף פרק ד'[1], והחל מתחילת פרק ה' מתחיל הנאום השני. עובדה זו נלמדת מכך שפרק ה' פותח בפתיחה מיוחדת, המעידה על נאום חדש, וכן מכך שפרק ד' מסתיים בסיום מיוחד, מעין פתיחת הנאום בראשית פרק א'.

הנאום הראשון עוסק בבסיסו בארץ ישראל. כמעט כל המאורעות שהוזכרו בו קשורים לארץ ישראל ובהליכה אליה, ואף המצוות המוזכרות בו קשורות לארץ ישראל, שהרי משה מדגיש שקיום המצוות מאפשר לרשת את הארץ ושכל המצוות נועדו לקיום בארץ ישראל:

"ועתה ישראל, שמע אל החֻקים ואל המשפטים אשר אנֹכי מלמד אתכם לעשות, למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר ה' אלהי אבתיכם נֹתן לכם... ראה לִמדתי אתכם חֻקים ומשפטים... לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה". (דברים ד', א-ה)

אף פרשת הקללות שבנאום הראשון - "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ" (ד', כה) - קשורה בטבורה לארץ ישראל, שכן העונש היחיד המוזכר בה הוא הגלות. בדומה לכך, השכר המוזכר בסיומה של פרשה זו הוא הארכת הימים בארץ:

"ושמרת את חֻקיו ואת מצותיו אשר אנֹכי מצוך היום... ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' א-להיך נתן לך כל הימים". (ד', מ)

הפרשת ערי המקלט

בסוף הנאום, מתארת התורה את הפרשת שלוש ערי המקלט בעבר הירדן המזרחי. הפרשת ערי המקלט אינה מוזכרת כאן רק בשל רצונו של משה לקיים מצווה הקשורה לארץ, אלא גם בשל משמעות מיוחדת הקשורה למצווה זו.

דבר פשוט וברור הוא שמשה רצה להיכנס לארץ ישראל. אם הכניסה לארץ לא התאפשרה לו - משה רצה להיכנס לפחות לעבר הירדן המזרחי בשעה שבה הוא מוגדר "ארץ ישראל". על הזמן שבו עבר הירדן המזרחי הפך ל"ארץ ישראל" אנו יכולים ללמוד מהויכוח שבין משה לבין שבט גד, ראובן וחצי שבט מנשה. קל לראות שויכוח זה אינו עוסק רק בנכונות שבטים אלו להילחם ביחד עם אחיהם, אלא גם בשאלה מתי בדיוק עבר הירדן יהפוך להיות חלק מארץ ישראל[2]. שניים וחצי השבטים דרשו שעבר הירדן יוכרז מיידית כארץ ישראל, ולשם כך הם התחייבו לעבור חלוצים לפני בני ישראל. משה בתחילה לא היה מוכן להצעה זו, וקבע שעבר הירדן יהפוך להיות ארץ ישראל רק לאחר ששניים וחצי השבטים יעברו את הירדן עם אחיהם:

"ויאמר משה אלֵהם - אם יעברו בני גד ובני ראובן אִתכם את הירדן כל חלוץ למלחמה לפני ה' ונכבשה הארץ לפניכם - ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחֻזה: ואם לא יעברו חלוצים אִתכם - ונאחזו בתֹככם בארץ כנען". (במדבר ל"ב, כט-ל)

משמעות דבריו של משה היא שאם שניים וחצי השבטים לא יעברו את הירדן עם כל העם - עבר הירדן לא יתקדש כארץ ישראל, והם ייאלצו לחלוק עם אחיהם בעבר הירדן המערבי. עם זאת, מתיאור הפרשה בספר דברים עולה שמשה בסופו של דבר הסכים לתביעתם, שהרי הוא קובע שעבר הירדן הוא נחלתם של שניים וחצי השבטים עוד לפני כיבוש עבר הירדן המערבי:

"ה' א-להיכם נֹתן לכם את הארץ הזאת לרשתה, חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל כל בני חיל... עד אשר יניח ה' לאחיכם ככם, וירשו גם הם את הארץ אשר ה' א-להיכם נֹתן להם בעבר הירדן, ושבתם איש לירֻשתו אשר נתתי לכם". (ג', יח-כ)

כיצד הפך עבר הירדן המזרחי ל"ארץ ישראל"? לכאורה, יש צורך בפעולה שתקדש את עבר הירדן. נראה, שקביעת ערי המקלט היא המגדירה את קדושת הארץ, ולכן התורה מדגישה (בפרשת מסעי) שכאשר הארץ תוגדל על ידי כיבוש - יש צורך להפריש ערי מקלט נוספות. לכל "סוג" ארץ ישראל יש שלוש ערים, ואין כל קשר בין מספר הערים ובין גודל השטח בו הם נמצאים. הצורך בערי מקלט הוא משום שבערי המקלט נמצאים הרוצחים בשגגה שלא יכולים להישאר בארץ לפי ש"לארץ לא יכופר בדם אשר שֻפך בה כי אם בדם שופכו", ולכן הן ייחודיות לחבלי הארץ הקדושים. הפרשת הערים בפרשתנו מלמדת שעבר הירדן המזרחי הפך ל"ארץ ישראל" עוד לפני כיבוש הארץ. תוצאה נלווית של פעולה זו היא העובדה שמשה - למעשה - נכנס לארץ, בניגוד לאהרן שלא זכה להיכנס אליה.

