עקב | לומר את מה שאי אפשר לומר

 

הנאום של משה ממשיך בפרשת עקב ומבטיח ברכות גדולות לכל מי שיחיה לפי הדרכת התורה, וקללות נוראיות למי שילך נגדם. הוא גם מתאר בקווים כלליים את המסעות והתלאות שעברו על בני ישראל במשך ארבעים שנה במדבר, מעגל הזהב, ועד המרד של קרח, דתן ואבירם (למרות שקרח אינו מוזכר בשמו). בנוסף למסעות ולתלאות, משה מזכיר בנאומו גם את הניסים המופלאים שתמכו בבני ישראל לאורך הדרך. משה ממשיך בפנייה מהעבר אל העתיד, ומתאר כמה מהאיכויות המיוחדות של ארץ ישראל, שנמצאת ממש מעבר לנהר.

בין הפסוקים המפורסמים הרבים בפרשה שלנו (שכוללת גם את הקטע השני של קריאת שמע, ואת הביטוי המוכר "לא על הלחם לבדו יחיה האדם"), נמצאות המילים הבאות:

כִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הוֹא אֱ-לֹהֵי הָאֱ-לֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵ-ל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. (דברים י', יז)

האפיון של ה' כא-ל "גדול גיבור ונורא" מצא את דרכו לחלק המרכזי של סדר התפילה: תפילת העמידה (המוכרת גם בשם "שמונה עשרה") שנאמרת שלוש פעמים בכל יום.

שני מדרשים מצטטים את הפסוק הזה, אך מסיבות שונות בתכלית. הראשון בין שני המדרשים הוא סיפור המצוטט בגמרא:

ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא, אמר: הא-ל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי, החזק והאמיץ והודאי והנכבד. המתין לו עד דסיים. כי סיים אמר ליה: סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך? למה לי כולי האי?! אנן, הני תלת דאמרינן אי לאו דאמרינהו משה רבנו באורייתא, ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה — לא הוינן יכולין למימר להו, ואת אמרת כולי האי ואזלת! משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב, והיו מקלסין אותו בשל כסף. והלא גנאי הוא לו?

[עברית: ההוא שעלה לתיבה לפני רבי חנינא. אמר: הא-ל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי, החזק והאמיץ והודאי והנכבד. המתין לו עד שסיים. כשסיים אמר לו: סיימת את כל שבחי אדונך? למה לי כל זה?! אנו, שלושת שבחים אלו ("הגדול והגיבור והנורא"), אם משה רבנו לא היה אומרם בתורה ובאו אנשי כנסת הגדולה ותיקנו אותם בתפילה, לא היינו יכולים לומר אותם, ואתה הוספת ואמרת את כל זה! משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב, והיו מקלסים אותו בשל כסף. והלא גנאי הוא לו?]

(מסכת ברכות, ל"ג ע"ב)

בימי הביניים, תיאולוגים רבים סברו שא-להים נמצא מעבר ליכולת הביטוי של השפה האנושית. כמה מהם התייחסו לעמדה זו מאוד ברצינות. הרב סעדיה גאון, למשל, טען שהקב"ה אינו ניתן לתיאור כלל, כיוון שהוא ברא את כל התכונות. אי אפשר לומר שהקב"ה חכם, כיוון שהוא ברא את החכמה. הקב"ה נמצא מעל החכמה. אי אפשר לומר שהקב"ה חזק, ואפילו אי אפשר לומר שהוא טוב. הוא ברא את החוזק ואת הטוב, יחד עם כל שאר התכונות בעולם. במובן מסוים, הוא נמצא מעבר לכל תכונה. חשוב לציין שלפי הרב סעדיה גאון הקב"ה לא ברא רוע או אי-צדק – תכונות אלו הן לא תכונות אמיתיות, אלא היעדר של טוב וצדק. כל מה שא-להים ברא הוא טוב. אך א-להים נעלה על כל הדברים שברא, ולכן אינו ניתן לתיאור.^[1]

מסיבות דומות, לפי השקפתו המוכרת של הרמב"ם ניתן לתאר את הקב"ה רק על דרך השלילה (כלומר, מה הוא לא) כיוון שאין בעולמנו מילים שיכולות לתאר באמת מה הוא כן (גישה זו מוכרת גם בשמות "דרך השלילה" או "שלילת התארים").

