השיחה ניתנה בסעודה שלישית שבת קודש פרשת האזינו-שובה ה'תשע"ח. סיכם איתי וייס, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. 

***

פתיחה

התורה רצופה בדברים שחובה עלינו לזכור, כמו זכירת מעשה עמלק וזכירת מעמד הר סיני. בפרשתנו, פרשת האזינו, מופיעה התייחסות מעניינת לעצם חובת הזיכרון:

"זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ". (דברים ל"ב, ז)

בניגוד לשאר המקומות, אין כאן ציווי לזכור מאורע מסוים ונקודתי, אלא באופן כללי לזכור "יְמוֹת עוֹלָם": התורה מצווה אותנו לזכור את ההיסטוריה.

עם זאת, חובת הזכירה איננה עומדת לבדה, ויש קשר הדוק בינה לבין הציווי – שמופיע בפרשה הקודמת – לכתוב את השירה, שאותו הבינו חכמינו כציווי לכתוב את התורה כולה. הכיצד? הרמב"ם בספר המצוות מסביר שהמצווה לכתוב את ספר התורה נובעת מהציווי לכתוב את שירת האזינו, משום שאמנם הציווי המפורש בפרשה הוא לכתוב את השירה דווקא, אבל השירה איננה יכולה להיכתב נטולת הקשר – ועל כן בפועל, כדי לכתוב את השירה, יש לכתוב את כל התורה כולה.

בין כך ובין כך, גם אם בפועל המצווה היא לכתוב את כל התורה, ברור שכתיבת שירת האזינו כשלעצמה היא משמעותית מאוד, כאשר המשמעות הפשוטה של המצווה היא שהתורה מצווה אותנו ללמוד את ההיסטוריה, להבין את התהליכים שהתרחשו בה, וכך לדעת את הקורות אותנו.

במבט ראשון לימוד היסטוריה ככלי לעבודת ה' נראה כדבר מתבקש: ההיסטוריה טומנת בחובה לקחים רבים, וממילא לימוד ההיסטוריה מאפשר לנו להימנע משגיאות העבר. עם זאת, שני קשיים ניצבים בפנינו בלימוד הדתי של ההיסטוריה.

הקושי להבין את ההיסטוריה

הראשון הוא הקושי להבין את מהלך ההיסטוריה. זה נכון להבנת פשר המתרחש כעת, בהווה, אבל זה נכון גם להתבוננות בעבר, שגם במסגרתה לא כל כך פשוט להגיע למסקנות ברורות, אם בכלל: ההיסטוריה מלאה באירועים שנדמו כשוליים לחלוטין, ולמפרע התבררו כהרי-גורל. תופעה זו נובעת מטבעה ההדרגתי של ההיסטוריה: הרבה פעמים מגמות הולכות ומתפתחות במהלך ההיסטוריה בצורה איטית והדרגתית, כך שקשה לשים את האצבע על הרגע שבו האירוע התרחש. דוגמא לכך היא המהפכה התעשייתית – אין רגע שאותו ניתן לציין כרגע שבו התרחשה המהפכה, משום שהיא התחוללה באיטיות ובהדרגתיות.

מעבר לאופי ההדרגתי של ההיסטוריה, אפשר לומר שככלל ההיסטוריה עמומה וקשה להכריע מה הפרשנות הנכונה למאורעות גם לאחר שהתבררו המגמות שהתחוללו. דוגמא טובה לכך נמצאת בסוגיא המפורסמת בגיטין שמספרת על רבן יוחנן בן זכאי שביקש מאספסיאנוס את יבנה וחכמיה, ומיד לאחר מכן מביאה את ביקורתו החריפה של ר' עקיבא על הכרעה זו:

"'משיב חכמים אחור ודעתם יסכל' – איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא [תרגום (חופשי): היה לו לומר לו לעוזבם לאותה פעם]. והוא סבר, דלמא כולי האי לא עביד, והצלה פורתא נמי לא הוי [והוא (רבן יוחנן בן זכאי) סבר, שמא לא יענה לבקשה כה גדולה, וגם הצלה מועטה לא עשה]". (גיטין נו:)

ר' עקיבא שחי בתקופה קצת יותר מאוחרת קורא את המפה בצורה שונה: ברור שרבן יוחנן בן זכאי לא היה מסכים איתו, וצריך להודות שגם היום קשה להכריע בשאלה מי צדק.

אם כן, הבעיה הראשונה בלימוד ההיסטוריה נובעת מכך שקשה להבין את ההיסטוריה כשלעצמה, עוד לפני שמדברים על המבט הדתי עליה.

הקושי להפיק לקחים מההיסטוריה

הבעיה בהבנת פשר ההיסטוריה אינה נעצרת בהבנת מהלך המאורעות וזיהוי המגמות השונות, והיא נוגעת גם להבנת המשמעות הדתית מההיסטוריה, כפי שעולה בהמשך השירה:

"וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱ-לוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ. יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ. יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱ-לֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם: ... כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים. אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם. מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר. מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה. אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם". (דברים ל"ב, טו-כו)

שירת האזינו נכתבה על מנת שיקראו אותה בשעת משבר ויבינו מה גרם למצב ההיסטורי הקשה שעם ישראל נתון בעיצומו. הדבר הזה מאתגר מאוד, על אחת כמה וכמה בדורות שלנו, כפי שנדגים.

אם ננסה ליישם זאת במאורעות שבדורנו, אינני חושב שיש פסוק שמתאר בצורה קרובה יותר את מה שקרה בשואה. "אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם – אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם!". למרות זאת, מורנו הרב עמיטל, כפי שכולנו יודעים, סבר שזו עזות וחוצפה כלפי שמיא להסביר את המניעים לשואה בתקופה שבה אין נביא. לעומתו, הרב הוטנר שיבץ את השואה במסגרת רצף הייסורים שעם ישראל חווה במהלך ההיסטוריה. איני בא להכריע כרגע בשאלה זו, אבל היא ממחישה – שוב – את האתגר שבלימוד ההיסטוריה: אפשר להטעין את ההתרחשויות במשמעויות דתיות שונות, ואף סותרות.

לסיום דברינו, חשוב להדגיש כי הקשיים שבלימוד מההיסטוריה אינם פוטרים אותנו מן החובה ללמוד ממנה: למרות הקושי להבין את ההיסטוריה עצמה בשלב הראשון, ולמרות הקושי להפיק ממנה לקחים דתיים, ברור שיש ללמוד את ההיסטוריה, ויש לנסות ולהפיק ממנה לקח: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר".