ראה | לראות ולהיראות
במהלך הפרשות הראשונות של ספר דברים, משה מוסר לעם דין וחשבון מרגש על השנים שבהם הוא הנהיג את עם ישראל במדבר, ומצרף לנאומו דברי עידוד ואזהרה. בפרשת ראה, לעומת זאת, משה עובר לחלקים ההלכתיים יותר של ספר דברים. רוב המצוות המופיעות בספר הן סיכום של המצוות והחוקים שכבר הכרנו בחומשים הקודמים, אך חלק מהמצוות הן חדשות, במיוחד כשהן מתייחסות למצב החדש שעם ישראל עומד בפניו – הכניסה לארץ והחיים בלי הנהגתו של משה.
בפרשת ראה מסופר על המקדש שיחליף יום אחד את המשכן הנודד ושיקום "במקום אשר יבחר ה'" – מקום שבהמשך התנ"ך יתגלה כירושלים. נראה שבמדבר היה אסור לאכול בשר שלא כחלק מהקורבנות שהוקרבו במשכן. אך כשהעם יתיישב בארץ, כך משה מסביר, יהיה מותר להם לאכול בשר גם בלי קשר לפולחן במקדש. במילים אחרות, עם ישראל לא יצטרך לעלות לירושלים בכל פעם שיהיה לו חשק להמבורגר. עם זאת, מרגע שהמקדש קם אסור לבני ישראל להקים במות ומזבחות בכל מקום שירצו להקריב בו קורבן; הקרבת הקורבנות תוגבל למקום אשר יבחר ה' בלבד.
משה גם מכין את העם לחיים שיבואו אחרי הנהגתו. הוא מלמד אותם את הלכות נביא השקר. משה מתאר נביא שמסוגל לבצע ניסים ונפלאות באופן פומבי – אבל גם מנחה את העם ללכת אחרי א-להים אחרים. משה מסביר שהנביא-כביכול הוא למעשה ניסיון מאת הקב"ה. אסור לעם להקשיב ל"נביא" כזה. למעשה, נביאים אלו ראויים לעונש מוות בכך שהם מייצגים את רצון ה' באופן מעוות.
אבל ברצינות!
מה אם אותו אדם מבצע נס מדהים? מחייה מתים, או מזיז הרים! האם אין לזה משמעות? לא. אנחנו לא מאמינים בדבר מסוים רק בגלל שמי שאמר אותו מכיר כמה טריקים של קוסמים!
אין בכוונתי לטעון שההלכה לא מכירה בניסים. ההלכה מעניקה מעמד בר ביטול של "נביא" לאדם שעשה אות או נס.[1] אדם שיש לו מעמד של נביא הוא אדם שצריך לציית לו (אפילו אם הוא אומר שצריך לבטל הלכה מסוימת באופן זמני). עשיית הנס יכולה להעניק לאדם מעמד כזה, אבל מדובר בתוקף הלכתי שמוצמד לנס; לא ניתן להסיק מכאן שהנס כשלעצמו מעיד שמחולל הנס אומר אמת.
זה הרעיון שמשה מעוניין להעביר – אם אדם שעשה ניסים מופלאים אומר שקרים מובהקים, ניתן להסיק מכך שהוא לא נביא, בלי קשר לטריקים שהוא יודע לשלוף מהשרוול. זו הסיבה שבגללה ניתן לבטל את מעמד ה"נביא" שמוענק לאחר ביצוע נס. ניתן להסיר אותו. אם אדם אומר משהו לא נכון, או שהוא אומר לנו ללכת אחרי אלוהים אחרים, או שהוא אומר לנו לא לקיים מצווה (ולא רק להימנע ממנה באופן זמני) – אז אין משמעות לנס.
משה הזהיר אותנו שמשהו כזה עלול להתרחש. אך כעת עולה השאלה, מדוע שנאמין למשה? כמובן שאי אפשר לומר שאנו מאמינים לו בגלל הניסים שהוא חולל! לא, אנחנו לא מאמינים למשה בגלל דברים שהוא עשה או אמר, אלא בגלל החוויה המשותפת שחווינו כעם בהר סיני. כפי שהרמב"ם אמר:
ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני. שעינינו ראו ולא זר, ואזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים, והוא נגש אל הערפל, והקול מדבר אליו ואנו שומעים, "משה משה לך אמר להן כך וכך…" (משנה תורה, הלכות יסודי התורה ח', ב)
באופן דומה, רבי יוסף אלבו טוען שמטרת מעמד הר סיני הייתה להוכיח לעם ישראל בצורה הישירה ביותר שמשה הוא נביא אמת. לשם כך היה צריך לאפשר לכל העם לשמוע את הקב"ה מדבר אליו. כתוצאה מכך, עם ישראל קיבל "אמות עצמי כי משה היה שליח להנתן תורה מתמדת לדורות על ידו"[2]. ההלכה מכירה בתפקיד הנביא, ומעניקה מעמד בר-ביטול של נביא למי שחולל ניסים. עם זאת, הסמכות של הנביאים לא נובעת מיכולתם לחולל ניסים, אלא מהתורה עצמה, שקיבלה את סמכותה בחוויה המשותפת בהר סיני.
