דילוג לתוכן העיקרי

שופטים | את מי מייצגת העגלה הערופה?

קובץ טקסט
כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ‑לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל. וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱ‑לֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע. וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'   (כ"א, א–ט).
פרשה קצרה זו, החותמת את פרשת השבוע, מעוררת כמה וכמה שאלות. אנו נתמקד כאן בשאלה מה טיבה של העגלה הערופה ואת מי היא מייצגת.[1] אגב כך ננסה לעמוד גם על שאלות אחרות, כגון מדוע לוקחים עגלה אשר לא משכה בעול, מדוע היא נערפת בנחל איתן דווקא, ומה תפקידם של הכוהנים בכל העניין.
דם הרוצח
ובכן, את מי מסמלת העגלה הערופה? תשובה אפשרית אחת היא שהעגלה מייצגת את הרוצח הנעלם, ודמה נשפך כתחליף לדמו של הרוצח.[2] אפשרות זו מבוססת על תפיסה נפוצה במקרא, שדם שנשפך שלא כדין זוקק כפרה, ואינו מניח לעולם לנהוג כמנהגו. כבר ברצח הראשון בהיסטוריה נאמר: "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ד', י), וכן מצינו בנבואת יחזקאל: "כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה עַל צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ לֹא שְׁפָכַתְהוּ עַל הָאָרֶץ לְכַסּוֹת עָלָיו עָפָר. לְהַעֲלוֹת חֵמָה לִנְקֹם נָקָם נָתַתִּי אֶת דָּמָהּ עַל צְחִיחַ סָלַע לְבִלְתִּי הִכָּסוֹת" (יחזקאל כ"ד, ז–ח).[3] דם הנרצח זועק אל השמים ותובע כפרה. ומה תקנתו? הדבר מפורש בסוף ספר במדבר:
וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ      (במדבר ל"ה, לג).
הדרך לכפר לארץ היא בדם הרוצח. ארץ ישראל בפרט אינה יכולה לשאת שפיכות דמים, ולא ייתכן שאדם נרצח והרוצח לא יבוא על עונשו. בהשאלה ניתן לומר שדם הנרצח מטמא ו'מלכלך' את הארץ, ו'חומר הניקוי' היחיד הוא דמו של הרוצח.[4]
מה ייעשה כאשר נמצא בסביבות העיר חלל ולא נודע מי הכהו? במה יתכפר לארץ ובמה תטהר? ניתן להציע שהעגלה הערופה מייצגת את הרוצח, ועריפתה משיגה, באורח סמלי, דם לכפרת דמו של הנרצח. בעריפת העגלה באים זקני העיר לומר שאין להם כל חלק ברצח הזה, והם מבצעים טקס סמלי שבו הם 'מענישים' את הרוצח האלמוני ו'יוצרים' את הדם הנדרש.
אמנם שלא כספר במדבר, הדן בכפרת הארץ, פרשתנו מדברת על כפרת העם: "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם" (פס' ח). ברם, ניתן לומר שכשם שהארץ זקוקה לכפרה, כך זקוק גם העם לכפרה; כי דמו הנקי של הנרצח לא רק מטמא את הארץ, אלא גם מכתים כתם חמור את עם ישראל. ואכן, במקום אחר בפרשתנו – בדין ערי המקלט – כורכת התורה זה בזה את הפגם שפוגם דם נקי בארץ עם הפגם שהוא פוגם בעם. התורה מדגישה שיש להקל על רוצח בשגגה להימלט, ולהימנע משפיכות דמם של חפים מפשע, הפוגעת בעם ובארץ גם יחד: "וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ‑לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים" (י"ט, י). אם כן, ניתן להשוות גם את כפרת העם לכפרת הארץ, ולומר שגם כפרת העם מותנית בשפיכת דם סמלית של 'הרוצח', ורק בה יתבער ממנו הדם הנקי שנשפך, כאמור בסוף פרשתנו: "וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' ".[5]
אכן, כיוון זה עולה בקנה אחד עם פרשיות שונות ועם רעיונות מהותיים העולים מהן. אבל יש בו גם קושי בולט. המילה "דם" נזכרת בפרשה קצרה זו ארבע פעמים, ובכולן מדובר בדם הנרצח, ולא בדם הרוצח: "וְעָנוּ וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ...". נראה אפוא שיש ללכת בכיוון אחר.