יש הטוענים שהשיטה התיאולוגית של שלילת התארים הגיעה ליהדות רק בימי הביניים. הא-להים המתואר בתנ"ך ובחז"ל היה א-ל שניתן לתאר ואף תואר למעשה במונחים אנושיים עד כדי בוטות, לעתים קרובות. חכמי ימי הביניים היו אלו שניסו להיפטר מהאנשת הא-ל. מסיבה זו טוען הווארד ווטשטיין, לדוגמה, ש"הפער בין דרך החשיבה הפילוסופית במקרא ובחז"ל לזו של ימי הביניים הוא עצום".

בקווים כלליים, אני יכול להבין מאיפה הווארד ווטשטיין מגיע. אך המדרש שראינו מונע מאיתנו להגיע להכללות נוקשות. רבי חנינא הוא לא הוגה מימי הביניים, אלא אחד מחכמי התלמוד והמדרש. אך שימו לב לדבריו. בהתחלה הוא לועג לבעל התפילה על כך שהוא חושב שהוא מסוגל להגיד מספיק תשבחות: "סיימת בכך את כל שבחי ריבונך?!". דברים אלו מזכירים את התפילה היפהפייה שאנו אומרים בכל שבת בבוקר:

וְאִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׂירָה כַיָּם. וּלְשׂוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו. וְשִׁפְתוֹתֵינוּ שְׂבָח כְּמֶרְחֲבֵי הָרָקִיעַ. וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׂ וְכַיָּרֵחַ. וְיָדֵינוּ פְרוּשׁוֹת כְּנִשְׂרֵי שָׂמָיִם. וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת. אֵין אָנוּ מַסְפִּיקִין לְהוֹדוֹת לְךָ ה' אֱ-לֹהֵינוּ. וּלְבָרֵךְ אֶת שִׂמְךָ מַלְכֵּנוּ. עַל אַחַת מֵאֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרוֹב רִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים. הַטּוֹבוֹת שֶׂעָשִׁיתָ עִמָּנוּ וְעִם אֲבוֹתֵינוּ.

כמה מילים צריך לומר כדי להלל את הקב"ה? לעולם לא נסיים לשבח אותו, אז מדוע שננהג בנועזות ונתחיל?!

אך רבי חנינא צועד עוד צעד קדימה. רבי חנינא אומר שהוא לא היה משתמש אפילו במילים שאנו מצווים להגיד – המילים הרשמיות של התפילה שמתארים את הקב"ה כ"א-ל הגדול הגיבור והנורא" – אילולא משה היה אומר אותן ואילולא אנשי כנסת הגדולה היו מחליטים לצרף אותן לתפילה. לאחר מכן מגיעה שורת המחץ. אי אפשר לשבח את הקב"ה בעזרת מילים מכל סוג, אפילו בעזרת המילים הרשמיות של התפילה שמשה אמר במיוחד כדי לשבח את הקב"ה – בלי, למעשה, להעליב אותו. להשתמש במילים כדי לשבח את הקב"ה זה כמו (להבדיל) להציג את פול מקרטני כבסיסט של Wings, בלי להזכיר שהוא היה חלק מהביטלס (ושר וכתב שירים)! זה כמו להלל את המלך על כל הכסף שיש לו, כשיש לו זהב. מילים הן לא המטבע הנכון לשבח בו את הקב"ה, כיוון שאין מילים שישבחו אותו כראוי.

לא נופתע לגלות שהרמב"ם חגג את המדרש הזה. הוא אפילו כתב עליו: "מי יתן והיה כל המאמרים כמותה!". "חכמת זה המשל", הוא מסביר לנו,

הוא אמרו: 'דינרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף' – להורות שאלו אשר הם אצלנו שלומיות אין אצלו ית׳ ממינם דבר אלא כולם חסרון בחוקו, כמו שבאר ואמר בזה המשל 'והלא גנאי הוא לו'. (מורה נבוכים, חלק א, נט)

אם כן, ניתן למצוא את עקבותיה של תורת שלילת התארים גם אצל חכמי התלמוד. גם בתנ"ך, למרות כל ההאנשה שבו, ניתן למצוא רגעים כאלו. בספר ישעיה, למשל, כתוב:

וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ. (ישעיה מ', כה)

לא ניתן לקחת מילים המשמשות לתיאור דברים אחרים, ולהשתמש בהן כדי לתאר את הקב"ה. אך כיוון שמילים מסוגלות לתאר סוגים שונים של דברים מעצם טבען, נראה שאין ביכולתנו לומר דבר על הקב"ה. נראה שזו גישתו של רבי חנינא: אמנם אין מילים שיוכלו לתאר את ה' נאמנה, אך בסופו של דבר, מילים הן כל מה שיש לנו. ומכיוון שמשה היה הנביא הגדול ביותר בכל הזמנים, ומכיוון שנראה שאנו מוכרחים להגיד משהו, נשתמש במילים שמשה השתמש בהן בלי להוסיף עליהן כלל.