לאחר שעסק בתחילת הפרשה בנושא הקורבנות ואכילת הבשר, ולאחר שסטה לדבר על נביאי השקר, משה מסכם את כשרויות בעלי החיים שהוצגו לראשונה בספר ויקרא. הוא גם מסכם את דיני המיסים והמעשרות שנועדו לדאוג לצרכי העניים ולפעילות השוטפת של המקדש. הפרשה מסיימת בהלכות שלושת הרגלים – פסח, שבועות וסוכות, בהם בני ישראל מצווים לעלות ברגל למקדש בירושלים.
הנושא האחרון של הפרשה מחזיר אותנו לפתיחה שלה. בסוף הפרשה, בעוד הוא מתאר את שלושת הרגלים, משה אומר:
שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כׇל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם. (דברים ט"ז, טז)
הדברים האלו מחזירים אותנו לפתיחת הפרשה, בה משה מציג בפנינו בחירה. אנו יכולים לראות בהלכות שהוא נותן ברכה (אם נשמור אותם) או קללה (אם נפר אותם):
רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. (דברים י"א, כו)
במילים אחרות, פרשת ראה מתוחמת משני הכיוונים במושגי ראייה (רְאֵה) והיראות (יֵרָאֶה); האופן בו אנו רואים את המצוות, והמצווה להיראות במקדש שלוש פעמים בשנה.
מקום המקדש הוא בדיוק בראש ההר שבו אברהם עקד את יצחק. קשה לראות שהר הבית הוא למעשה הר בגלל קירות התמך העצומים, שמולאו כדי להפוך את הר הבית למישור גדול ושטוח. אך הר הבית באמת היה הר. בסוף העקידה, מסופר שההר הזה נקרא "ה' יֵרָאֶה" (בראשית כ"ב, יד). אך לפי מה שקראנו לפני רגע, אנו לא מצווים ללכת לשם כדי לראות את ה', אלא להפך! אנו מצווים ללכת לשם כדי להיראות.
אם יש בכלל הר שה' נראה בו, מדובר בהר סיני. שם משה ראה את "אחוריו" של ה'. שם העם חווה התגלות כה חדה של ה', שאמורה לחסן אותו לנצח נצחים כנגד נביאי השקר המרשימים ביותר.
אך גם שם ה' לא באמת נראה, שהרי "לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות ל"ג, כ). הקב"ה לא נראה בשום מקום, ואם הוא נראה במידה מסוימת במקום כלשהו, זה לא קרה בהר הבית. עם זאת, פרשת השבוע שלנו שולחת אותנו, באופן ברור, לעקידה. היא מצווה עלינו "להיראות" בהר הבית. נראה כאילו משה מתקן את שמו של ההר. הקב"ה הוא לא זה שיֵראה שם, אלא הוא זה שיִראה אותנו שם.
מצד שני, גם סוג הראייה עליה מדובר כאן איננה ראייה ישירה.
הקב"ה אמר לאברהם להקריב את יצחק "עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (בראשית כ"ב, ב). אך נראה שבסופו של דבר הקב"ה לא אמר לו. אברהם פשוט "ראה מרחוק" את ההר שעליו הוא נצטווה להקריב את בנו (בראשית כ"ב, ד). אך למעשה, מה אברהם ראה? המדרש אומר כך:
אמר ליצחק: בני, רואה אתה מה שאני רואה? אמר לו: הן. אמר לשני נעריו: רואים אתם מה שאני רואה? אמרו לו: לאו. אמר: הואיל וחמור אינו רואה ואתם אין אתם רואים, "שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר"! (בראשית רבה נ"ו, ב)
לא היה אפשר לראות שום דבר מיוחד. היה זה הר מאובק, אחד מיני רבים. אך אברהם הצליח לראות את הפוטנציאל החבוי בהר, את האפשרות שלו להפוך למקום מפגש בין האדם לא-להים. הוא הצליח לראות לא רק את ההר, אלא גם את מה שהוא יכול להיות. החמור הוא סמל לחומרנות. המילים "חמור" ו"חומרנות" חולקות שורש משותף (ח.מ.ר). אברהם אומר לנעריו להישאר עם החמור, משום שהם, בניגוד לו וליצחק, לא מצליחים לראות מבעד למציאות החומרית.