כניסתו של משה לארץ

כמובן, ההבנה שמשה אכן נכנס לארץ ישראל מעלה בפנינו שאלה כבדה: הרי הקב"ה אמר לו במפורש שהוא לא ייכנס לארץ! נוסף על כך, משה עצמו אינו מתייחס לכניסה לעבר הירדן המזרחי כאל כניסה לארץ, ומתחנן לקב"ה שירשה לו להיכנס ל"ארץ הטובה הזו".

הפתרון לשאלה זו נעוץ בהבדל שבין שני עברי הירדן. כפי שנַראה, עבר הירדן המזרחי מסמל את המציאות הפגומה של הריב בין שבטי לאה לשבטי רחל, ואילו עבר הירדן המערבי מסמל את המציאות העתידית, כאשר שבטי יוסף ויהודה לא יוסיפו לריב זה עם זה.

בעבר הירדן המזרחי נחלו שלושה שבטים: ראובן גד ומנשה. הראשונים שנגשו למשה היו שבטי ראובן וגד, ושבט מנשה הצטרף אליהם מאוחר יותר. שלושת השבטים הללו - שבט ראובן ושבט גד - הם בכורים לאמותיהם, ונראה שעובדה זו אינה יכולה להיות מקרית[3]. כהמשך לתופעת דחיית הבכורים מבכורתם, שאותה אנו מכירים מספר בראשית, התורה דוחה את שבטי ראובן וגד מירושה בעבר הירדן המערבי, שכן מעמדו של עבר הירדן אינו זהה לחלוטין למעמדה של ארץ ישראל. אמנם, לפי דברינו יש להסביר מדוע שבט דן לא 'גלה' לעבר הירדן, וכן מדוע רק חצי שבט מנשה גלה לשם.

הזכרנו בעבר שנכסיו של יעקב לא התחלקו בין בניו בצורה שוויונית. באופן פשוט, אנו רואים שיוסף נחשב לבכור, ולכן זכה בשני חלקים בירושה. במקביל, ניתן לראות את חלוקת נכסיו של יעקב בצורה נוספת: רחל ושפחתה ילדו ביחד ארבעה בנים, ואילו לאה ושפחתה ילדו ביחד פי שניים - שמונה בנים[4]. חלוקת הנחלות בעבר הירדן משמרת את החלוקה הזו בין בני לאה לבין בני רחל: ראובן וגד הם שני בכוריה של לאה ושפחתה, ומנשה הוא בכורה של רחל.

חלוקת הירושה לאחר הכניסה לארץ היא שונה לחלוטין. לאחר פרישת שני השבטים ולאחר שנקבע ששבט לוי לא יקבל נחלה, נותרו ללאה ולשפחתה חמישה שבטים בלבד. מאידך, רחל קיבלה שבט נוסף, שכן יוסף התחלק לאפרים ולמנשה, ולכן אף לה ולשפחתה יש חמישה שבטים (כולל את שבט מנשה). שבט מנשה חולק לשניים, כדי שניתן יהיה למנות אותו בשני המקומות: בין שבטי עבר הירדן ובין השבטים שנחלו בארץ. כך נוצר שוויון בין חמשת בני לאה ושפחתה שנחלו בעבר הירדן המערבי לבין חמשת בני רחל ושפחתה שנחלו באותו אזור.

לאור זאת, ניתן לסכם ולומר כדברינו לעיל: הנחלה בעבר הירדן משקפת את המצב ה"לא תקין", שאחרי חטא הדודאים - בני לאה נוחלים פי שניים מבני רחל[5]. הנחלה בארץ ישראל, לעומת זאת, משקפת את המצב ה"תקין", שנדחה לעתיד לבוא, כאשר עץ יהודה ועץ יוסף ייהפכו לעץ אחד ויקבלו מעמד זהה.

מכאן, שישנו הבדל מהותי בין עבר הירדן המזרחי לבין עבר הירדן המערבי, ולכן משה יכול היה להיכנס לעבר הירדן למרות שהקב"ה אמר לו שהוא לא יזכה להיכנס לארץ.

