עקב | עינינו ראו ולא זר

א. עיניכם הרואות – בספר דברים

לאורך ספר דברים, מדגיש משה את העובדה שהדור העומד לרשת את ארץ כנען ראה את ניסיו של הקדוש ברוך הוא באופן אישי, בעיניהם הם. כבר בפרק הראשון, מצטט משה את תגובתו לדברי המרגלים:

"ואומר אלכם לא תערצון ולא תיראון מהם: ה'  א-להיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם" (דברים א', כ"ט-ל')

משה דורש מהעם לשמוע אל החוקים ואל המשפטים. נימוקו של משה עמו: 

"עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' א-להיך מקרבך: ואתם הדבקים בה' א-להיכם חיים כולכם היום" (דברים ד', ג'-ד')

בנוסף, מזהיר משה את העם לא לשכוח את מעמד הר סיני: 

   "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך..."    (שם ט')

בהמשך הדברים, כאשר משה מתאר את ההיסטוריה הייחודית של עם ישראל, הוא אומר:

"או הנסה א-להים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדלים ככל אשר עשה לכם ה' א-להיכם במצרים לעיניך"    (שם ל"ד)

אחר כך, משה מדריך את העם כיצד לענות לבניהם, כאשר ישאלו על העדות החוקים והמשפטים:

"ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה: ויתן ה' אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו"     (שם ו', כ"א-כ"ב)

ובהתאם לכך, משה מסביר מדוע על בני ישראל לעבוד את הקדוש ברוך הוא:

"הוא תהלתך והוא א-להיך אשר עשה אתך את הגדולות ואת הנוראות האלה אשר ראו עיניך" (שם י', כ"א)

בנוסף, כאשר משה מקהיל את העם לקראת ברית ערבות מואב, הוא מזכיר לעם:

"אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו: המסות הגדולות אשר ראו עיניך האותות והמופתים הגדולים ההם" (שם כ"ט, א'-ב')

על החשיבות שמעניק ספר דברים לראיית עיניים, ניתן לראות מסיום הספר, שהוא גם חתימת התורה כולה. הפסוק האחרון בתורה עוסק ביד החזקה והמורא הגדול שעשה משה בשליחות הקדוש ברוך הוא, "לעיני כל ישראל" (שם ל"ד, י"ב).

ביטוי זה, שכאמור מופיע פעמים רבות בספר דברים, מופיע בשאר התורה רק פעם אחת (בראשית מ"ה, י"ב). בכך, יש בסיס להנחה ש"לעיניכם" הוא אחד מהעקרונות המרכזיים בנאומי משה.

 

ב. עיניכם הרואות – פרשת עקב

נקודה זו, הראייה בעיניים, מופיעה בפרשת עקב באריכות:

"וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו את מוסר ה' א-להיכם את גדלו את ידו החזקה וזרועו הנטויה: ואת אותותיו ואת מעשיו אשר עשה בתוך מצרים לפרעה מלך מצרים ולכל ארצו: ואשר עשה לחיל מצרים לסוסיו ולרכבו אשר הציף את מי ים סוף על פניהם ברדפם אחריכם ויאבדם ה' עד היום הזה: ואשר עשה לכם במדבר עד בואכם עד המקום הזה: ואשר עשה לדתן ולאבירם בני אליאב בן ראובן אשר פצתה הארץ את פיה ותבלעם ואת בתיהם ואת אהליהם ואת כל היקום אשר ברגליהם בקרב כל ישראל: כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה"     ׁ(דברים י"א, ב'-ז')

משה לא רק מגולל רשימה ארוכה של ניסים שבני ישראל ראו בעיניהם, אלא גם מפרט את המסקנה המתבקשת:

"ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום למען תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה" (שם ח').

העמקת העדות האישית של דור באי הארץ היא חלק חיוני מההכנות לעבור את הירדן, לרשת את הארץ. אתגרים רבים עומדים לפני דור באי הארץ, והעובדה שעיניהם ראו נסים כה גדולים, נותנת להם את היכולת להתגבר על כולם.