אבל כאן עולה בעיה פילוסופית גדולה. ברגע שאמרנו שאי אפשר לתאר את הקב"ה, כבר תיארנו אותו – כדבר שלא ניתן לתיאור. אם התיאור הזה באמת נכון, אז הוא ניתן לתיאור. במילים אחרות, אי אפשר אפילו להסביר את תורת שלילת התארים בלי לעבור על כללי התורה עצמם. בניסוח אחר, תורת שלילת התארים מנסה להגיד לנו מה אי אפשר לומר. אך אי אפשר לומר מה שאי אפשר לומר. במילותיו של הפילוסוף פרנק רמזי, אנחנו לא יכולים לומר את מה שלא ניתן לומר, ואנחנו לא יכולים גם לשרוק את זה!

מסיבה זו, כמה פילוסופים יהודים מימי הביניים לא הסכימו ללכת בדרכם של רס"ג ושל הרמב"ם ולאמץ את תורת שלילת התארים. רבי לוי בן גרשום (הרלב"ג) ורבי חסדאי קרשקש הציעו גישה שונה בתכלית לשפה הדתית. לשיטתם, מילים שמתארות שלמות (כמו "חכמה", "צדק", "חוזק" או "אהבה") תקפות באופן מלא וללא כפל משמעות לשלמות של הקב"ה. הקב"ה הוא באמת חכם, צדיק, חזק, אוהב ועוד. כפי שניסח משה רבינו, הקב"ה הוא באמת "גדול, גיבור ונורא".

כדי לשמר את הפער הברור הקיים בין הבורא לבין בריותיו, הרלב"ג והרב קרשקש מתעקשים ששום דבר בעולם, מלבד הקב"ה, הוא באמת חכם, צדיק, חזק או אוהב. תארי השלמות יכולים לחול אך ורק על הקב"ה, והן חלות על בריותיו רק כהשתקפויות חיוורות של מידותיו.

אפשר למצוא את הגישה זו במקור הרבה יותר מוקדם: המדרש השני שלנו. המדרש כותב:

נאה גדולה לה', נאה גבורה לה', וכן דוד אמר "לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד". משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שנכנס למדינה, והיו הכל מקלסין לפניו שהוא גבור – והוא חלש, שהוא עשיר – והוא עני, שהוא חכם – והוא טפש, שהוא רחמני – והוא אכזרי, שהוא דיין, שהוא נאמן ואין בו אחת מכל המדות הללו, אלא הכל מחניפין לו! אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא כל מה שמקלסין אותו יותר הוא מקלוסו. אשירה לה' שהוא גבור שנ' "הָאֵ-ל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא", ואומר "ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר ה' גִּבּוֹר מִלְחָמָה", ואומר "ה' כַּגִּבּוֹר יֵצֵא כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ עַל אֹיְבָיו יִתְגַּבָּר", ואומר "מֵאֵין כָּמוֹךָ ה' גָּדוֹל אַתָּה וְגָדוֹל שִׁמְךָ בִּגְבוּרָה". (מכילתא דרבי ישמעאל ט"ו, א)

מחבר המדרש ממשיך ואומר "אשירה לה' שהוא עשיר", ומיד מספק רשימה של הוכחות מהמקורות לעושרו של ה'; "אשירה לה' שהוא חכם", ומיד מספק רשימה של הוכחות מהמקורות לחוכמתו של ה'. הדפוס הזה חוזר גם עם הקביעות הבאות: "אשירה לה' שהוא רחמן"; "אשירה לה' שהוא נאמן"; ו"אשירה לה' שהוא נאה שהוא הדור שהוא משובח ואין כערכו".