דם הנרצח
בביאור מהותה של העגלה הערופה כתב רש"י על פי חז"ל: "אמר הקדוש ברוך הוא, תבא עגלה בת שנתה שלא עשתה פירות ותערף במקום שאינו עושה פירות, לכפר על הריגתו של זה שלא הניחוהו לעשות פירות". לפי דבריו, העגלה הערופה מסמלת את ההרוג, ועגלה זו, "אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל", ומקום עריפתה – "נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ" – מסמלים פוטנציאל שלא מומש.[6]
על פי גישה זו ניתן לומר, שעריפת העגלה מבטאת את אחריות העיר למעשה הרצח. סביר להניח שהרוצח בא מתוך "הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל". משום כך מבצעים אנשי העיר מעין שחזור של הרצח: זקני העיר מורידים את העגלה אל הנחל, ושם היא נערפת.[7] מעשה זה מייצג את מעשה הרוצח, שבא, ככל הנראה, מעירם, ובו מסתיים השלב הראשון של התהליך.
עתה, משהודגש הצורך בכפרה, באים "כֹל זִקְנֵי הָעִיר" ואומרים: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". "הַדָּם הַזֶּה" הוא דם העגלה הערופה, המייצג את דם הנרצח, שאמנם נרצח בידי מישהו מן העיר, אך שלא בידיעת רשויות העיר.[8] רחיצת הידיים על "הַדָּם הַזֶּה" מבטאת את ניקיון כפיהן של רשויות העיר ממעשה הרצח ומקשר לרוצח. אכן, על בני העיר רובץ "דָּם נָקִי", אבל מקום הטקס ותפילתם של כל זקני העיר[9] – "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל"[10] – יביאו כפרה לדם שנשפך.
נמצאת אומר: טקס עריפת העגלה מבטא שני צדדים שונים בפרשה. מצד אחד, אכן מוטלת אשמה על העיר הקרובה לנרצח, שהרוצח יצא, מן הסתם, מתוכה. מצד שני, אין לדיינים אלא מה שעיניהם רואות, על כן אין הם יכולים להיות אחראים למעשה ש"עֵינֵינוּ לֹא רָאוּ", ולא ניתן להעניש על חטא של רוצח אלמוני שביצע את מעשהו בסתר, הרחק מעין רואה. טקס זה מבטא אפוא הן את האחריות של אנשי העיר הן את זכותם לכפרה. בשובם לעיר יכולים בני העיר לחוש הקלה, על שנעשה תהליך כפרה לרצח, מצד אחד; אך מצד שני, התהליך כולו יחדד בהם את תחושת האחריות הכללית שמטיל עליהם הרצח.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אמנון בזק, תשע"א
עורך: בעז קלוש
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1]   אמנם ניתן לטעון שהעגלה אינה מסמלת דבר, אלא היא אמצעי למטרות אחרות. הרמב"ם טוען במורה הנבוכים (חלק ג פרק מ) שהמטרה היא רק ליצור תהודה לרצח, על מנת להביא לגילוי הרוצח: "ואי אפשר על הרוב עם החקירה ויציאת הזקנים העומדים ולקיחת העגלה, שלא ירבו דברי בני אדם, ואולי בפרסום העניין יודע ההורג ויאמר מי שידעו או שמע עניינו או הורוהו על זה אמתלאות: פלוני הוא ההורג". רמב"ן חלק עליו, וכתב: "ולפי דעתי יש בו טעם כענין הקרבנות הנעשים בחוץ, שעיר המשתלח ופרה אדומה, ולפיכך מנו חכמים עגלה ערופה מכלל החוקים"; אבל גם לפי פירושו, אין העגלה הערופה מסמלת שום דבר הקשור לרצח.
[2]   כיוון זה עולה מדברי שד"ל בפירושו לפרשתנו.
[3]   בזה תובן גם זעקתו של איוב: "אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי" (איוב ט"ז, יח). ומסתבר שכך יש להבין גם את מעשיה של רצפה בת איה, שלקחה את גופותיהם של צאצאי שאול המוקעים והניחה אותן על הסלע מבלי לקברן (שמ"ב כ"א), כדי להעלות את זעקתם השמימה.
[4]   ואכן, בארמית משמעו של השורש כפ"ר הוא ניקוי. יש לציין שהדם משמש בתפקיד דומה גם בהקשרים אחרים, והבולט שבהם הוא קרבן החטאת, שדמו מכפר ומחטא את המזבח מטומאות בני ישראל, דהיינו מן החטאים שדבקו במזבח, פגמו בו, טימאוהו ו'לכלכו' אותו; משום כך מכונה הכוהן העוסק בקרבן החטאת "הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא" (ויקרא ו', יט). וכן מצינו בטהרת בית המנוגע: "וְחִטֵּא אֶת הַבַּיִת בְּדַם הַצִּפּוֹר..." (שם י"ד, נב).
