האזינו | שבת שובה | "כי שם י-הוה אקרא הבו גדל לא-להינו"
לעילוי נשמת אבי מורי הרב ראובן בן צבי אריה שיום פטירתו חל ב- ט' בתשרי.
"כי שם י-הוה אקרא הבו גדל לא-להינו"
בפסוק זה התורה מתייחסת לקדוש ברוך הוא בשני שמות. בחלקו הראשון של הפסוק "השם" (יקוק), ואילו בחלקו השני אלוקים. שני שמות אלו מתייחסים לממדים שונים של הקב"ה. "השם" (אדנות) מבטא את היותו מקור הכל - אדון כל העולם. ואילו אלוקים מבטא את הממד הפרטי של השגחה כלפי ישראל ושעבודם אליו.
רב חיים מוולוזין ותלמידו הנצי"ב עמדו על כך שבברכות וכן בפסוק הראשון אנו משתמשים בשם הכפול - "השם אלוקינו" על מנת לבטא את המעמד הכפול של הקב"ה בעולמנו. מחד "השם", אדון הכל ומאידך אלוקינו - שלנו ביחס מיוחד עם ישראל.
בפסוק שבפרשתנו יש תחילה קריאה - "כי שם השם אקרא" המציג את הקב"ה בממד האדנות. ומענה, "הבו גודל לאלוקינו" בלשון אלוקים המבטא את היחס המיוחד של ישראל והקב"ה. התורה בלשון "אקרא" ו- "הבו גודל" מבטאת את הצורך שהאדם יבטא את הכפילות הזו בפה מלא ויכיר בה.
נראה שהתורה באה ללמד אותנו שתמיד צריך לראות תחילה את הקב"ה בממד האוניברסלי שלו - אדון כל הארץ. ואחר כן למקד את היחס המיוחד לישראל. אין אפשרות להבין את הקב"ה רק בממד הצר של אלוקי ישראל ללא הממד האוניברסלי. מאידך טעות היא לחשוב שהקב"ה הוא רק קל אוניברסלי ללא יחס מיוחד עם ישראל.
כפילות זו קיימת גם סביב הימים הנוראים והתשובה המלווה אותם. המוטיב בראש השנה הוא של חג אוניברסלי, הוא יום הכתרת הקב"ה למלך על כל הארץ. ביום זה הכל נידונים בפני מלכותו, גויים כיהודים, בעלי חיים כבני אדם. ואילו יום הכיפורים הוא יום כפרה לישראל. יום בו המוקד הוא בעבודת המקדש, בכניסה לפני ולפנים, ובווידוי חטאינו. ממש כמו בקריאה שבפסוק, תחילה הכרה באוניברסלי ומתוך כך המשכיות אל המוקד הייחודי של אלוקי ישראל.
שבת שלום וגמר חתימה טובה
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)