הגישה של המדרש הזה שונה בתכלית מזו של רבי חנינא במדרש הראשון שראינו. אמנם, שניהם מסכימים ששום דבר שנאמר על הקב"ה לא עושה איתו צדק, אך רבי חנינא גם סובר שהדברים שאנו אומרים הם עלבון לקב"ה. הם מעליבים את הקב"ה בגלל שהם שגויים. בגלל שמדובר במטבע לא מתאים. השפה פשוט איננה מסוגלת להכיל בתוכה את הבורא. אך לפי המדרש השני, השפה היא דווקא מטבע מתאים, אפילו אם אין ביכולתנו לומר מספיק מילים.

לפי המדרש הראשון, משה עשה כמיטב יכולתו כשאמר שה' הוא גדול גיבור ונורא, אך כל המילים הללו כשלו בניסיונן להתקרב למציאות הא-להית. לעומת זאת, לפי המדרש השני ה' הוא באמת גדול גיבור ונורא, ואף אחד אחר איננו כזה. הגדולה, העושר, החכמה, הרחמים, הצדק, הנאמנות, היופי, התהילה או הכבוד שנדמה לנו שאנו רואים בדברים שאינם ה', הם לא יותר מהשתקפות חיוורת של תכונותיו של ה'. ה' הוא הדבר האמיתי. שאר הדברים מזוייפים.

בעיני, נטעה אם נאמר שיש פער בין הא-ל המופשט שתיארו חכמי ימי הביניים לא-ל האישי המתואר במקרא ובחז"ל. להיפך: מאז ומעולם החיים הדתיים הכילו את שני הפנים הללו, ולפעמים אפילו בד בבד.

ואכן, במסורות דתיות שונות, אנשים שהשקיעו את עצמם בחיים הדתיים טענו לעתים קרובות שהם חווים את הא-להים באחד משתי הדרכים הללו. חלק טענו שהם חווים את הא-ל במושגים ישירים יחסית; הם חווים אותו כמקור לאהבה, לעצה טובה או למשמעות. בסוגי החוויות האלו כלולים טענות כמו "א-להים אוהב אותי" או "א-להים דורש ממני לעשות X". הטענות האלו נקראות טענות של תיאולוגיה פוזיטיבית. כתבי הקודש, המסורות וגם ההוגים בני זמנינו, של כל אחת מהדתות הגדולות, טוענים הרבה טענות פוזיטיביות כמו אלה.

אך מנגד, יש הטוענים שהם חווים את הא-ל בדרך שנראית פרדוקסלית, כמי שנמצא מעבר ליכולת התיאור. לפעמים החוויות האלו קורות כחלק מאקסטזה מיסטית. אך לפעמים הן פחות דרמטיות – מישהו טוען שהוא חווה "נוכחות בלתי ניתנת לתיאור" שמלווה את חייו בכל יום. החוויות הללו הובילו אנשים לטעון: "א-להים נמצא מעבר לכל תיאור". זוהי הטענה הבסיסית של התיאולוגיה הנגטיבית.

נראה שהטענה של התיאולוגיה הנגטיבית סותרת את התיאולוגיה הפוזיטיבית. עם זאת, אנשים דתיים מרגישים לעתים קרובות צורך לטעון טענות משני הסוגים (כיצד הא-ל יכול להיות בלתי ניתן לתיאור אם הוא גם "גדול, גיבור ונורא"?). יתרה מזאת, נראה שהטענה של התיאולוגיה הנגטיבית בפני עצמה איננה קוהרנטית (כיצד הא-ל יכול להיות בלתי ניתן לתיאור אם האמירה הזו היא בעצמה תיאור?). אך שני סוגי התיאולוגיה הותירו את חותמם במסורת היהודית, כפי שראינו בשני המדרשים שהבאנו. כמו כן, שתי הצורות האלו של חשיבה על הא-להים מופיעות בחיים הדתיים של תיאולוגים רבים במהלך ההיסטוריה ובכל העולם.

בפרסום עצמי חסר בושה, אוכל לומר שהפרק הראשון של ספרי עקרונות היהדות (The Principles of Judaism) מנסה לעשות צדק עם שני צידי המחלוקת; הפרק מנסה לברר אם ניתן לטעון שה' הוא מעבר לכל תיאור בלי לחתור תחת המילים שמשה אמר, אותן מילים שמעטרות את התפילה שלנו, שלפיהן הקב"ה הוא באמת גדול, גיבור ונורא. אני מזמין את הקוראים לעיין בדברים שכתבתי שם. אך בקשר ללימוד שלנו בפרשת עקב, אין לי עוד מה לומר.

 

 

תרגום מאנגלית: ישראל ציגלר

עריכה: יצחק שוה