בפרשת השבוע שלנו, משה מזמין את העם לראות שהתורה והמצוות הם גם ברכה וגם קללה. ניתן להתייחס אליהם כעול, או כברכה. בעיניים יהודיות, נרות השבת הם לא רק שני גושי שעווה עגולים, אלא גם הקדושה המאירה של השבת; התפילין הם לא רק פרות מתות, אלא גם אמצעי דרכו ניתן לקשור את עצמנו לדבר ה'.
אלפי שנים עברו מאז יציאת מצרים, ביניהם אלפיים שנות גלות, וצאצאיו של אברהם עדיין קיימים. הם ממשיכים לשמור על מנהגיהם הייחודיים. הם ממשיכים להעביר מדור לדור את זהותם הייחודית, בעיקר בליל הסדר – שאותו מקיים רובם המוחלט של האנשים המזדהים כיהודים, בלי קשר לרמת המחויבות הדתית שלהם.
לא ניתן להשוות את הישרדותה של הזהות היהודית אל מול התהפוכות והקשיים שעברו עליה לאף תופעה אחרת בהיסטוריה האנושית. בהתאספות היהודים בבתי הכנסת בחגים ובשבתות, כנגד כל הסיכויים, ניתן לראות את יד ה' ממש. ובכך אברהם צדק. במקום שבו היהודים מתנהגים כיהודים – במקדשיהם, בבתי הכנסיות ובבתים שלהם, ניתן לראות, אם מביטים בעיניים הנכונות, את השכינה.
אם כך, מכיוון שאנו מגיעים להיראות במקדש, ניתן לראות בו גם את הקב"ה. אכן – אם היינו עדים להישרדות של עם ישראל כעם, ואנו עדיין מלינים על כך שלא ראינו את הקב"ה, כנראה שמשה ואברהם יאמרו לנו שלא הסתכלנו מהזווית הנכונה.
מדרש אחד על הפרשה יכול להתפרש גם הוא כתורה על האופן הנכון שבו יש להתבונן בדברים. המדרש נפתח בקטע מספר תהילים:
אָגִילָה וְאֶשְׂמְחָה בְּחַסְדֶּךָ אֲשֶׁר רָאִיתָ אֶת עׇנְיִי, יָדַעְתָּ בְּצָרוֹת נַפְשִׁי. וְלֹא הִסְגַּרְתַּנִי בְּיַד אוֹיֵב, הֶעֱמַדְתָּ בַמֶּרְחָב רַגְלָי. (ל"א, ח-ט)
הדברים הללו נאמרו לראשונה על ידי דוד המלך, אך חז"ל ייחסו אותן דווקא ליוסף. כך הם אומרים:
אמר יוסף: רבונו של עולם, אגילה ואשמחה בחסדך שעשית עמי. אילו נפרעת לי מאשתו של פוטיפרע, ולא נתת לי את המלכות, הייתי בגילה ובשמחה, ועתה יש לי המלכות, הוי "אָגִילָה וְאֶשְׂמְחָה בְּחַסְדֶּךָ".
"אֲשֶׁר רָאִיתָ אֶת עׇנְיִי", זה יוסף שכתוב בו: "עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ".
"וְלֹא הִסְגַּרְתַּנִי בְּיַד אוֹיֵב" זה פוטיפרע.
"הֶעֱמַדְתָּ בַמֶּרְחָב רַגְלָי", שהשליט אותי על כל ארץ מצרים. מנין? שנאמר: "וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכׇל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה". (דברים רבה ד', ז)
למעשה, זה ממש תחביב של מחברי המדרש. הם נוהגים לקחת פסוקים מהקשר אחד ולשים אותם בפיה של דמות שנמצאת בהקשר שונה לחלוטין. המילים האלו נאמרו על ידי דוד, אך יוסף היה יכול לומר אותן באותה המידה. המדרש ממשיך בייחוס נוסף כזה, לפיו הפסוקים לא נאמרו על ידי דוד וגם לא על ידי יוסף, אלא על ידי עם ישראל כולו:
אמרו ישראל: רבונו של עולם, "אָגִילָה וְאֶשְׂמְחָה בְּחַסְדֶּךָ" שעשית עמנו, שאלו נפרעת מן המצריים ולא נתת לנו את ממונם היינו שמחים, שמחה וגילה יש לנו שנתת לנו את ממונם!
"אֲשֶׁר רָאִיתָ אֶת עׇנְיִי", אלו ישראל שכתוב בהם: "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עׇנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ".