בטרם נמשיך, ראוי שנשים לב למונח "למען", למול המונח "יען". כאשר הקדוש ברוך הוא מברך את אברהם לאחר העקידה הוא אומר "יען אשר עשית את הדבר הזה" (בראשית כ"ב, ט"ז), משום ש"יען" הוא מושג המתאר סיבה. אולם, "למען" נועד לתאר מטרה.

למעשה, משה משתמש במילה "למען" לעתים קרובות, ובספר דברים הוא מופיע ארבעים ושבע פעמים (מתוך שבעים ושבע בתורה כולה). כאשר משה רוצה להדגיש את עיקר המטרה שבדבריו, הוא אומר "למען".

אחת המטרות העיקריות שבנאום משה, הבאה לידי ביטוי על ידי "למען", היא ירושת הארץ. כך, על ישראל לשמוע אל החוקים ואל המשפטים "למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר ה' א-להי אבותיכם נותן לכם" (דברים ד', א'). בני ישראל חייבים לעשות הישר והטוב "למען ייטב לך ובאת וירשת את הארץ הטובה אשר נשבע ה' לאבותיך" (שם ו', י"ח). כמו כן, משה אומר לעם לרדוף צדק "למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' א-להיך נותן לך" (שם ט"ז, כ'), והוא מצוה את בני ישראל לכתוב את כל דברי התורה על אבנים גדולות "למען אשר תבוא אל הארץ אשר ה' א-לוהיך נותן לך" (שם כ"ז, ג').

 

מכאן למדנו, שאחת מהמטרות החשובות של משה נוגעת לירושת הארץ. שאותו דור שגדל במדבר יצליח לרשת ולשבת בארץ כנען, תחת הנהגת יהושע. לכן, משה מדגיש חזור והדגש את החוויות האישיות אשר ראו הדור ההוא בעיניהם, כדי שיהיו מקור של כוח והשראה על מנת להתגבר על האתגרים הגדולים העומדים בפניהם.

 

ג. בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו

לאור האמור, יש מקום לשאול על המשך הנאום של משה. אחרי שציין את כל הנסים אשר ראו אותו הדור, "למען תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה (שם י"א, ח'), משה מוסיף מטרה נוספת:

"ולמען תאריכו ימים על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם ולזרעם ארץ זבת חלב ודבש"         (שם ט')

כלומר, יש למשה מטרה מיידית ביחס לדור הראשון שעתיד לעבור את הירדן לרשת את הארץ, אבל יש לו גם עוד מטרה לטווח הארוך. משה מבקש לחזק את הדורות הבאים שיאריכו ימים בארץ ישראל. ואכן, סקירה קצרה של ספר דברים תגלה שמשה השתמש במונח "למען" גם להגדיר מטרה זו (ראה דברים פרק ד', פסוק מ'; פרק ה', פסוק ט"ו; פרק ו', פסוק ב'; פרק י"א, פסוק כ"א; פרק כ"ה, פסוק ט"ו).

אם כן, משה רבנו דואג לשלב הראשון, בו בני ישראל בהנהגתו של יהושע יצליחו לעבור את הירדן ולרשת את הארץ מיד הכנענים. אולם, משה אינו מזניח את הדורות הבאים, ומשקיע מאמץ רב על מנת לחזק דורות ההמשך, במטרה למנוע חורבן וגלות.

בכלים רבים יכול משה להשתמש על מנת לחזק את דורות העתיד – אך לכאורה, כלי אחד אינו יעיל, מראה עיניים, "עיניכם הרואות". בצורה פשוטה, הדגשת החשיבות של עדות אישית משפיעה  באופן שלילי דווקא על הבנים אשר לא ידעו ואשר לא ראו.

אף על פי כן, משה מתמקד בנאום זה על עדות אישית עבור שתי המטרות. ראשית, ירושת הארץ, "למען תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ". בנוסף, "למען תאריכו ימים על האדמה", "לתת להם ולזרעם ארץ זבת חלב ודבש". ננסה להסביר מגמה זו של משה, לאור דברים שראינו בעבר.

 

ד. פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך

בשבוע שעבר עסקנו בשיטת הרמב"ם, לפיה האמונה שלנו בנבואת משה וממילא בתורה כולה, איננה מבוססת על אותות ומופתים, כי אם על מעמד הר סיני:

"ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים... וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת... לפיכך אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים ובקש להכחיש נבואתו של משה רבינו אין שומעין לו... לפי שנבואת משה רבינו אינה על פי האותות כדי שנערוך אותות זה לאותות זה, אלא בעינינו ראינוה ובאזנינו שמענוה כמו ששמע הוא, הא למה הדבר דומה לעדים שהעידו לאדם על דבר שראה בעיניו שאינו כמו שראה שאינו שומע להן אלא יודע בודאי שהן עדי שקר, לפיכך אמרה תורה שאם בא האות והמופת לא תשמע אל דברי הנביא ההוא, שהרי זה בא אליך באות ומופת להכחיש מה שראית בעיניך והואיל ואין אנו מאמינים במופת אלא מפני המצות שצונו משה היאך נקבל מאות זה שבא להכחיש נבואתו של משה שראינו וששמענו"    (רמב"ם הלכות יסודי תורה ח', א'-ג')

מסתבר, שהרמב"ם מתבסס על דברי משה "עיניכם הרואות". כפי שראינו בשיעור על פרשת ואתחנן, הרמב"ן משתמש בדברים אלו של הרמב"ם כדי להסביר את אזהרת משה:

"רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך: יום אשר עמדת לפני ה' א-להיך בחורב" (דברים ד', ט'-י')

אולם אם כנים הדברים, כיצד נפרש את החלק בפסוק בו נאמר "והודעתם לבניך ולבני בניך"? או במילים אחרות, אם האמונה בנבואת משה ובתורה כולה מושרשת על ראיית העיניים, מה יאמרו הדורות הבאים שמעולם לא עמדו בתחתית ההר? על מה מבוססת האמונה שלנו, בדורנו, בתורת משה?

 

טרם ננסה לפתור בעיה זו, יש להעלות קושי בסיסי עוד יותר. משה מדבר עם הדור שעומד להיכנס לארץ ישראל, שלא נשאר בו איש מהמפקד הראשון שנערך לפני שהתחילו את מסעם מהר סיני לארץ כנען (מלבד כלב ויהושע). מעט מאוד מהנוכחים ראו את האותות והמעשים אשר עשה ה' בארץ מצרים וחלק קטן בלבד ראו בעיניהם את אשר עשה ה' לחיל מצרים, לסוסיו ולרכבו. מעשים אלו אירעו לפני שרוב הדור נולד, וממילא לא היה לרובם זכרון אישי לגביהם.

כיצד, אם כן, יכול משה להכריז: " כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה"?!

 

ממילא ברור, שאין משה מדבר אל העם בתורת יחידים, ואין הוא מתייחס לזכרון האישי האינדיבידואלי. משה מדבר אל העם כולו, ודבריו מכוונים לזכרון הקולקטיבי של כנסת ישראל. העם העומד לפני משה בערבות מואב, ראה את המופתים במצרים בעיניהם, על אף שהרבה יחידים שנכחו אז, נולדו במדבר. הזכרון הלאומי של כנסת ישראל היה חד ובהיר.