מינוי השופטים

מאחר שהנושא המרכזי של הנאום הראשון הוא הכניסה לארץ, עלינו להבין מדוע משה טורח ומפרט את תהליך מינוי השופטים. לכאורה, מינוי זה אינו קשור כלל לכניסה לארץ, ולכן משה היה צריך להשמיט אותו כפי שהשמיט סיפורים רבים נוספים שאירעו במדבר. ניתן היה להסביר שמשה רצה להסביר לעם כיצד נבחרה הנהגת שבעים הזקנים, אך תירוץ זה אינו מספק, שהרי משה אינו מרחיב בצורה דומה על חטא העגל (שגרם לבחירת שבט לוי), על מרד קרח או על תהליך בחירתו של יהושע.

מלבד הקושי שבעצם אזכור מינוי השופטים, פרשה זו מעוררת בפנינו גם קושי תוכני: תיאורו של משה למינוי השופטים מורכב משתי פרשיות שונות מעורבות. בפרשת יתרו מספרת לנו התורה שיתרו יעץ למשה לבחור שופטים שיעזרו לו, ואילו בפרשת בהעלותך התורה מספרת שמשה פנה לקב"ה וביקש ממנו למנות זקנים שיעזרו לו בהנהגה[6]. למרות הדמיון שבין הפרשיות, תפקיד האנשים שונה מאוד בשתי הפרשיות הללו. בפרשת בהעלותך, משה מבקש אנשים שיעזרו לו להנהיג את העם, ולא לשפוט אותם. לכן, אנשים אלו נבחרו על פי יכולתם בהנהגה: "אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו". בפרשת יתרו, לעומת זאת, נבחרו שופטים, ולכן התכונות הנדרשות מהם הם "אנשי אמת, שונאי בצע וכו'"[7].

בפרשתנו, משה מערב בין שני סוגי התפקידים:

"איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם: הבו לכם אנשים חכמים ונבֹנים וידֻעים לשבטיכם ואשימם בראשיכם... ואקח את ראשי שבטיכם, אנשים חכמים וידֻעים, ואתן אתם ראשים עליכם, שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמִשים ושרי עשרֹת ושֹטרים לשבטיכם: ואצוה את שֹפטיכם בעת ההִוא לאמֹר - שמֹעַ בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו: לא תכירו פנים במשפט...". (א', יב-יז)

בתחילה, משה מתייחס לבחירת מנהיגי העם, ולכן מדגיש שהנבחרים היו "חכמים וידועים". תוך כדי דיבור, משה עובר לדבר על שרי האלפים ושרי המאות, ומצווה על השופטים שלא להטות משפט[8]. מדוע משה מערב בין שני הסיפורים הללו?

בפרשת זקן ממרא, התורה מצווה לעלות למקום אשר יבחר ה', ולבוא "אל הכהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם". התורה אף מדגישה שמי שלא ישמע לכהן או לשופט - ייהרג. בפרשה זו, הכהן אינו המלמד תורה (כמו בפרשיות אחרות), אלא "הכהן העומד לשרת שם את ה' אלוקיך". מדוע, אם כן, יש חובה להישמע לו[9]? ברור, אפוא, שיש מעמד ייחודי לכהן במערכת המשפטית. ואכן, הדבר הגיוני: פסיקת ההלכה אינה שאלה הגיונית בלבד, ויש לה משמעות ערכית רבה. הכהן מייצג את נוכחות הקב"ה ואת הסכמת הקב"ה לפסיקה[10], ולכן התורה מכנה את בית הדין בשם "אלוקים".

משה רבנו מילא שלושה תפקידים: הוא היה השופט[11], המנהיג, וזה שמביא לעם את דבר ה'. לאחר מות משה, חל פיצול בין שלושת התפקידים: הנביא מביא את דבר ה' לעם, ההנהגה נמסרה למלך, ותפקיד השיפוט נמסר לשופטים המקצועיים. אם בתקופת הנדודים במדבר הייתה חלוקה ברורה בין שרי האלפים לבין הזקנים - חלוקה זו הסתיימה עם הכניסה לארץ, ומשה מערב בין הפרשיות כדי להדגיש ששתיהן הן שני הצדדים של אותה מטבע, והעברת המנהיגות לשבעים הזקנים היא המשך ישיר של דברי יתרו.

אין אפשרות לרשת את הארץ ללא מערכת משפטית. כאשר אין בתי דין מסודרים הממונים על העם - השכינה אינה שורה בתוכו. מסיבה זו, משה מספר על בחירת השופטים כחלק בלתי נפרד מהכניסה לארץ. מאידך, כיוון שמינוי השופטים אינו קשור בצורה ישירה לארץ, משה מספר על כך בפרשה מוסגרת, הפותחת וסוגרת בביטוי "בעת ההיא"[12].

 

---