"יָדַעְתָּ בְּצָרוֹת נַפְשִׁי", אלו ישראל שכתוב בהם: "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם".
"וְלֹא הִסְגַּרְתַּנִי בְּיַד אוֹיֵב", זה פרעה הרשע, שכתוב: "אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף".
"הֶעֱמַדְתָּ בַמֶּרְחָב רַגְלָי", שהרחבת את גבולי, שנאמר: "כִּי יַרְחִיב ה'... אֶת גְּבוּלְךָ".
כמו בכל מדרש, היינו מגלים אוצרות רבים אם היינו משקיעים מספיק זמן ומנתחים את המדרש באופן ספרותי. אך אני מעוניין להסיק מהמדרש הזה רעיון כללי יותר; רעיון שקושר אותנו חזרה לנושא שלנו: כיצד להסתכל על דברים.
אם נתבונן בתורה כמו שמתבוננים בספר היסטוריה, נפספס את הנקודות החשובות ביותר. המדרש הזה, לדוגמה, רואה ביוסף אב-טיפוס לסוג מסוים של חיים, סוג של חיים שמיוצג היטב גם בסיפור יציאתם של בני ישראל מעבדות לחירות; סוג שמבוטא באותה המידה גם בדבריו של דוד המלך. אם נראה את הפסוקים שאמר דוד כמילים ששייכות לאדם אחד בלבד, ואת סיפור חייו של יוסף כסיפור של אדם אחד, ובסיפור יציאת מצרים נראה סיפור היסטורי יחידי, נפספס לגמרי את העובדה החשובה יותר, שלפיה, אם לצטט את יהודה גלמן:
בכולנו מסתתרים אדם וחוה, שהתנגדו לא-להים ונידונו לגלות. כולנו אברהם, שנקרא לעזוב את המצב הטבעי שלו וללכת למקום מרוחק שבו יקבל ברכה. יש משה ופרעה בתוכנו, שמתעמתים פעם אחר פעם, עד לרגע הגאולה האישית ממגבלות העיסוק בעצמי. בכולנו חבויה היכולת לעמוד בהר סיני ולקבל את התורה מחדש.[3]
אם נקטין את התורה למעמד של ספר היסטוריה, לא נוכל לראות שבמובן זה או אחר הכלא של יוסף היה ממש אותו המקום שבו בני ישראל היו משועבדים, וכיצד עלייתו של יוסף לגדולה היא למעשה סימן לעתיד לבוא. במילים של הזוהר:
רבי שמעון אמר: ווי לההוא בר נש דאמר, דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא, ומלין דהדיוטי... אלא כל מלין דאורייתא, מלין עלאין אינון, ורזין עלאין... ועל דא האי ספור דאורייתא, לבושא דאורייתא. איהו. מאן דחשיב דההוא לבושא איהו אורייתא ממש, ולא מלה אחרא, תיפח רוחיה, ולא יהא ליה חולקא בעלמא דאתי... טפשין דעלמא, לא מסתכלי אלא בההוא לבושא, דאיהו ספור דאורייתא... חכימין עבדי דמלכא עלאה, אינון דקיימו בטורא דסיני, לא מסתכלי אלא בנשמתא, דאיהי עקרא דכלא אורייתא ממש. ולזמנא דאתי, זמינין לאסתכלא בנשמתא דנשמתא דאורייתא.
[עברית: רבי שמעון אמר: אוי לו לאותו אדם שאומר שתורה זו באה להראות רק סיפורים ודברי הדיוטות… אלא כל דברי התורה הם דברים עליונים וסודות נשגבים… ועל כן סיפור התורה הוא לבוש התורה. מי שחושב שאותו לבוש היא התורה ממש ולא דבר אחר, תפח רוחו, ולא יהיה לו חלק לעולם הבא… טיפשי העולם לא מסתכלים, אלא רק באותו לבוש שהוא סיפור התורה… החכמים עבדי המלך העליון, אלו שעמדו בהר סיני, לא מסתכלים אלא רק בנשמה, שהיא עקר כל התורה ממש. ולעתיד לבוא עתידים להסתכל בנשמתה של נשמת התורה. (זהר בהעלותך י"ב, נח–סב)
באמצעות המדרש – שלוקח את דבריה של דמות תנ"כית אחת ושמה אותן בפיה של דמות אחרת, ומשליך מסיפור של אדם אחד על סיפורם של אנשים אחרים – חז"ל מלמדים אותנו כיצד להתבונן בתורה ולראות את נשמתה. במקום לעמוד עם החמורים בתחתית ההר, חז"ל מזמינים אותנו להביט על נשמתה של נשמת התורה.
תרגום מאנגלית: ישראל ציגלר
עריכה: יצחק שוה
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)