המושג של עדות לאומית שייך גם ביחס לדורות העתידיים. לכן, כאשר משה מזהיר את ישראל לא לשכוח את מעמד הר סיני, הוא מוסיף:

"והודעתם לבניך ולבני בניך"         (דברים ד', ט')

לאמור, הדור שראה את מעמד הר סיני חייב למסור את החוויה הלאומית בבחינת מסורת חיה, לבניהם ולבני בניהם. כל דור אשר קיבל מסורה זו מהוריהם, חייב להעביר אותה לדורות הבאים. מעמד הר סיני צריך להיות חקוק בזכרון הלאומי של עם ישראל, כמסורת חיה הנמסרת מאב לבנו ומרב לתלמידו, כפי ששנינו: "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים" (אבות א', א').

נראה, שזוהי כוונת הרמב"ם בהוסיפו את הפסוק: "לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת". הברית שכרת עמנו הקדוש ברוך הוא בחורב פנים אל פנים, לא נכרתה רק עם אותו דור שעמד בפועל בתחתית ההר, אלא עם ישראל כולו במשך כל הדורות (עיין דברים כ"ט, י"ג-י"ד).

כך מורים גם דברי הרמב"ן, אשר מנה את האיסור לשכוח מעמד הר סיני כאחת מתרי"ג מצוות. על אף שרשימת תרי"ג המצוות כוללת רק מצוות שהן לדורות, כפי שביאר הרמב"ם (שורש ג' לספר המצוות), איסור שכחת מעמד הר סיני הוא, מסתבר, חיוב לדורות.

כך כתב הרמב"ן בהשגותיו על ספר המצוות:

"והזהיר פן יסורו מן הלב מהודיעם לבנים ולבני בנים לדורות עולם... כי היא מצוה עולמית ועם כל הדורות ידבר שלא ישכחו ענין המעמד ההוא שהיה לכל אדם במראית עיניהם ושמיעת אזניהם ושיעתיקו זה מדור לדור לעולם (שכחת הלאוין, המצוה השניה)

 

ה. כאילו הוא יצא ממצרים

במקביל למעמד הר סיני, משה מורה לעם ישראל למסור את העדות על האותות והמופתים אשר ראו במצרים. בתגובה לשאלת הבנים "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' א-להינו אתכם" (דברים ו', כ'), משה מציע את התשובה הבאה:

"ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה: ויתן ה' אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו: ואותנו הוציא משם..."           (דברים ו', כ"א-כ"ג)

במבט ראשון, נראה שהצעת משה תקפה לדור אחד בלבד, ו"פג תקפו" במות דור באי הארץ. אולם, חז"ל לימדו אותנו ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (משנה פסחים י', ה'). רבא אף מחייב כל אחד לומר את הפסוק שהזכרנו, ולציין "ואותנו הוציא משם" (פסחים דף קטז, ב). מכאן, שרבא הבין שיציאת המצרים אמורה להיות מסורה של חוויה חיה, המושרשת בזכרון הלאומי.

דרך חוויה זו, כל דור ודור מעיד לבנו על האותות והמופתים שהקדוש ברוך הוא נתן במצרים לעינינו, ואותנו הוציא משם.

 

*

בדבריו אל הדור העומד להיכנס לארץ כנען, משה הכין אותם לאתגרים העתידים לעמוד בפניהם. זאת, בין היתר, על ידי הדגשת הזכרון הקולקטיבי של מעשי הנסים שהם חוו ביציאת מצרים ובמדבר, עד בואם לערבות מואב. כאמור, הזכרון הלאומי אינו אמור להיות מוגבל רק לאותו דור, והמושג "עיניכם הרואות" לא נאמר רק למען אותו דור שיירש את הכנעני וישב בארצם. כפי שציין הרמב"ם, "עינינו ראו ולא אחר", גם ביחס לדורות העתיד, "למען יאריכו ימים על האדמה".

"לעינינו" אינו רק עובדה, אלא גם אתגר. מוטלת עלינו החובה לקבל את המסורה החיה מאבותינו ולמסור אותה לצאצאינו. חובה עלינו לקחת את אירועי העבר ולהפיח בהם רוח חיים. בכך, נוכל להנציח את הזכרון הלאומי אשר ראו עינינו.