[5]   רעיון זה נוגע גם לפרשת ערי המקלט. גם שם יש דם נקי של אדם שמת, ולא ניתן לכפר לארץ על ידי דם הרוצח, שעשה זאת בשגגה. שם יש דרך כפרה אחרת: הרוצח נשלח לעיר מקלט עד מות הכוהן הגדול, המכפר על בני ישראל בכל שנה ביום הכיפורים; הדם שנשפך מתכפר אפוא במותו של הכוהן הגדול.
[6]   אמנם דבר זה תלוי בפרשנות המילים "נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ". לדעת רש"י הכוונה לנחל "קשה, שלא נעבד", כלומר ואדי יבש, שלא נעבד ולא נזרע. אבל הרמב"ם כותב ש"נַחַל אֵיתָן" היינו "נחל שהוא שוטף בחזקה" (הלכות פ"ט ה"ב), והמילים "לֹא יֵעָבֵד בּוֹ" הן איסור לעבוד בו בעתיד (שם פ"י ה"ט) (מקור המחלוקת במסכת סוטה דף מה ע"ב, עיין שם). על דרך הפשט נראה שיש לחלק בין שני הביטויים. פירוש הרמב"ם למושג "נחל איתן" מסתבר יותר, במיוחד לאור הפסוק "אַתָּה בָקַעְתָּ מַעְיָן וָנָחַל אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ נַהֲרוֹת אֵיתָן" (תהילים ע"ד, טו), שנראה ממנו שנחל איתן הוא נחל מלא מים. אבל בביאור המילים "אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ" נראים יותר דברי רש"י, בפרט לאור ההשוואה לעגלה עצמה, "אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ".
[7]   מפשט הפסוק אין ברור מי עורף את העגלה. ניתן לומר ש"זקני העיר", המצווים בתחילת הפסוק להוריד את העגלה אל הנחל, הם שעורפים אותה: "וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן... וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל". מצד שני, ייתכן שהמילה "וְעָרְפוּ" אינה מוסבת על זקני העיר, ונושאהּ סתמי. תחביר מעין זה שכיח במקרא, ונציין לדוגמה פסוק מפרשה הקרובה במקצת לפרשת עגלה ערופה – פרשת פרה אדומה, שאף בה נאמר "אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל" (במדבר י"ט, ב). נאמר שם: "וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו. וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים" (שם, ג–ד) – וברור שהפעולות הנזכרות באמצע, בין שני האזכורים של אלעזר הכוהן, אינן מתבצעות בידו (שהרי נאמר "וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו", וכפירוש רש"י שם: "זר שוחט ואלעזר רואה").
[8]   לכאורה יש כאן קושי: אף אם המילים "הַדָּם הַזֶּה" מכוונות לדם הנרצח, מכל מקום, ברי שבפשטות הכוונה גם לדם העגלה, ואם כן, כיצד יכולים כל זקני העיר לומר "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה"?! נראה שהתשובה לכך קשורה לשאלה מי עורף את העגלה, שנידונה בהערה הקודמת. אם זקני העיר הם שעורפים את העגלה, יש לומר שההבחנה היא בין "זקני העיר" ששפכו את הדם בשחזור הרצח ובין "כל זקני העיר", המייצגים את הרשות האחראית על העיר כולה, המודיעה ברבים שאין לה חלק ברצח זה. אם העריפה בוצעה בידי אנשים אחרים, אזי דברי זקני העיר ברורים יותר: אכן, אלמוני מן העיר רצח את ההרוג, אך הם אינם יודעים על כך דבר.
[9]   בהנחה שהמילים "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל" (פס' ח) הן המשך דברי זקני העיר, לאחר ההכרזה "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". אמנם רש"י כתב, על פי חז"ל, שאת המילים הללו אומרים הכוהנים, הנזכרים בפס' ה: "וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱ‑לֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע". סביר להניח שפירש כך משום שאם לא כן, לא מצינו לכוהנים שום תפקיד מעשי בפרשה זו, שאין בה לא "ריב" ולא "נגע" לדון בהם. ברם, על דרך הפשט נראה שפס' ח–ט הם רצף אחד, הנאמר כולו מפי זקני העיר. מסתבר שתפקיד הכוהנים הוא סמלי – לייצג את הקשר בין עם ישראל ובין הקב"ה – וזקני העיר מתפללים לה' דרך הכוהנים. דיבור לה' דרך הכוהנים מופיע בספר דברים בכמה מקומות, כגון בפרשת מקרא ביכורים: "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱ‑לֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ" (כ"ו, ג).
[10]  מסתבר שהמילים המסיימות את הפסוק – "וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם" – אכן אינן מדברי הזקנים (עיין בהערה הקודמת), אלא "הכתוב מבשרם שמשעשו כן, יכופר להם העון" (רש"י).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)